שנת תרע"ג.
במד"ר ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וגו' ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך אמר ר' יצחק משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהי' אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם וכו' הוי ויאמר ה' אל אברם עכ"ל, ויש להבין כי מפשטות המאמר נראה שמה שלא ידע אברהם מי הוא בעל העולם והי' מסופק ואומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, שזהו מאמר לך לך שהרי המדרש הביא זה על מאמר לך לך, ועוד שלא מצינו שדיבר עמו קודם לכן, וזה תימא שהרי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, ואפי' להמאחרים עד מ' שנה או מ"ח שנה מ"מ ע"כ הי' הרבה קודם המאמר לך לך שהי' בהיותו בן ע"ה שנה, או לרש"י ע' שנה ועוד שהרי נשלך לכבשן האש ומסר עצמו על קידוש השם קודם המאמר הזה:
ונראה דהנה במדרש לפי שהי' אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר שיש בי עון שעבדתי ע"ז כל השנים הללו אמר לו הקב"ה לך טל ילדותך מה טל זה פורח אף עונותיך פורחים, ואינו מובן דמיון המדרש לטל ואם לענין הפריחה יותר הי' לו לדמות לעופות הפורחים שזה צורתם, ועוד מה לשון פריחה בעונות, ולכל הפחות הי' צריך לומר פורחים ממך והי' כדמיון שאמרו ז"ל טומאה פורחת ממנו אבל לשון פריחה בלי תיבות ממנו מחוסר הבנה, וכבר אמרנו לפרש דהנה טל עולה לקראת החמה כמו שפירש"י פ' בשלח, ואינו נשאר על הזרעים, ומ"מ לא הי' לריק אלא שמעורר ליחות עצמיי שבזרעים, כדמיון זה יש לומר שהי' באברהם, דהנה במדרש פס"א ובתורתו יהגה יומם ולילה אר"ש רב לא הי' לו אב לא למדו ומהיכן למד את התורה וכו' אבל עודנה השאלה מאין הי' לוקח התעוררות לדרוש ולחקור אחר אלקית, אך בזוה"ק (פ"ו.) בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח חשב שזה אלקי עולם פלח לי' כל האי יומא לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא אמר דא הוא ודאי דשליט על האי פלחנא דפלחית כל האי יומא דהא אתחשך קמי' ולא נהיר פלח לי' כל האי לילא לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיר לון, וכעין זה במדרש אמר לי' נמרוד לאברהם נסגוד לנורא אמר לי' אברהם ונסגוד למיא דמטפין נורא, אמר לי' נמרוד נסגוד למיא, אמר לי' נסגוד לעננא דסבלין מיא וכו', והיינו שכל התעוררות של אברהם הי' מהשלילות, כי בראותו א"ע ואת כל העולם כולו בשפל המדריגה טובעים בעמקי שאול זה עובד למים וזה לאש והי' רודפין אחר ההבל וריק בלי שום תכלית, וכל כוחות הנפש הי' מונחים באשפה, והי' אוכלין ושותין ופוחזין כבמדרש, והי' מקולקלין הן בגוף והן בשכל, שזה מובן לכל בר דעת שזה לא יתכן בשום אופן שהאדם שהוא מובחר היצירים ירדוף רק רע כל היום, ובשביל זה עצמו שהרגיש בעצמו שהגיע לקצה האחרון מהקלקול התעורר משנתו לחשוב מחשבות לחלוק על דעת ההמון, והעמיק בחקירתו עד שהתבונן שיש גבוה וגבוה מעל גבוה שומר ואחת לאחת למצוא חשבון, עד שהבין שיש שם ה' נמצא אשר ממנו מתהוים כל הנמצאים, ובזוה"ק (ע"ח.) אשגח וצריף ותקיל דהא חילא עלאה דעלה לית לי' שעורא עמוק וסתום וכו' עיי"ש כל המאמר, והכלל שכל מה שהשיג הי' רק ממה שזה תחתון ע"כ שיש גבוה עליו כנ"ל, ועם זה הבין שתכלית כל האדם שהוא מובחר היצירה בהכרח הוא לדבוק בהסיבה ראשונה, ובהכרח שהש"י משגיח ומעניש ומשכיר היפוך דעת אנשי דורו אשר מהם כחשו בה' ואמרו לא הוא, ומהם שהודו שיש סיבה ראשונה אבל פקרו ואמרו עזב ה' את הארץ ואינו משגיח על השפלים ומסר הנהגה למערכת השמים כמ"ש הרמב"ם ריש ה' ע"ז, ואברהם אבינו ע"ה השיג אמיתת הדבר, וחלק על אנשי דורו, והנה כל מה שהביאו לידי חקירה זו הוא רק עונותיו הקודמין שהי' בשפל המדריגה, כי אפשר לולא עונותיו הקודמים שהי' מגיעים עד קצה האחרון לא הי' מתעורר כלל לדרוש ולחקור, וע"כ באשר העונות הי' סיבה לכל הטוב הם כדמיון הטל המעורר את ליחות העצמיי אף שחלף הלך לו לקראת השמש ולא נשאר ממנו כלום, והוא כעין שאמרו ז"ל שהעושה תשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות מטעם שהעונות עצמם הי' הסיבה שיתעורר בתשובה מאהבה בהרגישו עד כמה נתרחק מדרך האמת והלך חשכים:
ומעתה יוצדק הלשון מה הטל פורח אף עונותיך פורחין, היינו שפורחים ועולין למעלה לריח ניחוח היפוך מה שהי' מקודם מכבידים ויורדים למטה כענין שנאמר כמשא כבד יכבדו ממנו עתה שנעשים כזכיות הם פורחין למעלה:
קיצור הדברים שהתעוררות אברהם בא מצד ההיפוך והוא כדמיון שיש דרך בחשבון לחשוב חשבונות אשר מן השקר יש לעמוד על האמת כידוע בחכמת החשבון, והוא יתרון האור מן החושך שמן החושך עצמו בא יתרון האור, ומי יתן טהור מטמא לא אחד:
ובזה יש לפרש הכתוב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך שהם מקבילים לגוף ונפש ושכל כמובן שארץ הוא בדוגמת הגוף, ותולדות האדם הוא בצירוף כוחות הצפש ובית אביך הוא בשכל כענין שאל אביך ויגדך, והיינו שהתעוררות שבא לו מפאת קילקול גוף ונפש ושכל כנ"ל ילך לו מזה כי מעתה איננו מספיק לו זה, כי מפאת השלילות בלתי אפשר להשיג רק שיש סיבה ראשונה כנ"ל אך מהו סיבה הראשונה זה א"א להשיג בשכל אנושי אלא במראה הנבואה, וכענין שאמר ישעי' ואראה את ה' וכמ"ש וביד הנביאים אדמה, וזה אשר אראך היינו שאראה אותך במראה הנבואה את מראה כבוד ה':
ובזה ינוח לנו דקדוק עצום שהי"ל אל ארץ אשר אראך שהרי עדיין לא הגיד לו לאיזה ארץ ולא יוצדק לומר בה' הידיעה ועוד תיבת הארץ מנוקד בקמץ כאלו הי' אתנחתא או סוף פסוק, וגם ניקוד הטפחא לא יוצדק כ"כ, שהרי אתה אומר שהוא סמוך אל אשר אראך, אך להנ"ל יתפרש בטוב שאשר אראך רמז על מראה כבוד ה', וא"כ הם שני ענינים הארץ בהא הידיעה קאי על א"י שהי' רוצה מקודם ללכת שמה וע"כ הוא מוטעם בטפחא שהוא מפסיק ולרמז זה בא קמץ כאלו הי' אתנחתא, ואשר אראך הוא ענין אחר כאלו הי' כתיב אשר שם אראך, ומסתייע פירוש הזה מדברי הזוה"ק (ע"ח.) אראך מה לא יכולת למיקם עליו ולא יכולת למינדע חילא דההוא ארעא דאיהו עמוק וסתום, ולדרכינו יתפרש על מראה כבוד ה':
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, היינו שלקח לו התעוררות ממה שראה את כל העולם רודפים אחר ההבל וריק, וכמו ששמעתי בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה שפירש דולקת מלשון כי דלקת אחרי עכת"ד, ולפי דרכינו יתפרש הרדיפה אחר ההבל ותמה ואמר בודאי אי אפשר שהי' העולם בלא מנהיג שכוון בבריאת העולם והאדם מובחר היצירים לתכלית נכבד ולא לרדוף אחר ההבל ולקח מזה התעוררות לדרוש ולחקור עד שהשיג מה שאפשר להשיג בשכל אנושי, אך בלתי אפשר הי' לו להשיג בשכל אנושי מהות האלקית עד שהציץ עליו הש"י ואמר לו אני הוא בעל העולם היינו שהראה לו במראה הנבואה כנ"ל, אבל עיקר הדבר שיש סיבה ראשונה שכל הנמצאות נמצא מאמיתת המצאו ושהוא משגיח ומעניש ומשכיר זה השכיל מאז בחקירתו ושכלו למר בן ג' שנה ולמר בן מ' שנה ומסר עצמו על קידוש ה' ונשלך לאור כשדים ואין לו שייכות אל מה שהציץ עליו בעל העולם והראהו במראה הנבואה את כבוד ה' שהי' לאחר מכאן ימים רבים:
ויש לומר שכדמיון זה הוא ששת ימי המעשה והשבת שבכל ששת ימי המעשה יש לו לאדם ליקח התעוררות במה שיתבונן בכל תהלוכות העולם שכולם רודפין אחר ההבל וריק שזה לא יתכן שאדם מובחר היצירים יכלה כל ימיו בדבר שאין לו תכלית, אלא ודאי שתכלית האדם הוא תורה ועבודה למי שהשמים וארץ שלו, אבל ביום השבת בא הארה מלמעלה ללב בני ישראל להרגיש דביקות הש"י ואת האור כי טוב והוא כדמיון אשר אראך שהציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, וכמו שאנו אומרים בקבלת שבת קומי אורי כי בא אורך, וזה אין לקוות בכל ששת ימי המעשה אלא לאנשי המעלה תלמידי חכמים שהם עצמם נקראים שבת:
ולפי דרכינו הנ"ל יש לפרש ג"כ הלשון לך לך שרש"י פירש להנאתך והרמב"ן כתב שזה הוא לפי חוקי הלשון ובזוה"ק לאתקנא גרמך, ולפי דרכינו י"ל דהנה כתבנו לעיל שהרשעים הללו מהם כחשו בה' ואמרו לא הוא, ומהם אף שהודו בסיבה ראשונה פקרו ואמרו עזב ה' את הארץ, שאין כבודו להשגיח בשפלים ומסר הנהגת השפלים למערכת השמים, והבין אבינו אברהם ע"ה בחקירתו היפוך שני כיתות האלו שהש"י אמר לו אמיתת מציחת הש"י, ומה הוא הסיבה הראשונה יראה במראה הנבואה, אך למען דעת היפוך כת הב' שאמרו עזב ה' את הארץ אמר לו לך לך, והיינו עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (כ"ו:) פתח ר' אלעזר ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגו' האי קרא הכי מיבעי לי' וידעת היום כי ה' הוא האלקים והשבות אל לבבך וכו' והשבות אל לבך מיבעי לי' אלא אמר משה אי את בעא למיקם על דא ולמנדע כי ה' הוא האלקים והשבות אל לבבך וכדין תדע לי' לבבך יצה"ט ויצה"ר דאתכליל דא בדא ואיהו חד ועל דא והשבות אל לבבך למנדע מילה עכ"ל, האומנם כי דברי הזוה"ק עמוקים ואין לנו עסק בנסתרות, אבל בפשוטו יש לפרש דהנה רש"י בראשית ב' ה', ה' אלקים, ה' הוא שמו אלקים שהוא שליט ושופט על כל, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו ה' שהוא אלקים עכ"ל ולפי"ז בתיבות ה' הוא האלקים מבואר היפוך שתי כיתות המינים, נגד הכת שכחשו בה' ואמרו לא הוא ע"ז אמר שם ה' שהוא שם הי' והוה ויהי' ומהוה כל נמצא, ונגד כת הב' שפקרו ואמרו עזב ה' את הארץ ע"ז אמר שהוא המהוה כל נמצא הוא הוא השליט והשופט, והבל יפצה פי האומרים עזב ה' את הארץ שאין כבודו להשניח בשפלים שהרי לית אתר פנוי מני' ומלא כל הארץ כבודו כעליונים כתחתונים, ולא שייך לומר שהתחתונים רחוקים ממנו יותר מהעליונים כי שייך לומר רק בדבר נפרד, אבל לא בהש"י שהכל כלול בתכלית היחוד ואין עוד מלבדו, ונתן מופת על היחוד הוא יצה"ט ויצה"ר דאתכליל דא בדא, ואיהו חד אף שלכאורה נראה שהם ברואים רחוקים זה מזה בתכלית הרחוק, ומ"מ הרי רואין שהיצה"ר ביכולת להופכו לטוב ולעשותו ג"כ כולו טוב ולאתכליל דא בדא, ומוכח מזה שהכל אחד שהרי לא יתכן להפך את הדבר ממציאותו לגמרי ולעשותו מציאות אחר אלא ודאי שבשורש השרשים הכל אחד ומשום דאין עוד מלבדו וכל המציאות מתאחדים בהש"י ולית אתר פנוי מיני', ובכן הוא מופת כי ה' הוא האלקים היפוך האומרים עזב ה' את הארץ, וזהו הפי' לך לך היינו לך וראה את אותך היינו לבבך יצה"ט ויצה"ר דאתכליל דא בדא ותנדע שה' הוא האלקים שליט ושופט משגיח מעניש ומשכיר שהכל נכלל במלת אלקים:
ברמב"ם ריש הלכות ע"ז, כיון שנגמל איתן זה וכו', הנה קרא לאאע"ה איתן עפ"י לשון הכתוב משכיל לאיתן האזרחי אף שכל ג' אבות נקראים איתנים כבש"ס ר"ה (י"א.) מניין שבתשרי נולדו אבות שנאמר וכו' בירח האיתנים בחג ירח שנולדו בו איתני עולם, מ"מ לא מצינו בפרטות שיקרא אחד מהאבות איתן כמו אברהם אבינו כאמרם ז"ל שם איתן לישנא דתקיפי הוא, והיינו כי יצחק ויעקב אף שהי' יחידים בדור שעמדו עצמם נגד כל הדור ולזה צריך אומץ לב ותקיף מאד, אבל הנה הם הי' להם ידיעת אלקית במראה הנבואה וקבלתם מאברהם שראה במראה הנבואה, אבל אברהם כשהי' נחלק על אנשי דורו עדיין לא הי' לו שום הארה אלקית אלא הכל מפרי חכמתו וכ"כ הי' לבו ברור עליו והי' תקיף באמיתת חכמתו עד שמסר עצמו לכבשן האש עוד טרם בא אליו הנבואה, זה הוא הפלא ופלא ונאה לקרותו איתן בפרטות, ונראה שזה הניח ירושה לזרעו אחריו כאמרם ז"ל או יהודאי או צליב, ואפי' האנשים שהם בקטנות המוחין, מוסרין עצמם על קדושת השי"ת, כבמדרש פס"ה וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו כגון יוסי משיחא ויקום איש צרורות, ונראה שברית מילה מסייע לזה שלשון ברית הוא נגזר מלשון ברא כמ"ש הרמב"ן בראשית ואו י"ח, והנה בריאה הוא יש מאין וע"כ אפי' אנשים שבגדו וקלקלו, וכמעט שנכבה אצלם זיק היהדות וכמעט שנעקר מהם העיקר ששתל אברהם אבינו, יכול לבוא בהרהורי תשובה בלבם יש מאין:
ועוד יש לומר דהנה במדרש פס"א דורש מזמור אשרי האיש על אברהם, ובתורתו יהגה יומם ולילה א"ר שמעון רב לא הי' לו וכו', אף שהי' בדורו נח, שם ועבר, והא"ע נותן בו סימנים אברהם בן נ"ח כשמת נח, מ"מ הי' בודאי בריחוק מקום מאד ושֵם בירושלים הי' רחוק מאור כשדים ומחרן, ובמדרש פמ"ד קצות הארץ זה שרוי בקיצו של עולם וזה שרוי בקיצו של עולם, אך בודאי לא הי' זה במקרה, שיהי' כ"כ בריחוק מקום עד שלא הי' אפשרית שילמוד מהם דבר מה, אף ששֵם ידע מאברהם מאז כבמדרש פנ"ב ובשעה שביקשו אומ"ה לענות אותי [כך גי' המת"כ בשם רש"י] העמיד להם שני גדולי הדור שם ועבר והי' מתרים בהם, והטעם י"ל שהי' הכוונה שיהי' התחלה ממנו ולא יהי' נסמך אל הקודמים, וכאלו הוא התחלת הבריאה יש מאין, וכוחו זה הניח לזרעו אחריו כנ"ל:
וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, ברש"י כל זמן שהרשע עמו הי' הדיבור פורש ממנו ולעיל וכו' באותה שעה כשר הי', וכן הוא בזוה"ק, אך בסתרי תורה שלוט הוא משל על היצה"ר, וא"כ כך שמו לוט מתולדתו מלשון לטותא, וא"כ יש להבין מדוע לעיל לא עיכב את מאמר השי"ת כמו לבתר, ונראה דהנה במדרש אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, נראה מזה שענין עבודת אברהם במצרים הי' גידור הערוה, והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנסיון שייך לומר רק באיש שיש לו שייכות עכ"פ לדבר הזה אבל באיש שכבר נקי ומלובן ואין לו שייכות לענינים אלו לא יוצדק לומר שזה נסיון לו כמובן, ולכאורה יש להבין הרי אברהם לא שלט בו יצה"ר והמליכו הקב"ה על כל אבריו כבש"ס נדרים, א"כ איך יוצדק בו ענין נסיון בדבר ערוה שהוצרך לגדר עצמו מן הערוה, ואם באמת לא הי' נסיון אצלו כלל, לא הי' שייך לומר שנגדרו כל ישראל בזכותו, שזכות הוא רק באם הי' לו נסיון בזה והתגבר על טבעו, אך י"ל עפ"י מה שכתבנו במק"א בהא דמרע"ה השיב להמלאכים שבקשו שינתן להם התורה כלום יצה"ר יש ביניכם, הלוא גם מישראל פסק אז היצה"ר ובש"ס ע"ז אלמלא לא חטאו לא הולידו כי פסק מהם כח להוליד, ואמרנו דכמו אדה"ר קודם החטא שהי' היצה"ר מחוץ לגופו סם רוכב על נחש, אלא שלאחר החטא נשתאב היצה"ר בתוך גופו וכמו שאמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובעת מ"ת שבו ישראל למדריגת אדם הראשון קודם החטא, ע"כ הי' נמי היצה"ר מחוץ לגופם לבד כעון מסית עומד מבחוץ, וע"כ מדויק שהשיב להם כלום יצה"ר יש ביניכם ולא אמר בתוככם, כי בתוככם משמע בתוך פנימית שלכם וזה באמת גם בישראל לא הי', אלא אמר ביניכם שמשמע בחוץ בין זה לזה, וכיוצא בזה הי' בישראל ביניהם, והנה ידוע דשלשת האבות תקנו חטא אדה"ר שהי' פתוך בו כל השלשה עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, ואברהם תיקן חטא ג"ע כמ"ש במהר"ל, וע"כ כמו בשעת חטאו של אדה"ר הי' היצה"ר מבחוץ, כן בעת התיקון די אם היצה"ר יהי' מבחוץ, וע"כ אברהם לא שלט בו יצה"ר היינו שלא הי' היצה"ר בפנימיותו אבל מ"מ הי' לו היצה"ר מבחוץ, והיינו דבמדרש שלוט הי' להוט אחר בולמוס של עריות וע"כ בחר לו לוט את כל ככר הירדן לפי שהי' שטופי זמה כמו שפי' רש"י, ובכן י"ל הא דאיתא בסתרי תורה שלוט משל על היצה"ר, הוא יצרא דג"ע, וע"כ כאשר הלך לוט עם אאע"ה אתו עמו בחבורתו והוא הי' להוט אחר בולמום של עריות, פגם בענין זה גם את אברהם להכניס בו הרהורים, כידוע שהרשעים פוגמין את הצדיקים וצריכין שמירה, אבל א"א תמיד התגבר עליהם ואפי' בדידי' לא הוה מסתכל, וא"כ כל עוד שלא נאמר ויעל אברהם ממצרים הי' צורך בלוט, והא למה זה דומה לקליפה טרם שנתבשל הפרי, ובאשר הי' צורך עדיין לא הי' נחשב עדיין לפסולת כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספרו אגלי טל בענין קליפת החטים הנצרכים להחטים להכניסם בהם לאוצר, וע"כ לא הי' מעכב השראת השכינה על אברהם, ובאמת באשר לא הי' נחשב עדיין לפסולת כ"כ לא יצא לגמרי לתרבות רעה עד שנחשד על הגזל ובחר לו שכונת סדום מפני שהי' שטופי זימה, כי מפני שהי' לו חיבור בצד מה אל אברהם למען יהי' נחשב לאברהם נסיון, הי' ג"כ להיפוך שקיבל תועלת מאברהם כי ידיעת הפכים אחד, אך עתה שלא הי' בו עוד צורך וכדמיו' קליפת הפרי אחר שנתבשל, נעשה נפרד לגמרי מאברהם ויצא לתרבות רעה, ואפשר לומר שגם כוונת רש"י במ"ש אותו שעה כשר הי', נמי כוונתו לזה, והכל עולה לכוונה אחת, וכלשון הכתוב וכשר הדבר לפני המלך שפירושו ראוי ונכון, וכאן ראוי למילתי':
ובזה יש ליתן טעם לדברי הש"ס יבמות דערלות שלא בזמנה דהיינו קטן תוך ז' מותר לסוכו בשמן של תרומה דלא הוי ערלות, דבמדרש דערלה הוא פסולת של הגוף, וממילא, תוך זמנה שנצרך עדיין הערלה כמו קליפת הפרי טרם שנתבשל, ואם יחתכנה תוך זמנה הוי כנתתך הגיד שלא קיים מצות מילה כמו שביאר השאגת ארי', וא"כ עדיין יש צורך בהערלה ואינה נחשבת עדיין פסולת ע"כ לא הוי ערלות, וכן נמי א"א קודם שנצטוה לא הוי כלל מצוה, וכמחתך שאר אברים דמי שהרי צורך בו כנ"ל ואיננו נחשב פסולת, ע"כ לא מל אף שקיים כל המצוות טרם שנצטוה:
במדרש וה' אמר אל אברם וגו' ר' יהודה אומר כעס הי' לאברהם אבינו בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו אמר הקב"ה לכל הוא מדבק וללוט בן אחיו אינו מדבק, ר' נחמי' אמר כעס הי' לו להקב"ה בשעה שהי' מהלך לוט עם אברהם וכו', והנה ידוע דבפלוגתא אלו ואלו דא"ח, וכאן דפליגי בסברות הפוכות איך יתכן זה, ונראה דהנה יש לדקדק דבר' יהודה איתא כעס הי' לאבינו אברהם, ובדר' נחמי' איתא כעס הי' לו להקב"ה, בשעה וכו', ובכן יש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהנה ידוע דלידע תעלומות לב אינו נמסר כי אם להקב"ה שנקרא יודע תעלומת, וגם הנה ידוע שסדר עולם הוא משפיע ומקבל הן בגשמיות והן ברוחניות וכמו שבגשמיות המקבל נכנע להמשפיע כן ברוחניות א"א להמקבל לקבל אלא כשהוא נכנע להמשפיע, והנה לוט נתגאה לחשוב א"ע ליורש אברהם וכל בנין עולם יהי' ממנו ע"כ שוב לא הי' יכול לקבל מאברהם תועלת להחזירו למוטב, אך אברהם לא ידע תעלומות לבו כי בודאי דברים אלו לאברהם אין בן ולוט יורשו לא נאמרו לאברהם עצמו, וע"כ אברהם כעס על עצמו שחשב שהש"י יש לו טענה וכעס עליו באשר לכל הוא מדבק ולבן אחיו אינו מדבק כי תלה החסרון בעצמו כמדת הצדיקים ולא עלה על דעתו שהחסרון הוא מחמת לוט שאיננו נכנע כנ"ל, וזה מאמר ר' יהודה כעס הי' לו לאברהם היינו אברהם על עצמו ונדמה בעיניו שהקב"ה אומר לכל הוא מדבק וכו', ור' נחמי' אמר כי הקב"ה באמת לא הי' לו טענה וכעס על אברהם שלא דבקו ללוט שהרי הש"י יודע תעלומות לב שהחסרון הוא מחמת לוט ולא מחמת אברהם, אלא כעס הי' להקב"ה על אברהם בשעה שהי' מהלך לוט וכו' וא"כ מר מיירי מכעס אברהם על עצמו ומר מיירי מכעס הקב"ה על אברהם:
ובמה שכתבנו שלוט נתגאה כנ"ל יובן מדוע נשמת דוד המלך ע"ה הי' בתוך עומק קליפת לוט, דהדבר ידוע דהנשמות נצרפין בדבר שהוא הפכו, וע"כ דוד המע"ה שמדתו הי' הכנעה יתירה וכדכתיב ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאותיות דוד מורה על מהותו דל"ת בראש ואח"כ אות וא"ו הוא אות המשכה כל מיני טובות כנודע ודל"ת לבסוף היינו שאחר כל הטובות והברכות נשאר נכנע כמקדם וא"כ הוא לגמרי היפוך מלוט ע"כ נצרף נשמתו בלוט:
ובמה שכתבנו דצירוף הנשמות הוא בהיפוכים יובן דברי המדרש מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, משמע דלבד שנשמת דוד המע"ה הי' לה צירוף וזיכוך בלוט הי' לה נמי צירוף וזיכוך בסדום, ויובן עפ"י מה דכבר כתבנו שדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה הי' חטאם בגוף ונפש ושכל, דור אנוש בע"ז שהוא בשכל, דור המבול בג"ע שהוא בגוף, דור הפלגה קיצוץ ופירוד התחתונים מן העליונים דוגמת שפיכת דמים שהוא בנפש, וכנגדם הי' הג' אבות בקדושה שתיקנו קילקול אלו הדורות אברהם תיקן חטא ג"ע, יצחק תיקן חטא ע"ז, ויעקב תיקן חטא שפ"ד, והנה כתיב ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, ובמדרש חטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפיכת דמים ונראה שהם לקחו כל הג' קליפות רעות יחדיו, מאחר שפרט בהם הכתוב כל אחד לעצמו ולעומתם בקדושה הי' דוד המע"ה כולל כל הג' אבות וע"כ לעתיד יהי' ראש לשלשת האבות כי הוא כלול משלשתן, וע"כ כאשר עוד הי' נשמתו משוקע ביד החיצונים כידוע הי' מקומו בסדום שהם בטומאה לעומתו בקדושה:
במדר"ת אתה אמרת אם מחוט אני מטהר את בניך במזבח שתהא מוקפת בחוט של סיקרא כמו ששנינו המזבח הי' מוקף בחוט של סיקרא, ועוד בשכר שאמרת אם מחוט אני אתן לבניך מצות חוטין של מצוות פתיל תכלת אמרת עד שרוך נעל אני נותן לבניך מצות יבמה וחליצה וחלצה נעלו, ובמדרש רבה מוסיף ד"א אם מחוט זה המשכן שהוא מצוייר בתכלת וארגמן ועד שרוך נעל אלו עורות התחשים, ובש"ס חולין (פ"ט.) ואמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות לחוט של תכלת ורצועה של תפילין, בשלמא רצועה של תפילין כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, פירש"י איכא הנאה דכתיב ויראו ממך וכו', אלא חוט של תכלת מהו דתניא ר"מ אומר מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שתכלת דומה לים וכו' עד דומה לכסא הכבוד, פירש"י וכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות, ויש להבין א"כ דכל הני צריכין למצוא שיהי' הנאה ותועלת לישראל, בחוט הסיקרא, וגם במצוות חליצה מה הנאה איכא דהנאת מצוה לא חשיבא לי' הנאה דא"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי, ועוד הא אמר רבא חלצה בסנדל של ע"ז כשירה מצוה לאו להנות ניתנו, וגם יש להבין ההנאה במשכן שהוא מצוייר בתכלת וארגמן ועורות תחשים מאי נ"מ לנו באיזה דבר נעשה המשכן:
ונראה דהנה במשנה מדות שהמזבח הי' מלבנין אותו פעמים בשנה וההיכל פעם אחת בפסח, וידוע דגוון לבן הוא בחסד, וע"כ פסח שהוא זמן השפעת החסדים כידוע הי' זמן ליבון ההיכל, וידוע שהיכל גמטריא שלו כשם אד' שהוא שם מדת מלכותו יתב"ש, והמזבח שהוא מקום הקרבת הקרבנות אשר מדת הדין אומרת נפש החוטאת הוא תמות, אלא שימינו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים, ומקבל נפש הבהמה תמורת נפש האדם, א"כ מלבנין אותו פעמים בשנה להורות שכל מציאתו הוא רק חסדים שבו, אבל ההיכל שהוא מדת מלכותו, וידוע שעיקר בנין המלכות הוא מהגבורות להודיע דאית דין ואית דיין, ע"כ אין מלבנין אותו אלא בפסח שהוא זמן החסדים לגמרי בלי תערובות דין [ובמדרש שעל הים בא עוזא שר של מצרים ואמר דין יש לי עליהם, וכבר דקדקנו למה המתין עד על הים ולא טען תיכף בשעת היציאה, ופרשנו שהיציאה הי' בחסד גמור בלי תערובות דין ולא הי' שייך לו לטעון דין יש לי עליהם שאם המלך ירצה ליתן מתנת חנם לאיש אין מקום להקטיגור לעמוד ולתבוע דין כמובן, אבל על הים שהכוונה הי' שזכות ישראל יסייע כמו שאמרו ז"ל כדאי האמנה שהאמינו בי שאקרע להם הים הי' מקום לשר של מצרים לתבוע דין] אבל המזבח הוא כולו מפאת חסדים אפי' בזמן הדין, אך ידוע דהחסדים צריכין שמירה יתירה שהרי מצד החסד הכל שווין, ואולי מפני זה נכרים נודרין נדרים ונדבות כישראל, אבל לבדק הבית אין מקבלין מהם, ע"כ בא חוט הסקרא באמצע מראה אדום שהוא דין לבל יתדבק בו מי שאינו ראוי, שע"ז עצמו שייך דין מי הוא הראוי לקבל החסדים וכמו שכתבנו מזה במק"א, וכן מצינו במדבר שבגדי השרד שהי' מכסין את הכלים לא הי' באחד מהן בגד אדום רק במזבח שנאמר ופרשו עליו בגד ארגמן, והכל מטעם אחד, והנה אברהם שהי' מדתו חסד ואיחה את כל באי עולם מיאן ליקח משלל סדום אף שהי' מדינא כדין המציל מן הנהר ומן הגייס, מ"מ באשר הי' מדתו לחבר את באי עולם, נתן לעצמו שמירה יתירה לבל יתחבר עליו כנ"ל, א"כ הוא ענין אחד עם חוט הסקרא, ובשביל אברהם זכו ישראל לחוט הסקרא לשמירה כנ"ל:
וכן יש לפרש ענין חוט של תכלת על חוטי הלבן כמו שאמרנו שלבן מורה על חסדים, וחוטי הלבן מעוררים השפעת החסדים, ותכלת שדומה לכסא הכבוד הוא מסמא עיני החיצונים, וע"כ הם מתרחקים מהחסדים שע"י הלבן, וזה עצמו הוא ענין המשכן שהוא מצויר בתכלת וארגמן ועורות תחשים, והוא כענין שכתוב אפריון עשה לו המלך שלמה [שקאי על המשכן] מעצי הלבנון רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים שאהבה צריך לשמירה כמו שכתבנו מזה במק"א וגוונין הנ"ל הם לשמירה:
וכן יש לפרש ענין נעל של חליצה דהנה בזוה"ק מי שאינו מניח בנים אינו נכנס לפרגודא דמלכא, והטעם י"ל כי אדם שהוא בדוגמא העליונה צריך שיהי' נצחי כדוגמא העליונה גם בהאי עלמא, ובמה שמניח זרע אחריו בזה הוא נצחיותו גם בהאי עלמא כמו שאנו אומרים והתקין לו ממנו בנין עדי עד, וכאשר אינו מניח זרע במקומו נשאר נקשר בזה העולם שהרי הוא נצחי גם בזה העולם, וידוע בזוה"ק דמאן דאית בי' מדא דהאי עלמא לא עייל לתמן וכאשר יבמה יבוא עלי' והי' הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ועי"ז נשאר נצחיותו גם בזה העולם ושוב אין נשמתו נקשרת בעוה"ז, וכאשר לא יחפוץ באה מצוות חליצה בחמלת ה' עליו, והיינו כי נעל הוא דבר ממוצע בין האדם לארץ שדורס עלי', והוא רמז לממוצע וקשר שבין עליונים ותחתונים, והוא הענין שאמרו ז"ל חנוך תופר מנעלים הי' ועל כל תפירה ותפירה הי' מיחד שם שמים ובזה שהוא חולצת הנעל היא מבטלת את הקישור של נפש המת מזה העולם, ועי"ז ביכולת נפש המת לעלות למעלה אל מקומה שואף זורח הוא שם:
ולא תאמר אני העשרתי את אברם, ויש לדקדק איך יאמר הלוא גלוי ומפורסם הי' המלחמה ואברהם מן המלחמה לקח ולא מיד מלך סדום, ולא עוד אלא שגם את מלך סדום הציל מן באר טיט ואיך יאמר להיפוך שהוא העשיר את אברהם, ונראה דהנה ידוע דהבהמה וכלים כרגלי הבעלים, והיינו משום שהוא מושפע ממקום הבעלים ותחומין יש לכל אחד, תחומו הוא שורשו למעלה כי אין לך דבר שאין לו מקום וכו', וע"כ הלוקח כלי תשמיש מן הגוי צריך טבילה מפני שיצא מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל כבירושלמי, ואם הבעלים צדיקים נשפע ממקום קדושה ולהיפוך להיפוך, אך כאשר זוכה מן הרשע במלחמה וכדומה הנה דבר זה שהי' מושפע ע"י שר הארץ וממקום אשר לא טהור שב אל חוק הקדושה, וע"כ כאשר כבשו ישראל את ארץ כנען התיר להם השלל ואפי' קדלי דחזרי, שהוא מושפע משלש קליפות הטמאות לגמרי והטעם כי חיות כל העולמות ואפי' צד הרע הכל הוא מפאת הקדושה כי הסט"א פגרים מתים, וחלק הקדושה מפוזרים בכל המציאות להחיותם, ועתה כאשר שבו לתחת יד הקדושה הנה חלקי הקדושה עולים מן הטומאה לטהרה:
והנה ידוע שמהותו של אברהם הוא מדת חסד להשפיע כל טוב להעולם ולהתחסד אפי' עם הרשעים כמו שהי' הענין בשלשה מלאכים ריש פ' וירא שכערביים נדמו לו שמשתחוים לאבק שברגליהם, והיתכן שיתרצה אברהם להחיות ולהתחסד עם שונאי הש"י, היפוך הדין שהם מלא מורידין ולא מעלין, או מורידין ולא מעלין, אלא שדרכו דרך הקודש הי' ע"י החסדים למשכם בעבותות האהבה ולהביאם לתחת כנפי השכינה, וכל מה שעושים במדת הגבורה להתגבר על שונאי ה' ולהכריחם שיהי' כבושים תחת הקדושה, הי' עושה אברהם ע"י החסדים למושכם בחבלי אדם שמעצמם יקבלו את עול מלכות שמים עליהם, והכל מפני שהתחסד עמהם להטעימם מטוב הקדושה, וידוע שההשפעה היא הממוצע ומחבר את הנותן להמקבל וע"כ באמצעות חיבור זה הי' ביכולתו להחזירם למוטב למשכם בעבותות האהבה ומובן שענין מלחמה וכבישה הוא היפוך מדתו, שכל ענינו רק להמשיך חסדים והשפעה מצד הקדושה לכל מקומות נמוכים עד שיתעוררו מעצמם לשוב להקדושה, וזהו הענין שהבטיחו הקב"ה לעשרהו, והיתכן שאברהם לעשירות הי' צריך, ואין זה מדת הצדיקים לבקש עשירות, אך הוא הדבר שהי' רוצה בעשירות כנ"ל שע"י אמצעות ההשפעה יבוא הכל תחת כנפי השכינה, ובמדרש פרשה מ' הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו זה אברהם, ולכאורה כל באי עולם מיחלים לחסדו, ובמדרש ואתחנן שאין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום, וא"כ מה רבותא דאברהם, אבל הוא הדבר שכל העולם מיחלים לחסדו עבור עצמם, אבל אברהם הי' מיחל ומקוה להש"י שיתחסד עם כל הנבראים למען ימשכו בעבותות האהבה לתחת כנפי השכינה, וזה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם היינו שהעשירות בא לו מצד הכבישה מן סטרא דמלך סדום מדת הגבורה היפוך מדתו כנ"ל, ועם מה שכתבנו יובן מה שהי' יצחק אבינו בוחר באכילת ציד שהוא מדתו מדת הגבורה, והי' אכילת הציד אצלו לדוגמא ופועל דמיוני כמובן, ולא תמצא זה באברהם כי זהו איננה מדתו:
ויש לומר עוד דזה ענין תפילין, וזה ענין אות שבת, דאות תפילין הוא כמ"ש הזוה"ק דיהבין חילא למאריהון למכבש עבדא תחות מארי' ושפחה תחת גבירתה, להכריחם להשיבם נכנעים להקדושה וזהו מדת גבורה כנ"ל, ואות שבת הוא להמשיך ברשת האהבה את כל העולם באמצעית השפעת הקדושה, וזהו הענין הנשמה יתירה שבשבת, וע"כ אם הי' לקח אברהם מרכוש סדום ע"י הכבישה כנ"ל, הי' נחשב כמו המניח תפילין בשבת שהוא חילול שבת:
עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל, ברש"י שלשה עגלים רמז לפר יום הכפורים, והעלם דבר, ועגלה ערופה, ועז משלשת רמז לשעיר הנעשה בפנים ושעירי מוספין של מועד ושעירת חטאת יחיד, ואיל משולש אשם ודאי ותלוי וכבשה של חטאת יחיד, ויש לדקדק למה לא נתן לו רמז על מוספי שבת, ונראה דקרבנות האלה הם לכפר והוא העומד נגד כח האומות שאין להם כח ושליטה אלא מעונות ישראל ח"ו ולולי עונות ישראל הי' כלא היו, וע"כ כאשר שאל באיזה זכות יתקיימו כי אין צדיק בארץ וגו' ויתגבר כח האומות ח"ו, ומזה בא גם טומאת מקדש וקדשיו כמ"ש במק"א, הראה לו הקרבנות, אבל מוספי שבת שאין באין על חטא אלא להיות כלי מוכן לקבל קדושת שבת אין כאן מקומן, כי אפי' כשלא הי' כח האומות והחטא כלל בעולם הי' באין מוספי שבת, והרמב"ן כתב שרמז לו עולה וחטאת ושלמים אבל דעת רש"י אינו כן ולא בא רמז כלל לא על עולה ולא על שלמים, ודעת הרמב"ן יש ליישב שלשיטתו הולך, ריש פ' ויקרא בהקדמתו שהעיקר הוא המקדש להיות השראת השכינה בישראל והקרבנות הם רק לצורך המקדש היינו שלא יגרמו העונות לסילוק שכינה, א"כ לשיטתו כל הקרבנות עיקרם לכפרה ואפי' עולה ושלמים, והנה עולה מפורש שהוא מכפרת על הרהור הלב, ישלמים יראה לי שהוא כפרה על קיצור בעבודה או שלא הי' כ"כ בהתלהבות ובשמחה, ומשום דעיקר שמחה בשלמים כתיב ובזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים והדברים עתיקים ואין כאן מקומן של זבחים, ולרש"י עיקר עולה ושלמים כלישנא דש"ס עולה דורן הוא והכפרה ממילא קאתי, ומ"מ לדברי כולם מוספי שבת לאו לכפרה ודחיית כת האומות בא כי בשבת כלהו ערקין ואתעברו מינה ודו"ק: