Shem MiShmuel, Lech Lecha 5

שנת תרע"ב.

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברש"י והלוא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך, והנה זה אומר דרשני כי לפי פשוטו לא תירץ עדיין קושייתו מאחר שכבר יצא משם למה לי' להזכיר מארצך ומה הי' המקרא חסר אם אמר מבית אביך לבד:

ונראה דהנה בטעם בריאת הארץ כדורית והשמים מקיפים אותה מכל צד והוא כנקודה בתוך העיגול תלוי' על בלימה כתב האור החיים בפרשת בראשית כי תשוקת הארץ החומרית להתקרב אל השמים שהם רוחניים יותר ובאשר התשוקה שוה מכל צד ע"כ נשארה באמצע תלוי' על בלימה עיי"ש דבריו כי נעמו, ולדבריו יש לפרש מאמר חכמז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, כי ידוע ששם של דבר הוא מהותו של דבר, ויוצדק לפי דברי האור החיים שכל עצמה של הוית הארץ הוא התשוקה שהיא משתוקקת ורצה לקראת השמים באשר המה רוחניים ע"כ נקרא שמה ארץ ע"ש המרוץ, ויהי' פירוש מלת שרצתה מלשון מרוץ ולא מלשון רצון, ובאשר טבעה השתוקקת לדבק ברוחניות ע"כ היא משתוקקת לעשות רצון קונה, ומה מאד ימתקו הדברים באשר ידוע שעולם זה התחתון הוא צל עולם העליון, והארץ שלמטה היא צל להארץ העליונה, וטבע ארץ התחתונה נמשך ממהות ארץ עליונה, ע"כ ארץ התחתונה אעפ"י שהוא גשם עב ועכור בלתי בעל דעה, מ"מ הטבע שבו שהוא שורשו בעליונים הוא כנ"ל:

וראיתי עוד לגדולי המפורשים שפירשו בטעם תליית הארץ על בלימה כי ידוע שדבר רוחני אינו סובל דבר גשמי וע"כ שמים שהם רוחניים לעומת הארץ, באשר אינם יכולים לסבול גשמית ועכירת הארץ הם מרחיקים ודוחין מהם את הארץ, ובאשר היא נדחת מכל צד למשל השמים שבמזרח דוחין אותה אל מערב ושבמערב דוחין אותה אל מזרח וכן הוא בכל צד ע"כ נשארת לעולם באמצע תלוי' על בלימה, ולכאורה שני הטעמים הם הפכים, שלטעם הראשון היא נמשכת אל השמים מכל צד, ולטעם השני היא נדחת מן השמים מכל צד:

ויש לפרש באופן שיהי' כל דברי החכמים קיימין אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי ידוע בטבע האדם כשמשתוקק לדבר ומונעין אותו ממנו יתגדל התשוקה עוד יותר וכבר אמרנו שחכז"ל רמזו לנו זה הענין, כן יש לומר במהות הארץ שמשתוקקת להתקרב להשמים, וכאשר השמים דוחין אותו תגדל התשוקה ביותר ושני הפירושים לדבר אחד נתכוונו:

ויש לומר עוד בענין הזה דהנה הצורך להדחוי כדי שתתגדל התשוקה הוא באשר התשוקה העצמית איננה כ"כ בחיות והתלהבות, אבל כאשר הוא בחיות והתלהבות רשפי' רשפי אש איננה נצרך להדחוי כמובן ובזה יש להעמיד שני הפירושים בהתחלפות המקומות דכלל הארץ באשר היא חמרית ביותר היא נצרכת להדחוי, גם החמרית שבה באמת גורם להדחוי, אבל ארץ ישראל שיש בה קדושה עליונה ואיננה כ"כ חמרית ועי' מהר"ל בספר הנצח בכמה מקומות שמאריך בזה ובמה שפי' דברי חכז"ל ארץ צבי כתיב בה, ויש לומר עוד שארץ ישראל נקראת ארץ החיים ששופע בה תמיד חיים חדשים כדכתיב תמיד עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה וגו' יש לה השתוקקת עצמית בחיות והתלהבות יתירה ואיננה נצרכת לדחוי כנ"ל, ועם זה באשר איננה כ"כ חמרית ויש בה קדושה ודביקה בשורשה אין השמים דוחין אותה, והיא נקראת אחות לנו קטנה שמתאחה בעליונים, ובה יוצדק דברי האור החיים לבדו, אבל חוץ לארץ לגסות ועכירת החומר והיא רחוקה מהקדושה העליונה אין התשוקה כ"כ זולת ע"י דחוית השמים, בה יוצדק דברי שאר מפורשים בצירוף דברי אור החיים כנ"ל:

והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' דברי רש"י וישב וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, היינו שאאע"ה שנולד ונתגדל בביתו של תרח מקום טנופת ע"ז כשהרגיש דבר מה של קדושה נתגדל אצלו התשוקה ביותר כי יתרון אור מן החושך, וכל דבר של קדושה הי' חדש אצלו וחביב עליו עד למאד, והי' מתירא שזרעו אחריו ברבות הימים באשר ילדו ויתגדלו על ברכי הקדושה לא יהי' הדבר חדש אצלם ולא יהי' חביב בעיניהם כ"כ ולאט לאט יתקרר הדבר, [עד אשר ח"ו יבואו לידי עבירות] ע"כ הי' עצתו שישתעבדו בגלות למען יתחדש אצלם הדבר ויתגדל התשוקה, [ולדידי יש להוסיף בה מעט כי ידוע שבדרך שאדם דרך בה והולך ומצליח בעבודת הש"י, באותו דרך עצמו הוא מוליך את זרעו ואת הנלוים אליו, וע"כ אברהם אע"ה שתחילת גידולו בבית אביו והי' לו מניעות ורדיפות שונות ובאשר לפי טבע אנושי שלכל דבר שיש לו תשוקה ואם מונעין אותו ממנו יש לו תשוקה עוד יותר, וזה עצמו הי' לאאע"ה שלרגלי המניעות והרדיפות שהי' לו בבית אביו התגדל אצלו התשוקה לאלקית ביותר מאד, ע"כ הי' עצתו שכאשר יתקרר מעט התשוקה אצל זרעו אחריו, ישתעבדו בגלות והמניעות ורדיפות הגלות יהי' להם לרפואית תעלה להגביר אצלם התשוקה וההתלהבות ביותר, וזהו אותו דרך עצמו שדרך הוא בה] ולפי דברים הנ"ל יובן מאמר הכתוב בהתוכחה שבפרשת תבוא שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכבר הקשו המפורשים איך בשביל מניעת השמחה יגיע להם עונש גדול כ"כ, אך להנ"ל יובן שהגלות אינו בא עיקרו לעונש רק הוא עצות מרחוק להגדיל התשוקה והתלהבות, וע"כ כאשר לא עבדו את הש"י בשמחה והיינו שלא הי' בתשוקה והתלהבות ע"כ בא הגלות להחזירם אל חיק אביהם שבשמים באהבה רבה ותשוקה עצומה ברשפי אש שלהבתי' עכת"ד:

אך כל אלה באם נקרר הדבר אצל האדם וחסר לו חיות בעבודת הש"י, אבל אשרי האיש שאיננו צריך שיתעורר אצלו התשוקה ע"י המניעות והדחיות, אלא שבכל יום ויום מוסיף והולך בעבודתו עבודת הש"י בתורה ותפלה עד שבאמת בכל יום ויום משיג חדשות וחביב הוא בעיניו עבודתו כל שעה ושעה כשעה ראשונה, וידוע מאמר הקדוש היהודי זצללה"ה שבכל יום ויום הוא לעומת יום האתמול כערך יהודי לנכרי:

ובזה יש לפרש מאמר הש"י לאאע"ה לך לך מארצך וגו' היינו דהנה התחלת עבודת אאע"ה כשהי' בבית אביו שהי' התעוררות עבודתו מפאת המניעות והרדיפות זהו בחי' ארץ שגודל התשוקה בא מחמת שהשמים דוחין אותה כנ"ל, וזהו בחי' חוץ לארץ כנ"ל, וזהו פי' מארצך מרצון שלך שנצטוה שילך הלאה מבחי' זו כי מעתה כשעלה בדרגין עליונים הוא דרך זה בלתי מספיק לפי ערכו ויעזוב דרכו ליקח התעוררות שזה פי' מארצך וממולדתך ומבית אביך רק ילך אל הארץ אשר אראך הוא ארץ ישראל שנקראת ארץ החיים כנ"ל ששופע בה תמיד חיות חדש כנ"ל שארץ ישראל אינה צריכה להתעוררות התשוקה מפאת דחוית השמים רק כדברי האור החיים כנ"ל, ולפי"ז יש לפרש אשר אראך הוא עתיד הוה היינו שאראה לך תמיד השגות גדולות חדשים לבקרים שבזה יתגדל התשוקה מעצמו יום יום, וזהו שפירש"י התרחק עוד משם וצא מבית אביך, שבגשמית הוא יציאה מבית אביו לבד אבל ברוחניות הוצאה זו הוא מארצך ומולדתך ומבית אביך כנ"ל:

ויש לומר כעין שני הבחי' האלה שהשתוקקות יתעורר מצד כח הדוחה, או תשוקה עצמית ישנו גם בכל אדם בצד מה ביום ש"ק, שבת דלילא, ושבת דיממא, זכור ושמור כי שבת דלילא הוא הכנסת שבת ליקח אדם התעוררות מפאת ימי המעשה הקודמים שהי' בחי' דוחה ובבוא השבת קודש שואב אדם רוח חיים חדשים בקרבו בתשוקה יתירה כאדם המשיג תשוקתו אחרי שהי' לו מונעין ממנו שהתשוקה תגדל ביותר, וזהו מדת שמור, אבל שבת דיממא הוא עוד יותר נעלה שהתשוקה נתעלה והולכת מאלי', וידוע מכתבי האר"י ז"ל שיש לטבול בשבת שחרית לקבל את תוספות הקדושה, וכמו שטובלין בערב שבת, והיינו כעין מאמר היהודי ז"ל, כן הוא בשבת דיממא שהוא לעומת שבת דלילא, כערך שבת דלילא לימי החול, וזהו בחי' זכור:

ולפי הדברים הנ"ל יש לפרש מאמר המדרש בטעם מילה בשמיני כדי שיראו פני מטרונה תחילה, והיינו כי שני דרכים להתעורר התשוקה, תחילה צריך אדם להתעורר מפאת דחוי' כנ"ל, וזאת הוא עבודת האדם בימי עלומיו שכוחות ימי הנעורים רודפים אחריו ומונעין אותו משלימותו, אז ממניעות אלו עצמם יתעורר לתשוקה כנ"ל, ואם עושה כן בימי הנעורים, אז זוכה שכאשר בא בימים שלא יהי' לו מניעות ומי הנעורים יהי' לו התשוקה מאליו, והוא כדמיון דברישא הוא שבת דלילא ואח"כ שבת דיממא, והנה כעין תשוקת שבת דיממא הוא תשוקה עצמית בא ג"כ מכח שמירת הברית ששומרי הברית זוכין בכל עת לחיות חדש, וצדיק נקרא מי ששומר הברית, וע"כ צדיקים נקראים חיים כמ"ש ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וידוע שמטרונה נקרא שבת דלילא, וע"כ מילה בשמיני שעל ידה נקראים צדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים, לעולם צריך שיקדים לה מטרונה שבת דליליא, בחי' שמור, לבחי' זכור:

במ"ר ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, הנה פרט בכאן שלשה דברים שמיעה, ראי', הטית האוזן, יש לפרש דשמיעה הוא קבלה כדמתרגם על שמיעה קבלה, והיינו שמקבל דברי זולתו אעפ"י ששכלו איננו מחייבו, וכמו שמצינו וישמע יעקב אל אביו ואמו וילך פדנה ארם, אף שקשה הי' עליו לילך לגלות והי' בנפחד גדול שלא יטמע ח"ו בבית לבן ושע"כ נטמן בבית עבר מקודם י"ד שנה, מ"מ לא השגיח על דעתו ורצונו רק קיבל דבריהם, וכן הוא בכמה מקומות בתנ"ך, ראי' הוא עוד יותר שבעיניו יראה שאין דרך אחר רק כמו שנצטוה, הטית אוזן הוא עוד יותר, והיינו להשכיל לירד לסוף כוונת המצוה, ולשון הרמב"ם להיות רודף אחר כוונת התורה, לא לבד שטחית הדברים רק להשכיל על עיקר הכוונה אף שאינה מפורשת, וכל שלש אלה נצרך לכל אדם הבא לטהר, בראשונה צריך להיות בבחי' שמיעה לקבל מאמר השי"ת להתנהג עפ"י דרכי התורה אפי' על שמאל שהוא ימין בלי התחכמות, ואח"כ יזכה לבחי' ראי' שבעצמו יראה ויבין וירדוף אחר כוונת התורה, וזהו נקרא שמטה אוזן לשמוע כוונת הדברים הבלתי נשמע משטחית המאמר, וכענין שכתב הרמב"ן ריש פ' קדושים שיכול להיות נבל ברשות התורה עיי"ש:

וי"ל עוד ששלשתן מתיחסים לגוף ונפש ושכל, קבלת הדברים בלי שום התחכמות מתיחס לגוף, ראי' לנפש שזה הוא מכוחות הנפש לצייר במחשבתו כאלו הדבר עומד לפניו והוא רואה, הטית אוזן היינו להשכיל על כוונת התורה זהו כח השכלי, ובלשון המקובלים הוא נפש רוח ונשמה, שאין האדם זוכה להקרא אדם אלא בהשלמת שלשתן, ויש לפרש שזה עצמו הוא מארצך וממולדתך ומבית אביך, ארצך מתיחס לגוף, מולדתך לנפש, בית אביך לשכל, וכל אלה כמו שיש בקדושה, כן יש להיפוך, וילך לו מזה, אלא ידבוק בשמיעה ראי' הטית אוזן דקדושה:

אל הארץ אשר אראך, הנה לא זכה אאע"ה להתגלות אלקית אלא בא"י וכן אין הנבואה שורה בחו"ל, שהוא מקום שליטת הע' שרים ולמטה כח האומות הם המסתירים את אור אלקי, ולעתיד כתיב ולא יכנף עוד מוריך, וקודם שיכלה זרעו של עמלק שהוא ראשית גוים, כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה כמ"ש רש"י, ע"כ אין חו"ל מקום הראוי להתגלות ה', ורק בא"י ששם אין להחיצונים שליטה ורק בשעת החורבן הי' להם שליטה רק לשעתו כמפורש בזוה"ק ושאח"כ אין להם עוד שליטה שמה, וע"כ אז גם נביאה לא מצאה חזון מה', ואח"כ עוד הי' נביאים בישראל, והנה ידוע שעולם שנה נפש הם על מתכונת אחת, עולם הוא מקום הראוי להתגלות אלקית, והוא ארץ ישראל, שנה הוא זמן שיש זמנים מיוחדים ראוי להתגלות אלקית והוא שבת ויו"ט, נפש הוא אדם מהול, כמ"ש בזוהר ריש פ' וירא:

והנה שלשה אלה מתיחסים לגוף ונפש ושכל, א"י הוא מתיחס לגוף שנכנס בה בגופו וניזון גופו מפירות ארץ ההוא, וזהו שייך אפי' לבע"ת בלתי מדברים, ובפעולה שמשתתף בה האדם עם יתר בעלי חיים מוכרח שזה מתיחס לגוף, אף שבאדם הוא ענין אחר לגמרי, כי ענין ארץ ישראל הוא לקבל בה התגלות אלקית שזה אינו שייך לשאר בע"ח, מ"מ הפעולה הוא אחת כמובן, מילה מתיחס לנפש שהוא באבר התאוה לעצור את כוחות הגופניים ורצונות החומרים, ונפש הוא הרצון והתשוקה שבאדם כמו שאמרנו כמה פעמים מלשון אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, שבת מתיחס להשכל כי שבת היא יומא דנשמתא ושבת יעשה כולו תורה:

ושלש אלה הי' באברהם, שהי' שלם בגוף ונפש ושכל, וע"כ מצינו בו, א"י, מילה, ושבת, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו', ובמדרש פ' מ"ט ופ' ס"ד אפי' הלכות עירובי חצירות הי' אברהם יודע ובפרשה צ"ה אפי' עירובי תבשילין הי' אברהם יודע, וכן הוא בש"ס יומא (כ"ח:) ובתנחומא פרשה זו, והרשב"א גורס עירובי תחומין, ויובן עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאתחומין לא איפקד במרה ובתוס' שה"ה הוצאה, ופי' משום דאלו הי' מחיצות הי' מהלך אפי' כמה, וכן הי' מותר לטלטל אפי' בכמה פרסאות, א"כ אין המלאכה עושה שינוי בגוף הדבר, והוא אסור מצד הצורה לא מצד החומר שבו, ועד מתן תורה לא השיגו מעלה זו שיהי' ענינם מצד הצורה, ומצינו עוד ענין שהוא מצד הצורה כמ"ש הרמב"ן בענין טבילת נדה שטהרה הגופנית הוא משפסק הדם אבל טהרה הצורית הוא בטבילה ודפח"ח, ולפי הדברים האלה יובן שמירת אברהם עירובי חצירות ועירובי תחומין, היינו הוצאה ותחומין שהם מצד הצורה השכלית ואאע"ה שמר השבת מצד השלמת שכלו כנ"ל ע"כ שמר גם זה, והיינו רבותא מיתר הלכות שבת, ואפי' להגירסא עירובי תבשילין נמי נוכל לומר דהיינו הרבותא עצמה שהרי אין שינוי במעשה זה שמבשל ביו"ט לשבת אם הניח עירוב תבשילין או לא, והוא דומיא דהוצאה ותחומין, ולפי"ז יובן שלא מצינו ענין טבילה במים רק באברהם אע"ה כמ"ש הזוה"ק ק"ב: שהי' לו מעיינא דמיא ומאן דצריך טבילה הוה מדכי לי', והיינו מטעם הנ"ל וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן:

והנה אאע"ה הנחיל כל אלה לזרעו אחריו שע"י קבלת התורה ישתלמו בשלשתן אלה, וע"כ נמצא ג' מצוות אלו בכל איש ישראל, ארץ ישראל, מילה, ושבת, והיינו עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוכיח דבכל מקום שדעתו של אדם משתוקק לשם, נחשב כי הוא שם, ממתניתין דעירובין הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קונה שם שביתה כאלו הי' שם בפועל, וכן הוא בכל ישראל אפי' יושבי חו"ל מאחר שכל תפילתם הוא דרך ארצם ומתפללין תמיד על עליית ישראל לארצנו ולטעת אותנו בגבולינו, נחשב כאלו כולנו שם, ומילה, ושבת כמשמעו ע"כ יכול כל איש להשתלם בגוף ונפש ושכל ועם זה יובן דברי המדרש פרשה מ"ז ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך ר' יודן אמר חמש אם מקבלים בניך אלהותי אני אהי' להם לאלקי ולפטרון, ואם לאו לא אהי' וכו', אם נכנסין בניך לארץ הם מקבלים אלהותי ואם לאו אינם מקבלין, אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ ואם לאו וגו' אם מקבלין בניך את השבת הם נכנסין לארץ, הרי שחשב ג' אלה לקבלת אלקית א"י, מילה, ושבת, כי ג' אלה הם שלימות כל חלקי אדם גוף ונפש ושכל כנ"ל:

ויש להתבונן עוד בשינוי הסדר שבין אאע"ה לבין בניו אחריו, באאע"ה הי' הסדר, א"י, מילה, ושבת, שהרי בראשונה נצטוה על א"י ואח"כ על המילה ואח"כ מצינו בו שמירת שבת כנ"ל, ובזרעו אחריו הסדר להיפוך ראשונה הוא שבת שאין שבעת ימים קודם המילה בלי שבת, ובמדרש טעם למילה בשמיני כדי שיעבור עליו שבת אחת, ואח"כ מילה, ואח"כ כשיגדיל ויהי' דעתו על א"י כנ"ל, כי אף הנולדים בא"י נראה שאז נשלם מצוות ישיבת א"י אם דעתו לכך, כי מאחר שתאמר שאפי' הדרים בחו"ל אם דעתם על א"י נחשב כאלו הם בא"י, כמו כן תאמר להיפך שאפי' יושבי א"י אם דעתם על חוץ לארץ נחשב כאלו הם בחוץ לארץ, ומאחר שעיקר ישיבת ארץ ישראל הוא הדעתו לכך, מובן שעיקר ישיבת א"י נחשב כשיגדיל ויהי' דעתו לכך וא"כ הסדר הוא לגמרי מהיפוך, והטעם בזה מובן שאאע"ה הוא עלה במעלותיו ממטה למעלה, וע"כ מעלין בקודש ראשונה שלימות גוף ואח"כ שלימות הנפש ואח"כ שלימות השכל, אבל זרעו אחריו שבאים מפאת זכותו של אאע"ה ומשפיעין להם מהשמים קדושת גוף ונפש ושכל, ותדע שהרי הקדושה באה בהם בעודם קטנים כשנולדו כנ"ל וא"כ הקדושה הוא מלמעלה למטה, וע"כ ראשונה הוא קדושת הנשמה והשכל אף שעדיין אין בו השכל מ"מ הקדושה באה תיכף בעת שבת הראשונה, ואח"כ הנפש ואח"כ הגוף:

במד"ר וכן הוא ברמב"ן שארבעה מלכים אמרפל וחבריו הם דוגמא לד' מלכיות וכמו שהם נפלו ביד אברהם כן סופן של הארבע מלכיות ליפול ביד ישראל, וכאשר נתבונן בסדר הפרשיות של מלחמת ד' מלכים הי' אחרי בואו ועלייתו ממצרים לשלום, והנה במדרש אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך גדרו כל האנשים בגלות מצרים מן הערוה בזכותו, שרה גדרה עצמה מן הערוה לפיכך נגדרו כל הנשים בזכותה, הרי כי ענין נסיון וצירוף אברהם במצרים הי' בענין עריות אשר בשר חמורים בשרם כנודע שזה הי' עיקר קליפת מצרים, וע"ז נאמר ויעל אברהם ממצרים שלא נדבק בו מאומה ח"ו, ומזה באה לו התשועה מד' מלכיות, כן נראה לדורות לזרעו אחריו תחלה נתמרקו במצרים בענינים אלו ויצאו שלימים גן נעול אלו הנקיבות גל נעול אלו הזכרים ובכח זה היכולת בידם לסבול כל הגליות שלא יטמעו בהם ח"ו, וממוצא הדברים אשר קדושת ישראל בענינים אלו הוא שעומד להם נגד שעבוד ד' מלכיות עד מלחמה האחרונה שאין בני עשו נופלים אלא ביד משיח מלחמה שהוא בן יוסף שומר הברית ציס"ע, וכל כמה שהאיש נקי בענינים אלו ועושה תשובה על העבר בגלגול זה לעומת זה אין כח המלכיות מושלים ושולטין עליו, וכ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר על הצעירים אם ישתעבדו את מוחם להגמרא מוטב ואם לאו ילקחו, והיינו הך שאין דבר תיקון לחטא זה כמו שעבוד המוח בלמוד הגמרא, כי באשר הפגם במוח מוכרח התיקון נמי להיות במוח, וזה יגיעה בעיון הלכה, והדבר כמבואר:

במדרש וכן הוא ברש"י ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו, והקשו המפורשים מדוע לא הוציא גם בשר לרמוז לו על בע"ח שמהם עיקר הקרבנות, ונראה שהרמז הי' רק בדבר של חידוש, וקרבנות מבע"ח כבר הקריבו אדה"ר ונח ואינו רבותא כי למה יגרע מהם, ורק המנחות והנסכים שהם מצמחים שלא הקריב מהן אדם מעולם וקין הרי לא נתקבל קרבנו והי' כלא הי', ולא עוד אלא אפי' ישראל לא הקריבו מנחה בבמה לדעת ר' יהודה, ואפי' לרבנן מ"מ גוים ודאי שהם עצמם אף שמותרין להקריב קרבנם בבמה מ"מ אין מקריבין מנחות ונסכים, רק במקדש שהכהנים הם המקריבים מקריבין מנחות ונסכים, וזהו הבשורה טובה שרמז לו, שבניו יהי' בכחם להעלות גם הצמחים אשר זה לא הי' בכח צדיקים הראשונים, ושע"כ לא הקריב נח רק מבע"ח, והטעם שרמז לו כעת אחר נצחון הד' מלכיות, כי במד"ר שהי' אאע"ה מתפחד על שהרגם והשיבו הקב"ה קוצים אתה מכלה מן הכרם שהרג את הרשעים האלה והעבירם מן העולם וזה הי' פתח פתוח על לעתיד, ותיכף התחיל הביעור חמץ הוא חלק הרע, ומפאת ביעור חלקי הרע מהעולם העביר גם חלקי הרע מן הצמחים, וע"כ שוב יש בכחם להעלות גם הצמחים אחר שכבר מנוקה מהפסולת, אבל ב"נ שאצלם הוא הכל מעורב הטוב עם הפסולת כמ"ש אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה בפי' מה שעולת ב"נ הוא בלי הפשט ונתוח, היינו בלתי מנוקה מהפסולת, וע"כ אין בכחם להעלות הצמחים שחלקי הפסולת מרובה וידועין דברי האר"י ז"ל על לא בעניותי אכילת ירקא ולא בעתירתי ובאתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכוורא, משום שחלק הטוב בבשרא וכוורא מרובה ממה שהוא בצמחים:

במד"ר ויקח לו את כל אלה רשב"י ורבנן רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו, ורבנן אמרו אף עשירית האיפה הראה לו נאמר כאן ויקח לו את כל אלה ונאמר להלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', ונראה דהנה אמרו ז"ל שאלו לחכמה מה יעשה בהחוטא והשיבה נפש החוטאת היא תמות, התורה אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, והיינו שמצד שורת הדין שהשכל נותן שאדם שחטא שוב אין לו חיים, רק מצד החסד יש לו כפרה בקרבן והתורה נקראת תורת חסד ע"כ אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, וזהו כל הכפרות הראה הקב"ה לא"א באשר כל הכפרות הוא מצד מדתו מדת החסד ושייך אליו, ע"כ הראה לו, והנה עשירית האיפה שהוא מנחת חוטא שהיא בלי שמן ולבונה, ובש"ס סוטה ששמן ולבונה רומז לתורה ומעש"ט, וע"כ עשירית האיפה מכפר גם על מי שאין בו לא תורה ולא מעש"ט, והנה במד"ר פ' וישלח העושה כמעשיהם ובוחר בדרכיהם [של האבות] מתקיים עליהם ומי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם אינו מתקיים עליהם, וא"כ זה שאין בו לא תורה ולא מעש"ט א"כ אינו עושה כמעשיהם א"כ גם זכות אברהם שהמשיך מדת חסד לזרעו ג"כ אינו מועיל לו, וע"כ אמר רשב"י שעשירית האיפה לא הראה לו, ורבנן אמרו אף עשירית האיפה הראה לו, שע"כ אם נשבר לבו בקרבו מחמת שיודע שאין בו לא תורה ולא מצות ואין עני אלא בדעת זה הוא קרבן עני האמיתי ומאחר שמרגיש בעצמו ויודע זה, שוב נוכל לומר עליו שהוא בוחר בדרכיהם עכ"פ, שזה מדתו של אאע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר, שלא עלה על דעתו שמגיע לו בתורת מתן שכר שום דבר מהש"י רק הכל בתורת חסד, ע"כ נשאר זכותו ג"כ לגמול עמם במדת חסד אף שאינם כדאי, כמו שאברהם בעיני עצמו לא הי' כדאי, וע"כ זה אף שעדיין אינו עושה כמעשיהם מ"מ הרי הוא מקבל על עצמו מהיום והלאה להיות טוב כי בלא"ה זבח רשעים תועבה, וא"כ זה שיודע שאינו שוה כלום ומקבל על עצמו להלאה זה עצמו הוא מדתו של אברהם וא"כ מועיל לו זכותו של אאע"ה ומחמת זכותו באה לו הכפרה ע"כ גם זה הראה לאאע"ה:

ובמה שאמרנו שזכותו של אאע"ה מועיל לאיש אעפ"י שאין בו לא תורה ולא מעש"ט רק שעכ"פ נשבר לבו על העבר ומקבל עליו על להבא, יש להבין מקרא סתום שכאשר נתבשר אברהם אבל שרה אשתך יולדת לך בן אמר לו ישמעאל יחי' לפניך פירש"י איני כדאי למתן שכר כזה, וכנראה שמחל להקב"ה על מתנתו ליתן לו את יצחק וזה הפלא ופלא שיסתפק עצמו בבן האמה אשר זה הי' כל מגמתו כל הימים שיעמוד ממנו זרע יעבדנו, וכי הטעה ח"ו אברהם א"ע להאמין שזרע הגר המצרית זרע כנען המקולל, יהי' כ"כ טוב כמו זרע שרה, ח"ו לומר כן, ועוד הלוא כבר אמרה שרה חמסי עליך שפירש"י כשהתפללת לא התפללת על שנינו והיתה מתרעמת, ועתה כשבאה לידו שהש"י בישר לו לידת שרה ימחול על המתנה היתכן זה שימחול מתנת שרה, ולהנ"ל יובן שאברהם חשב שזה הוא שכר המילה שקיבל על עצמו, לזה אמר אינו כדאי לקבל מתן שכר כזה, היינו לקבל בתורת מתן שכר רק רצה שיהי' כי אם בחסד הש"י לבד ולא בשכר, וע"כ אפי' אם ח"ו לא יהי' בישראל כ"כ שומרי הברית אם אך יקבלו על להבא יתננו בחסדו של אברהם, ולא כן אם הי' מקבל בתורת מתן שכר, ואם ח"ו ישראל אינם ראוים בטל השכר, אבל כשיהי' לו בתורת חסד ישאר לבניו ג"כ בתורת חסד אם אך יבחרו בדרכו להיות נשבר לבו בקרבו על פגם העבר ויקבל על להבא, והשכר שהש"י אמר ליתן לו בשביל המילה באשר בעיניו איננו מגיע לו בעד זה כ"כ, בשכר זה יחי' ישמעאל, אבל יצחק יהי' רק מפאת חסדי ה' כי לא תמנו אפי' שיהי' בזמן מן הזמנים שלא יהי' ח"ו כדאי, אבל ישמעאל יהי' בשכר המילה וממוצא דבר שזרע ישמעאל באשר אינם שומרי המילה נפקע זכותם: