שנת תרפ"א.
במדרש מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, ויש להבין למה לא נאמר על כל המקומות שישב בהן לוט מקודם או בעודו עם אברהם ששם מצא את דוד, ובפשיטות י"ל שזה רק על הצלתו של לוט מן המלכים ע"י אברהם או בהצלתו מתוך ההפיכה, שהי' רק בשביל שנמצא דוד שמה, ובשבילו ניצל, ומ"מ הלשון מצאתי לא אתיא שפיר, שזה הלשון משמע ששם הי' מקומו ומשם מציאותו וענין סדום הי' לו שייכות לדוד ואינו מובן למה:
ונראה לפרש דהנה אמרו ז"ל ראש השלישים זה דוד שהוא ראש לשלשת אבות, והטעם י"ל דלהאבות הי' לכל אחד מדה פרטית, לאברהם חסד, ליצחק גבורה, ליעקב תפארת, אבל דוד לא הי' לו מדה פרטית וכהדין סיהרא דלית לה מגרמא כלום, אלא שהי' מרכבה למלכות שמים שכל המאורות כלולים בה ומקבלת מכולם, ע"כ היא גדולה מכולם, והוא בסוד אשת חיל עטרת בעלה וזה ידוע בזוה"ק וזהו שאמרו שדוד הוא ראש לשלשת האבות:
והנה ידוע שכולם נתמרקו ונצרפו כל אחד לפי מדתו אברהם שמדתו קו ימין חסד נצרף במצרים שמדתם קו ימין דחיצונית יצרא דג"ע, יצחק שמדתו קו שמאל גבורות הקדושות ופחד יצחק נצרף בפלשתים שמדתם ליצנות כבמדרש פ' מ"א ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך שנא' הנה ארצי לפניך, כי ליצנות הוא היפוך מדת היראה והפחד, יעקב דהוא כלול בתרין הי' נתמרק ונצרף בכפלים מלבן מימין ומעשו משמאל:
והנה דהמע"ה באשר כל המאורות כלולים בו והוא מקבל את כולם הי' נצרך מירוק, וצירוף כנגד כולם, וממילא מובן אשר גם נשמתו בעודו בשבי' בין החיצונים מחטא אדה"ר דוגמתו היא, והיתה נמי בשבי' בכחות רעות שכנגד כולם:
והנה ידוע שארבע מלכיות בהם כלול כל חלקי הרע, וזה כוחו מושך לע"ז וזה לג"ע והרביעית כלולה מכולן, והנה במדרש ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד רעים אלו לאלו, חטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפ"ד, הנה פרט כאן כל שרשי הרע שבכל ד' מלכיות, ורעים אלו לאלו נראה שהוא דוגמת מלכות הרביעית ושקולה כשלשתן כמו שאמרו ז"ל לה"ר מגדל עבירות כנגד ע"ז ג"ע שפ"ד, ויש לפרש דהיינו רעים אלו לאלו, וא"כ הרי סדום שקולה ברע כנגד כולם וכבר הגדנו שאותיות סדום הוא אותיות אדום ובלבד שתחליף האלף בס' בחילוף האותיות של אח"ס בט"ע, וכמו שמלכות הרביעית דהיא אדום שקולה כשלשתן כן סדום כלולה מכולם:
ומעתה מבואר שנשמת דהמע"ה שהוצרך להיות נצרף בין כחות רעות שכנגד כולם הי' מקומה בסדום, ושם נצרפה וקנתה מעלתה, וזהו מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום:
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, ברש"י שרמז לו על המנחות והנסכים שיקריבו שם בניו, ובמדרש רשב"נ אמר הלכות כהונה גדולה גילה לו לחם זה לחם הפנים ויין אלו הנסכים, ויש להבין למה לא בישר וגילה לו עיקרי הקרבנות שהם מבעלי חיים:
וי"ל דהנה לא מצינו שקרבו מנחות ונסכים שהם מצמחים, וקין הקריב מפרי האדמה ואל מנחתו לא שעה, ואף נח ביציאתו מן התיבה שהקריב מכל החי הטהור מצמחים לא הקריב מאומה, וכל הקרבנות מאז ועד אז לא הקריבו אלא מבע"ח, וע"כ הקרבה מבע"ח לא שייך לבשר לו שזה דבר הנוהג מעולם, וכבר אאע"ה הקריב קרבן והבשורה הי' רק על מנחות ונסכים שהוא דבר של חידוש:
אך לכאורה עדיין צריכין למודעי שהרי ברית בין הבתרים מקמי הכי הוה, ולרש"י בעודו בן שבעים שנה ולכל הדיעות עכ"פ הי' מקמי הכי, והרי שם כתיב ויקח לו את כל אלה ובמדרש רשב"י ורבנן רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו ורבנן אמרי אף עשירית האיפה הראה לו נאמר כאן ויקח לו את כל אלה ונאמר להלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', וא"כ הניחא לרשב"י אלא לרבנן דאף עשירית האיפה הראה לו שוב גם ממנחות ידע אברהם עוד מברית בין הבתרים, ואעפי"כ נאמר שמלכי צדק בישר וגילה לו שיקריבו שם בניו, א"כ שוב יקשה למה לא גילה ובישר לו מקרבנות בע"ח, ויש ליישב ולומר דרבנן לשיטתייהו דרק ר' שמואל ב"ר נחמן אמר הלכות כהונה גדולה גילה לו לחם זה לחה"פ וכו' אבל רבנן אמרי תורה גילה לו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, וא"כ רבנן לשיטתייהו לא הי' מנחות ונסכים דבר של חידוש אלא מ"ת גילה לו, ורשב"נ מצי סבר כרשב"י דעשירית האיפה לא הראה לו והוי מנחות ונסכים דבר של חידוש, ע"כ אמר לחם הפנים וכו' גילה לו, וזה לפי פשוטו:
ובעיקרו של דבר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאחר שהוציא אברהם נשמת דהמע"ה [שהיתה טמונה בלוט] מיד הארבעה מלכים רמז לו מלכי צדק על הקרבה מן צמחים היינו שיהי' בכחם להעלות את הצמחים שאין להם אלא נפש הצומחת, ומנחה מתיחס לדוד כידוע במקובלים, ונרמז ג"כ בדברי חכז"ל בכל הקרבנות לא כתיב נפש אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו, ועני רמז לדהמע"ה שקרא עצמו עני כי עני ואביון אנכי תפלה לעני כי יעטוף עכ"ד:
ויש להוסיף בה דברים שאחר ניצוח הארבע מלכיות והוצאת לוט מתוכם נעשה פועל דמיוני על לעתיד אבידן של ד' מלכיות וצמיחת קרן מלך המשיח, ואחר שנעשה פועל דמיוני אי אפשר עוד להשתנות כמ"ש הרמב"ן, ואינו אלא מחוסר זמן דממילא קאתי עכ"פ בעתה, ע"כ נחשב כאלו נפש דוד ומשיח הוא בפועל ואף שעדיין טמונים בלוט ובנותיו, ע"כ מאז והלאה יש ביכולת להעלות גם נפש הצומחת:
ולפי האמור י"ל דהיינו טעמא שלא מצינו להראשונים שיקריבו מצמחים אלא יעקאע"ה דכתיב ויצוק שמן על ראשה, דטרם שיצא נשמת דוד מהשבי' ומהמירוק של סדום כאמרם ז"ל מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, ונתבאר זה בדיבור הקדום, לא הי' ביכולת להקריב מהצמחים להעלות גם נפש הצומחת, ונראה שמטעם זה הי' נאות שיפתח פתח זה להקריבו מצמחים יעקאע"ה שכליל הוה, והגביה אפי' מקומות הנמוכים, וזהו שתיקן תפילת ערבית שבא"ע שלשון ערבית הוא מלשון עירוב שהוא התערבות חושך ואור נמי יהי' בכחם להתקשר בתפלה, וע"כ פתח נמי הפתח להעלות גם נפש הצומחת:
דרש רבא בשכר שאמר אאע"ה אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לחוט של ציצית ונעל של חליצה, נראה לפרש דהנה אאע"ה שלא רצה לקבל מרכוש סדום אף שמהדין הי' שלו כדין המציל מן הנהר ומן הגייס שאין ביד הבעלים להציל מ"מ אברהם שאיחה את כל באי העולם הי' עושה בעצמו שמירה יתירה, לבל יתחבר נמי כחות שאינם ראויים, וזה הרמז אם מחוט שחוט הוא מיוחד לתפירה שהוא ענין חיבור שני חתיכות, ע"כ רמז בלשון אם מחוט שאינו רוצה בחיבור שאינו ראוי לו, כי הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכמו הבעלים שהם אנשי סדום הי' תכלית חלקי הרע כן נמי רכושם ומגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, אף שנטהרו בבואם לרשותו, מחמת תוספות שמירה לא רצה ללוקחם, ע"כ זכו בניו לחוט של ציצית, שידוע שציצית הם אור המקיף והם שמירה לאדם שלא יאחוז בו כחות החיצונים, מה גם תכלת שמסמא עיני החיצונים כידוע, וזהו הענין שבש"ס מנחות באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו:
וכן נמי י"ל בענין נעל של חליצה דהנה בס' נזה"ק מכ"ק המגיד זצללה"ה מקאזניץ על הזוה"ק בהא דמזהיר הזוה"ק שלא ליקח אלמנה דרוחא שביק בה בעלה מקטרגא לי', הגיד דהיינו תוך י"ב חודש שהנשמה עולה ויורדת אבל אחר יב"ח שהנשמה עולה ואינה יורדת נראה שאין חשש עכ"ד, ומ"מ אם אין לו בנים והיא שומרת יבם איננו מועיל י"ב חודש ואסורה לשוק לעולם בלי יבום וחליצה, נראה הטעם דאם לא נשאר לו בנים לא ירית דוכתא לעילא כבזוה"ק ע"כ נשאר עדיין קשור בה, משא"כ כשנשאר לו בנים דירית דוכתא והנשמה עולה לדוכתא ואינה יורדת שוב גם האי רוחא דשביק בגווה נמשך עם עיקר הנפש ועולה מתוכה למעלה כמו שטבע החלק להמשך אחר הכלל, היפוך מאם לא ירית דוכתא שעיקר הנפש נמשך אחר רוחא דשביק לה בגווה ושניהם נאחזים בה, וע"ז באה מצוות חליצה לטובת המת שיהי' לו דוכתא לעילא, וממילא הוא מותרת לשוק, ונראה שגם רוחא דשביק בה בעלה נמי עולה מתוכה להדבק עם עיקר הנפש, ובזה הנני מבין מה שהגיד לי ביחוד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דמזהיר הזוה"ק שלא ליקח אלמנה דבחליצה אין לחוש עכ"ד, דמה"ט הוא, ולפי האמור יובן שייכות הא דועד שרוך נעל למצוות חליצה, דכמו שלא רצה אברהם שדברים שאינם ראוים יתחברו ויקנו מקום אצלו, זכה לעומתו שהנפשות טהורות מזרעו אף שלא ירתי דוכתא בזכותו ינתן להם מקום ע"י מצוות חליצה:
במדרש שמעון בר אבא משם ר' יוחנן אמר ארבעה דברים הראה לו [לאברהם] גיהנם ומלכיות מ"ת ובהמ"ק, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם ניצולים משתים פרשו משתים הם נידונים בשתים אמר לו במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות וכו' אברהם בירר לו את המלכיות, נראה לפרש דלכאורה פירשו משתים הם נידונים בשתים א"כ מה אמר לו במה אתה רוצה הלוא הם נזקקים לשתים, ונראה דודאי אי אפשר שיפרשו ישראל מן התורה כמ"ש כי לא תשכח מפי זרעו, ובמדרש תנחומא פ' נח מאריך בההבטחה שלא יפסוק מישראל לימוד התורה, והא דא"ל במה אתה רוצה ע"כ אפרישה ממקדש קאי שכבר הי' בעוה"ר בזמן מלכי ישראל רשעים כמפורש בכתוב וכן אפי' אחר החורבן נמי אותן שבהמ"ק חרב בעוונם יש טענה עליהם כמ"ש גבי יובל אחרון שלא הספיקו לגומרו נחשב לביטול יובל:
אך עדיין צריכין למודעי, שבש"ס מגילה שהבטיח הקב"ה לאברהם כבר התקנתי סדר הקרבנות בזמן שהן קורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני, אך י"ל הטעם דקריאה מועיל כאלו הקריבו בפועל משום דבמדרשים שמיכאל מקריב בכל יום כבשים של אש וכבר פרשנו דמאש התלהבות שקורין ישראל פרשת הקרבנות וחביל גופייהו מזה עצמו נעשה למעלה כבשים של אש ומיכאל מקריבם, וזה יתכן שע"י קרירת רוח שנתהוה בישראל ח"ו ואינם קורין הפרשיות בהתלהבות כ"כ אינו מספיק שיעשה מהם למעלה בפועל כבשים של אש, ואף שת"ל לא אלמן ישראל מאנשים צדיקים ולא פחות עלמא משלשים צדיקים וכו' מ"מ הם בפני עצמם ואין כלל העולם דבוקים ונגררים אבתרייהו וכיחידים דמיא ואין קרבנות הציבור באין משל יחיד:
ולפי האמור יש לפרש הא דאברהם בירר לו את המלכיות אף שבפשיטות נמי מובן כמ"ש הרמב"ן דכל יסורי איוב רח"ל אינם קשים כ"כ כמו גיהנם שעה אחת ביד מלאכי משחית, י"ל בזה שעוד דברים בגו, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, בהא דכתיב וישלחהו מעמק חברון, דפירש"י מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבר בחברון, ופירש הוא זצ"ל היות ידוע דדבר שאדם רגיל בו ואינו דבר חידוש אין אדם מתפעל בו כ"כ כמדבר שהוא של חידוש, והנה אאע"ה שהי' מגודל בבית תרח בחושך ואפילה שקוע בטנופי דהאי עלמא והוא זכה להפרד מהם ולהגיע למעלות רמות ונשאות כ"כ הי' החביבות אצלו כל הגה והגה של קדושה עד לאחת כי הי' אצלו זה דבר של חידוש ויתרון האור מתוך החושך וחשש אולי זרעו אחריו שיהי' מגודלים על ברכי הקדושה ולא יהי' זה אצלם לדבר של חידוש אולי יתקרר מעט האהבה והחביבות ע"כ הי' עצה עמוקה שלו שירדו בגלות ואז ירגישו ביותר ההפרש בין האור להחושך ויתעורר ויתגדל האהבה וכשיגאלו יהי' האהבה והחביבות עד מרום קצו עכ"ד, ויש להוסיף ולומר שלאו דווקא אחר שיגאלו אלא אף בעודם בגלות נמי וכמפורש בתהלים מ"ב שבמדרש שיר השירים צדיקים העמידו לי בחרבנם יותר מישובם עיי"ש, ומעתה מובן שלעומת שאמר הקב"ה מה אתה רוצה שישתעבדו בניך, שהוא מחמת קרירת רוח והעדר התלהבות בקריאת פרשיות קרבנות השיב אברהם שבורר לו המלכיות שזה עצמו הוא העצה העמוקה שלו, כנ"ל: