שנת תרע"ד.
במדר"ת ילמדנו רבינו אדם מישראל מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה אמרי אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד באימה וביראה ברתת ובזיעה וכו' וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך רצה עומד וכו', ויש להבין מה ענין פתיחה זו לפרשה זו:
ונראה דהנה כתיב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברמב"ן שהי' נודד והולך וכו' עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת אז נתקיים אל הארץ אשר אראך, ויש להבין דלכאורה יותר יוצדק לומר אל הארץ אשר אומר אליך, שהרי אתה אומר שהכוונה הי' על האמירה, וגם באמת לא מצינו שהי' מראה לו אז את הארץ, ולמה אמר אשר אראך, ובהעקידה כתיב אל אחד ההרים אשר אומר אליך ושם לא מצינו אמירה כלל אלא ראה ענן קשור על ההר, ושם הי' לכאורה יותר צודק לומר אשר אראך, ושם יש לתרץ כי ראי' הוא לשון חיבור, כידוע מענין חוש הראות שהוא התחברות כח הראי' בדבר הנראה וכמו שספרו שיש עופות המחממים את הבצים שלהם בהבטתם עד שיעשו אפרוחים, וע"כ כתב שם וירא את העקום מרחוק ופרשו בו שהש"י עמד אז מרחוק ממנו דאל"ה לא הי' חשיב נסיון כלל לגבי אברהם ודביקתו, וע"כ י"ל דמה"ט כתיב אשר אומר אליך דכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ההפרש שבין דיבור לאמירה שהדיבור הוא חיבור המדבר והנדבר אבל אמירה הוא עצם המאמר בלתי חיבור וע"כ תאמר פלוני דיבר עם פלוני ולא תאמר פלוני אמר עם פלוני אלא לפלוני, וע"כ באשר אז הי' בלתי חיבור וקירוב לא אמר בו לשון ראי' שהוא נמי לשון חיבור אלא אומר שהוא בלתי חיבור, ומצינו בדברי חכז"ל לשון אמירה ע"י רמיזה דאשתעי במחוג, וכענין שאמר הכתוב השמים מספרים וכו' אין אומר ואין דברים, וע"כ אין סתירה בזה דכתיב אשר אומר ולבסוף הי' רק ע"י שראה ענן קשור על ההר אבל בכאן דכתיב אשר אראך ובאמת הי' דיבור לבד למה לא כתיב אשר אומר אליך או אשר אדבר עמך:
אך נראה דהנה ידוע שמדתו של אאע"ה הי' אהבה וחסד ובמכילתא לאוהבי זה אברהם ופירש הרמב"ן שאברהם מסר נפשו באהבה כענין שכתוב חסד לאברהם, והנה ענין אהבה אינו שייך אלא בדבר שרואה ומכיר, וע"כ איתא בספרי הובא ברש"י בפרשת ק"ש ואהבת, ומהו האהבה והיו הדברים האלה וגו' מתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו, וע"כ אברהם תחילת הכנסתו בקדושה, טרם שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, שבודאי לא הי' זה בתחילתו שהרי במדרש אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו ולא קירבו זה אברהם דכתיב אשר בחרת באברהם ולא קירבו אלא הוא קירב א"ע, אי אפשר שהי' תחילת הכנסתו בקדושה באהבה ודביקות אלא הי' בבחי' עול מלכות שמים שהשכיל שיש נמצא בורא עולם שאליו ראוי לעבוד במסירת הנפש, אך לעומת שהי' מקבל על עצמו עול מלכות שמים זכה אח"כ להיות מכיר את הבורא ואז יתכן לו לדבוק נפשו באהבה, וע"כ נקרא אברהם לעולם בשתי מדות אלה ירא אלקים ובמדרש הנה עין ה' אל יראיו זה אברהם שנאמר כי ירא אלקים אתה, וכתיב אברהם אוהבי, שאהבה ודביקות שזכה להם הי' רק לפי מכסת היראה ועול מלכות שמים שקדום, וכענין בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט:
ובזה יש לפרש את הארץ אשר אראך דהנה אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה והוא מלשון רצון ואהבה, ובזה שפיר יוצדק לשון אשר אראך כי לא יתכן אהבה רק למי שמכיר כנ"ל, וא"כ הוא ארץ ישראל דלמטה וארץ החיים שלמעלה, וכמו בגשמיות כן ברוחניות, והי' זה במה שכתוב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת כמ"ש הרמב"ן:
והנה המתדבק באהבה שהוא הולך ומתדבק בכל עת יותר ויותר עד בלי שיעור וגבול יוצדק לכתוב בו לשון הליכה, אבל קבלת עול מלכות שמים יותר יוצדק בו לשון עמידה כמ"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויעמוד העם מרחוק כי מפאת עול ויראת שמים מתפחד לקרב לפנים ממחיצתו, וזה שאמר במדר"ת שלקבלת עול מלכות שמים אסור לו להיות מקבל כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד באימה וביראה ברתת ובזיעה אבל כשמגיע לואהבת רצה מהלך שאז יוצדק נמי לשון הילוך:
ומעתה יובן הכתוב לך לך מארצך וגו' היינו שעד אז הי' בבחי' קבלת עול מלכות שמים ובכח זה הי' לו עמידה בכל מה שעברו עליו בארצו ומולדתו ובית אביו, עתה נצטוה שילך מזה שהי' עד עתה בבחי' עמידה היינו קבלת עול מלכות שמים לבדו אלא יאחז צדיק דרכו בחי' הליכה היינו להתדבק באהבה אל הארץ אשר אראך, וז"ש בזוה"ק (ע"ז) סוף ע"ב לאתקנא גרמך לאתקנא דרגא דילך, עוד שם בזוה"ק (ע"ח.) ואעשך לגוי גדול בגין דכתיב לך לך ואברכך בגין דכתיב מארצך ואברכך בנין דכתיב וממולדתך וכו', ולכאורה אינו מובן דחשיב לך לך לזכות בפ"ע, והרי בלתי מארצך וכו' אין כאן לך לך, אך להנ"ל יובן שיאחז בחי' הליכה והוא זכות בפ"ע, ומעתה דברי המדר"ת נאות מאד לענין הפרשה והוא פתיחה טובה לבוא לענינה:
והנה ידוע דכל ענין אבות הוא סימן לבנים בכלל בפרט, ויש לומר דלעומת בחי' עמידה ובחי' הליכה כנ"ל שבאברהם, הוא ששת ימי המעשה ושבת, דששת ימי המעשה עוקר עבודת האדם הוא קבלת עול מלכות שמים והוא תפילין שמא דמארך עלך, ולעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, והוא בחי' עמידה כנ"ל, ויש לומר רמז לזה במדרש תמן קריין לפועלא טבא עמידה, שאז האדם הוא בחי' פועל לבד, היום לעשותם, אבל כשהגיע שבת שהוא דביקות באהבה ורצון ושבת הוא מעין עוה"ב והוא מעין למחר לקבל שכרם, וזה שאומרים בשבת ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, להיות מתקרב והולך, ובזוה"ק דבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהיינו דבשבת אין העבודה בבחי' עול רק בחי' אהבה ורצון, ע"כ הוא בחי' הליכה:
הנה הרמב"ן נתן טעם לגלות מצרים שאברהם חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקית במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והי' לו לבטוח בה' וכו' גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עלי' בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלקים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא, והמהר"ל בספר גבורות פרק ט' הביאו וכתב שכבר הקשו עליו עד שנעקר פירושו מכל וכל, ובאמת נראה ג"כ מדברי המדרש להיפוך שלא ירידת אאע"ה הי' סיבה לגלות אדרבה גלות מצרים הי' סיבה לירידת אאע"ה למצרים שאמר לו הקב"ה צא וכבוש הדרך לפני בניך, אך בזוה"ק (פ"א:) אמר רבי יהודה ת"ח כיון דנחת אברהם למצרים אשתעבידו בנוי במצרים ארבע מאה שנין דהא כתיב וירד אברם מצרימה ולא כתיב רד מצרים ואצטער כל ההוא לילא בגינה דשרה, והוא ממש כדברי הרמב"ן בסופו שלא כדברי המדרש, ובודאי אידי ואידי דברי אלקים חיים, דיש לומר דתחילת הליכתו למצרים מפני הרעב הוא חטא, אבל אחר שהסכימה דעתו לרדת למצרים ובשביל זה נגזר שהגלות יהי' במצרים דווקא שוב אמר לו צא וכבוש הדרך לפני בניך במצרים, ולפי"ז י"ל שגם ראשית דברי הרמב"ן קיימים שמאחר שנאמר לו צא וכבוש הדרך לפני בניך שוב לא הי' לו להתירא פן יהרגוהו:
אך במה שכתב הרמב"ן שהביא אשתו הצדקת במכשול עון תירצו בזוה"ק משום דחמא עמה שכינתא ובגין כך אתרחיץ אברהם, אבל עדיין יש קושיא עליו מדוע ירא לנפשו, ובפשיטות י"ל מה שהי' ירא לנפשו שלא יהרגוהו הוא משום ענותנותו היתירה שהי' בעיני עצמו כעפר ואפר, ולא הרהיב עז בנפשו לחשוב שהש"י יעשה עמו נסים אפי' נגד בעל בחירה, אף שראה שנעשה עמו נס בכבשן האש חשב שיותר נקל להנצל מדבר שאינו בעל בחירה, מלהנצל מאיש בעל בחירה כמ"ש הזוה"ק (קפ"ה.) דמהאי טעמא בחר ראובן להשליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים שעוד תקוה נשקף לו להשיבו אל אביו, משימסר ביד אחיו שנאוי דלא מרחמין עלי', עיי"ש, ועוד י"ל בפשיטות שבכבשן האש הי' למען כבוד ה', ע"כ לא הרהיב עז בנפשו למסמך על נס במקום דשכיח הזיקא, ומ"מ נחשב לו לקצת חטא:
והנה במצרים הי' להם שליטה על הזכרים אם בן הוא והמיתן אותו וכן השליכו זכוריהם ליאור, אבל על הנקבות לא הי' להם שליטה, היפוך מה שאמרו האומות ק"ו אם בגופן שלטו ק"ו בנשותיהן, והשם מעיד עליהן שהם בני אבותיהן, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר הטעם שלא הי' להם שליטה אלא בגופן שהוא חיצוניות אבל לענין לטמאות נשותיהם שהוא ענין פנימי לזה לא הי' להם כח, וזה שהשם יוד הא שהוא עלמא דאתכסיא מעיד עליהם שהם בני אבותיהן, ודפח"ח:
ולפי דברנו הנ"ל יש עוד לומר מאחר דכל כח מצרים ששלטו על ישראל הי' מחמת חטא אברהם דנחית למצרים בלא רשות וגם מה שבענותנותו היתירה לא בטח שיעשה לו נסים והי' מתירא שלא יהרגוהו כנ"ל, אבל בענין שרה שפיר בטח בה' כנ"ל ע"כ הי' נמי גלות מצרים בזה הסיגנון שלא הי' להם שליטה אלא על הגופין שבענין זה הי' החטא, אבל בענין טומאת נשותיהם שבזה לא מצינו חטא כלל לאברהם שהרי בענין שרה הי' בוטח בהש"י לגמרי ע"כ לא הי' להם שליטה כלל:
ובזה יש לתרץ מה שהקשו המפורשים בפ' פנחס למה ה' שמעיד עליהם כנ"ל הוא שלא כסדר שההא הוא קודם היוד, ולפי דברנו יש לתרץ דהנה בזוה"ק דיוד הוא אברהם והא הוא שרה, וע"כ אתי שפיר שהרי מה שלא שלטו וכו', הוא מפאת שבענין שרה לא עשה שום פגם, ע"כ אקדמה ברישא, להורות על ענין זה:
וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו פירש"י כל זמן שהרשע הזה עמו הי' הדיבור פורש ממנו ולעיל שהי' לוט אצלו כתיב וירא ה' אל אברהם באותה שעה כשר הי', וכבר אמרנו בשם הזוה"ק דלוט הוא יצה"ר מלשון לטותא, וא"כ הי' מקולקל מתחילתו, אך נראה דהא דכתב רש"י באותה שעה כשר הי' אתיא גם אליבא דזוה"ק, והיינו דהנה כמו בגשמיות דהקליפה שומר להפרי, ובעוד שהוא שומר יש לה מעלה שמצטרף לענין קבלת טומאת אוכלין, אך כשנפרד לעצמו נעשה פסולת גמור ונדחה לחוץ, ומגשמיות נשמע לרוחניות שכבר אמרנו במק"א שהם בסגנון אחד, שכן הוא בריאת היצה"ר לעומת היצה"ט שהיצה"ר נצרך לחדותא דשמעתתא וכדומה, ובמדרש פרשה ט' והנה טוב מאד זה יצה"ר וכי יצה"ר טוב מאד אתמהה אלא שאלמלא יצה"ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן, וא"כ נברא היצה"ר להיות שומר ליצה"ט, אך כאשר נעשה נפרד לעצמו להיות מתאוה לגשמיות בשביל שהוא גשמיות לא לעזר ולא להועיל ליצה"ט ומזה נסתעף שנעשה להיפוך מיצה"ט ע"כ הוא כמו פסולת שנדחה לחוץ:
ובדוגמא זו י"ל שכן הי' בריאת עשו ויעקב שהוא כמו קליפה שקדמה לפרי, והכוונה הי' שעשו יהי' שומר ליעקב וממציא לו כל דברים הנצרכים למען יהי' יעקב פנוי לדברים שבקדושה וכמו שאמר הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שמה שמגנים את עשו שהי' רשע, הלוא באם הי' עושה מעש"ט הי' עוד גרוע צא ולמד ממצוה אחת הוא כיבוד אב שהי' נזהר בה, כמה צרות סבלנו מזה, ואמר הוא זצללה"ה, שהי' לו להיות כמו שהי' אך שהי' צריך להיות לו דרך ארץ מיעקב ולהכניע אליו, עכת"ד, והפירוש כנ"ל שבאם הי' נכנע ליעקב והי' כמו שומר לפרי זה הי' תיקונו וכמו שומר לפרי שמצטרף לקבל טומאת אוכלין כנ"ל, אך עשו בזדון לבו נעשה נפרד לעצמו כאלו הוא התכלית, וע"כ ובית עשו לקש:
וכענין זה י"ל בלוט שהלך את אברהם אף שלוט הוא יצה"ר מ"מ הכוונה הי' שיהי' כמו קליפה השומר לפרי, וכמ"ש הרמב"ן שלצוותא של אברהם הלך אתו, וע"כ בעוד שהי' נכנע לאברהם הי' לו חשיבות והי' טוב, ולא הי' מתעכב הדיבור בשבילו, אך אח"כ כשהעשיר ונשא לבו לחשוב שהוא העיקר וממנו יצא כל בנין העולם וכמו שאמרו רועיו לרועי אברם לאברם אין לו בן ולוט יורשו, ובמדרש אל נא תהי מריבה ביני ובינך ר' עזרי' בשם ר' יהודה בר' סימון אמר כשם שהי' ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט כך הי' ריב בין אברם ללוט, ונעשה נפרד לעצמו, נעשה כמו קליפה הנפרדת מהפרי, וע"כ נתעכב בשבילו הדיבור לאברם, ואתיא דברי רש"י אף לפי הזוה"ק:
והנה עדיין יש להבין למה דווקא באותו זמן נתגלגל שנפרד לוט שבודאי ענינים אלו כל פרט ופרט נמי איננו במקרה, ולפי הדוגמא שבגשמיות כנ"ל יש לומר דכמו בגשמיות סדר התבואה שמתחילה מדיישין עד שנפרד הקליפה שלא תהי' עוד דבק באוכל, ואחר כך זורין במזרה להרחיק הפסולת מהאוכל אחר שכבר איננו דבוק ע"י פעולת החבטה והדישה, וכן קליפת הגרעינין עצמן אחר שנטחן והקליפה איננה עוד דבוקה בהאוכל מרקדין אותן להרחיק הקליפה מהאוכל, כן נמי יש לומר בענין לוט שהלך את אברם כמו קליפה הדבוקה באוכל כנ"ל, אך ע"י הירידה למצרים והי' לו מירוק לאברם ע"י הפחדים והטילטול והגלות עי"ז נפרד הקליפה ממני לגמרי היינו שאינה עוד דבקה עמו, ולא הי' נצרך לו לוט כקליפה השומר לפרי, ע"כ נסתעף שגם ללוט הי' צאן ובקר ואוהלים ונתגאה כדי שעי"ז יתרחק ממנו לגמרי, והכל בעתו ובזמנו, וכמו שבאברהם כן הי' בגלות מצרים לכלל ישראל שע"י הגלות וטירוף והשיעבוד נפרד מהם הקליפה שלא להיות דבוק בהם חלק הרע, ורק אח"כ הגיע זמנם לצאת שנעשה פירוד לגמרי בינם לבין המצרים, וכאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וגם הרשעים שבישראל קודם היציאה מתו בשלשת ימי האפילה:
ויש לומר דבסגנון זה הוא ששת ימי המעשה ושבת שע"י הטרדות וטירוף של ששת ימי המעשה הן בגשמיות הן ברוחניות נתפרק הקליפה, אבל עוד לא נתרחקה לגמרי עד יום השבת שהנפש נתעלה והפסולת נדחה, ובזה יש ליתן טעם דבכל מקום שנכתב שבת בתורה נכתב קודם הששת ימי המעשה כי בלתי אפשר לצייר שיהי' שבת בלתי יוקדם לו ששת ימי המעשה כמו שאי אפשר לצייר ריקוד קודם הטחינה וזרי' קודם דישה:
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין פירש"י רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דיקדק למה לא רמז לו על עיקר הקרבנות שהם מבע"ח, ותירץ בכמי אנפי, ולדידי יש עוד לתרץ ולומר דהנה ברש"י שהברית בין הבתרים הי' בהיות אברם בן ע' שנה וא"כ ברית בין הבתרים קודם למעשה זו, והנה בברית בין הבתרים פירש"י שעגלה משולשת עז משולשת איל משולש תור וגוזל רמז על ענין קרבנות, וא"כ כבר נתבשר אברהם מהש"י בעצמו, ולא הי' צריך לרמז ובשורת מלכי צדק, אך במדרש ויקח לו את כל אלה רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו עשירית האיפה לא הראה לו ורבנן אמרו אף עשירית האיפה נמי הראה לו נאמר כאן ויקח לו את כל אלה ונאמר להלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה, א"כ אף במנחות יקשה למה נצרך לרמז של מלכי צדק, אך כבר אמרנו במק"א שאין הכוונה על כלל מנחות הנעשה עם שמן ולבונה אלא על עשירית האיפה של מנחת חוטא שהיא בלי שמן ולבונה הרומז לתורה ומצוות, והיינו שנתבשר בכפרה מחמת שבירת לב שהאדם רואה את עצמו ניעור וריק בלי תורה ומצוות, שגם ענין כפרה זו זכה בה אברהם לבניו בשביל שאמר ואנכי עפר ואפר, ואין זה ענין לכלל מנחות, וע"כ בכלל מנחות עדיין הי' נצרך לבשורת מלכי צדק:
ויש לבאר עוד יותר דהנה ענין שבישר לו מנחות ונסכים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שידוע שנפש החיונית שבבע"ח יש לה מעלה לעומת נפש הצומחת שבמנחות ונסכים וע"כ נקל להגביה את נפש החיונית ע"י קרבנות מבע"ח מלהגביה את נפש הצומחת ע"י מנחות ונסכים, עכת"ד, ויש לומר דזכה אברהם לבניו שיהי' בכוחם להגביה גם את נפש הצומחת ע"י מלחמה זו שמסר נפשו על קידוש השם כבמדרש אצא ואפיל במלחמה על קדושת שמו של מקום, והנה לא לבד את גופו הפקיע אלא גם את נפשו שהרי מדתו הי' חסד ועזב את מדתו ולקח את מדת הרוגז והכעם חרב ומלחמה, ואף שהי' חושש שמא יש בהם ירא שמים כבמדרש שע"ז נתבשר אח"כ אל תירא אברם, מ"מ למען יהי' קידוש השם לא השגיח על שום דבר ומסר גם הנפש והנשמה שלו, לעומת זה זכה להיפוך שגם בחי' התחתונות שבו דהיינו נפש הצומחת שבו יקנה מעלה רבא, וע"כ נתבשר שיהי' ביכולתם להגביה גם את נפש הצומחת להש"י כמו שנפש הצומחות שבו הוא מוגבה ונתעלה, ומעתה יובן שענין מנחת חוטא שהכפרה הוא מחמת שבירת הלב ולא להגביה את נפש הצומחת קאתי וע"כ אינה באה בנדבה, אין לה ענין עם בשורת מלכי צדק:
במדרש והנה תנור עשן ולפיד אש שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ארבעה דברים הראה לו גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובהמ"ק אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים פירשו משתים הם נידונים בשתים אמר במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות רב חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות וכו', ויש לדקדק דכשפרשו משתים הם נידונים בשתים ומה זה שאמר לו במה אתה רוצה וכו' עד שבירר לו וכו' הלא בשתים צריכין לידון, ונראה משום דהבטחה הוא לישראל כי לא תשכח מפי זרעו, ולעולם לא תפסוק תורה מישראל, ואפי' בגלות וחורבן בית ראשון הי' החרש והמסגר ואכה"ג, ובחורבן בית שני הי' ר' יוחנן בן זכאי ותלמידיו ורוב חכמי המשנה וכל המשניות ושני התלמודים כולם נסדרו בזמן הגלות, ומוכרח שלא תפסוק תורה מישראל דבזכותן העולם עומד, ובמדר"ת פ' נח פיסקא ג' הוא מאריך בזה ומסיק דעד ימות המשיח לא תפסוק תורה שבע"פ מישראל, וא"כ לא שייך לומר שהשאלה ששאל לו הקב"ה הי' על פרישה מהתורה, אלא ודאי על פרישה מביהמ"ק דהיינו עבודת הקרבנות קאי, שזה איננו תלוי בעדת הסנהדרין וגדולי התורה, אלא בהמלך ויתר המנהיגים וכמה שמצינו בבית ראשון בימי כמה מלכים רשעים כמפורסם בספר מלכים ודה"י, אך עדיין איננו מיושב דבש"ס מגילה אמר ר' אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ וכתיב ויאמר במה אדע כי אירשנה אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא חס ושלום ישראל חוטאין לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לו לאו אמר לפניו רבש"ע במה אדע אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו' אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שביהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כ"ז שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם, וא"כ בודאי כל ישראל הכשרים והסנהדרין וגדולי התורה בודאי לא פסקו מלקרות בסדר הקרבנות וא"כ איך אמר פירשו משתים, שהרי לעולם לא פסקו מישראל לא תורה ולא קרבנות:
אך נראה עפי"מ שהגדנו במק"א בדברי המדרש שמיכאל מקריב בכל יום כבשים של אש לתמידין על המזבח של מעלה ופירשנו דמהתלהבות של ישראל לאביהן שבשמים כשקורין סדר הקרבנות רשפי' רשפי אש שלהבתי' מזה נעשה למעלה כבשים של אש והיינו במה דאמר הש"ס דכשקורין בסדר הקרבנות מעלה אני עליהם כאילו הקריבו קרבן מה"ט הוא שמהקריאה נתהוה ההקרבה למעלה, ולפי"ז יתכן שח"ו בזמן מן הזמנים לרגלי סיבות שונות מתקרר מעט האהבה מכלל ההמון ישראל ושוב אין כאן קרבן כלל, ואפי' תימא שלא פסקו מישראל שלשים צדיקים כאאע"ה וכמה וכמה גדולי התורה וצדיקים אשר לבם עוד רד עם אל, ומ"מ זה לא מועיל כי אין קרבן ציבור בא משל יחיד, וא"כ ענין סדר הקרבנות תלוי ברוב ישראל דאל"ה כיחידין דמיא וכמו הדין בפסח הבא בטומאה דתלוי ברוב הקהל ואינו דומה לתורה שתלוי לעילם בעיני העדה וכאשר חלילה יתקרר ופ"ו שחשוב כאלו פירשו מבהמ"ק לזה שאל השי"ת לאברהם במה רוצה שישתעבדו בניו בגיהנם או במלכיות ונברר המלכיות:
ולפי האמור יובן הכתוב בתוכחה שבמשנה תורה תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וגו' שהכל תמהו למה בשביל העדר השמחה שאין בזה לא כריתות ולא מיתת ב"ד יגדל כ"כ העונש ולהנ"ל הרי התשובה מבואר שבהעדר השמחה הכל נעשה בקרירת רוח נמצא שאין כאן קרבנות והו"ל פירשו כנ"ל מבהמ"ק ונברר שעבוד מלכיות:
וממוצא הדברים שכל הגליות והשעבודין תלוי בענין זה שכל כמה שישראל היו בקרירות באותה מדה נמשך עול הגלות והשעבוד, ובעוד הי' בישראל הרבה חסידים עובדי ה' בהתלהבות גדולה לא הי' אפשר להשיעבוד כ"כ להתפשט ולא הי' ישראל עובדים... וכמו בכלל בודאי כן הוא בפרט שזהו הדרך להצלה:
ובמה שאמרנו יתישב לנו עוד מה שכבר דקדקנו בפרשת ברית בין הבתרים עגלה משולשת וגו' מביא רש"י כל המוספין חוץ משל שבת, ולמה, אך להנ"ל י"ל דהנה הזכרת הקרבנות הכא לאו לגופי' נאמר אלא לצורך פרשת הגלות שהרי כאשר כרת ה' את אברם ברית שייר במתנתו גלות מצרים כמ"ש הרמב"ן ובודאי כן הוא כל הגליות שכולם רמוזים בפרשה במ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי שפירש"י שמרבה ארבע מלכיות ששעבדו את ישראל, ושעבוד מלכיות בא מהעדר הקרבנות ע"כ נזכרים ונרמזים הקרבנות במקום הזה, אך התינח בשאר הקרבנות שחשובים נעדרים כאשר ישראל הם ח"ו בהתקררות אבל קרבן שבת שכל ישראל יש להם התעוררות בצד מה ביום השבת ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וצד השוה שבהן שבכל ישראל הלב דופק ומתקיים ומעי המו עלי, ע"כ קרבן שבת לעולם בלתי נעדר כלל ואין מטעם הפרשה להזכירו: