שנת תרע"ט
אלה הדברים וגו' יש להתבונן בענין התוכחות שפתח בהם ברמז במדבר בערבה וגו' שהם במספר שבעה, כי ידוע שכחות הטומאה הם שבעה, מת, שרץ, נבילה, זיבה, נדה, יולדת וצרעת, וזהו דבש"ס קידושין דאידמי לי' האי מזיק לר' אחא כתנינא בשבעה רישוותי', ויש עוד שלשה חלוקים מהם שלדעת ר"י בתוספתא פ"א דשבועות אין חייבין עליהם על ביאת מקדש, והם טומאת פרה אדומה ומי חטאת, ופרים ושעירים הנשרפין, ושעיר המשתלח, עשרה אלו הם לעומת עשרה כחות הנפש, ששבעה הם במדות שבלב, ושלשה במוח ושכל כידוע, ונראה שמהם מסתעפין העשר אומות שנתנו לאאע"ה, שבעה הם השבע אומות שירשו ישראל, והשלשה הם קני קניזי וקדמוני שירשו אותם עמון ומואב ושעיר, וע"כ כשפתח מרע"ה התוכחות לדור באי הארץ להיישירם לכנוס לארץ לגרש את שבעה עממין רמז להם חטאים במספר שבעה לעוררם שיתקנו וידחו מהם את כחות הטומאה שבמספר שבעה כנ"ל שנשתאב בהם ע"י שבעה סוגי החטאים:
ולפי האמור יתפרשו דברי המדרש א"ר אחא יכולין היו ישראל לומר לו רבינו משה אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו וקבלנו תוכחתיך וכו', ובמת"כ הרי אנו מבני בניהם ואעפי"כ קבלנו תוכחתיך, ויש להבין מאחר שאין בהם בעצמם למה הוכיחם כל עיקר על עונות אבותיהם, ולהנ"ל י"ל שעוד מחמת עונות אבותיהם נשתאבו בהם השבעה כחות רעות וצריכין לשרש אחריהם
ולפי האמור יתפרשו דברי הספרי הובאו ברש"י בפסוק פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, הם עמון ומואב ושעיר, הרי שלולא שלחו המרגלים היו יורשין גם שלשה אלי, ויש להבין מה ענין חטא המרגלים ליקח מהם שלש ארצות אלו ולא זכינו בהם עד לעתיד, דהנה תוכחת מרע"ה בחטא המרגלים הוזכרה בכתוב שטען עליהם היות כבר עשה עמהם השי"ת נסים ונפלאות יוצאים מהיקש הטבע לגמרי כעמוד אש וענן לעיניהם ולמה לא יאמינו בו בדבר זה שאיננו יוצא מהיקש הטבע, שלפי השקפת אנושי יותר נקל להמית את כל האמוריים בדבר ברגע אחד מלעשות נס יוצא מהיקש הטבע כעמוד אש וענן וקרי"ס ומן ובאר, ולא מצינו שהשיבו אז על טענתו, וכבר דקדקנו ממנ"פ אם הי' להם מה להשיב למה לא השיבו, ואם לא הי' להם תשובה למה לא קבלו דבריו, והגדנו שדור המדבר באשר היו דור דעה הבינו ההפרש שבין הנהגת מרע"ה לבין הנהגת יהושע שאי אפשר שיהי' כ"כ בנסים נגלים, ואלדד ומידד כבר התנבאו משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, א"כ הרי התשובה בצדו שאין ראי' מהנסים שבמדבר שע"י משה לירושת הארץ שע"י יהושע, אך הם לא היו יכולין להשיב כן למרע"ה, דבש"ס סנהדרין דלא סיימוהו קמי משה נביאת אלדד ומידד, א"כ לא יתכן להם לבשר למשה שימות ולא יכנוס לארץ, ומ"מ נחשב להם לחטא, דבהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאחר שמשה אמר להם בשם ה' לעלות, הי' להם לבטל את דעתם ולומר אין לנו אלא דברי בן עמרם כמו שהשכילו לעשות על ים סוף, ובאמת שזה הי' נסיון גדול לדור דיעה כאלו לבטל את דעתם, ובאם היו עושין כן היו זוכין לשלימת הדעת כענין אמרם ז"ל במרע"ה בזכות כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט, ומאחר שהיו זוכין לשלימת הדעת היו מדחין את שלשה כחות הטומאה שהם בשכל כנ"ל, וע"כ היו יורשין את ארץ עמון ומואב ושעיר, וע"כ שפיר כתב הספרי שתחילת הכוונה היתה ליתן להם גם את שלשת ארצות אלו, אך מחמת שלא עמדו בנסיון ולא נשלמו בבחי' הדעת, נשארו שלש כחות רעות אלו בתוקפם עד לעתיד שיזכו ישראל מחמת ביטול דעתם לה', וביותר בימי גלות ארוך הזה, שאין אתנו נביא וחוזה ואין אתנו יודע עד מה, ומ"מ ישראל נמשכין אחר השי"ת ותורתו, ומחמת זה עצמו יזכו ישראל לשלימת הדעת וע"כ אז יזכו גם לשלש ארצות אלו:
ודי זהב ובתרגום על דעבדו עגל דדהב ויש להבין למה איחר כ"כ להזכיר את, חטא העגל שהי' מוקדם, ונראה דהנה כל הראשונים כתבו בחטא העגל שלא היתה כוונתם לצאת מתחת יד רשות השי"ת, ובכוזרי שהי' כעין הרואה בית ע"ז וכסבור שבהכנ"ס היא והשתחוה לה עכ"ד, ויש להבין א"כ מה חרי האף הגדול הזה עד שביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, הלוא שיגג בע"ז נתכפר בקרבן, ונראה שעיקר החטא הי' המהירות שתיכף כשהגיע שש ולא בא מרע"ה נקהלו על אהרן ואמרו קום עשה לנו אלהים, וחור שהוכיחם הרגוהו, ובודאי גם אהרן דיבר עמהם ולא הועיל, ועכ"פ לעשות מעשה כזה שיש עליו עוררין הי' להם להיות מתונים בישוב הדעת, וכעין שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק בהפרש שבין עצל למתון, שעצל הוא עצל להתיישב בדעת שלימה ובמתינות, ועושה במהירות, כך הי' ענין ישראל אז שהיו עצלים להתיישב בדעת שלימה ובמתינות, ואם כך עשו הי' משה בא בינתים ולא הי' נעשה מה שנעשה וזה שהאשימם הש"י סרו מהר מן הדרך וגו' הרי שהקושיא עליהם הי' המהירות וכענין שאה"כ מהרו שכחו מעשיו הכתוב באינך חטאים, הרי שהאשימם גם שם על מהירות, וכך הי' ענין הקושיא שיש עליהם בענין העגל:
אך הנה ידוע שזריזין מקדימם למצות, ובזוה"ק פ' נח בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא דילי' אע"ג דלית לי' רשותא או לא יכיל מ"מ יש לו שבח על הרצון, וא"כ הם שחשבו דמצוה קא עבדו שכסברו כעין בהכנ"ס היא והשתחוו לה, שוב אין עליהם קושיא כ"כ ויש להם טענה שעשו כענין שכתוב באהבתה תשגה תמיד, ולא מחמת עצלות ישוב הדעת עשו, אלא כעין זריזין מקדימין למצות, מה גם שהיו להוטין מאד אחר ענין אלקי, והיו שוגגין ומתכפרין בקרבן, אך י"ל שהוכיח סופו על תחילתו, שמאחר שעשו אח"כ עוד חטאים על חטאים זה מורה שלא היו כ"כ להוטין להיות בביטול הדעת להענין אלקי, א"כ שוב נתגלה עצם חטא העגל שהי' מחמת עצלות לישוב הדעת, ועתה מובן למה איחר הזכרת חטא העגל:
במדרש הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב ס"ת בכל לשון וכו' שהספרים נכתבין בכל לשון ר"ג אומר וכו' לכן התירו שיכתבו בלשון יוונית אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפאה את הלשון וכו' ר' לוי אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים:
ויש להבין הלוא כמה פעמים כתיב בתורה דיבור במרע"ה עד כאן, ולמה לא מייתי לה מהתם, ועוד בעיקר הדבר מה ראי' ממשה שהשכינה מדברת מתוך גרונו:
ונראה דהנה יש להתבונן בענין רפואת לשונות הגוים מהו, ויש לומר כי השפה של האומה היא מהותה ומעידה על תוכן לבה כאמרם ז"ל לישנא קולמוסא דליבא, והיינו שרעת לבם תמיד רגל על לשונם, וע"כ בלשון ובשפת האומה נצפון בה כח רע מושך לרעת האומה, וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור על לשון צרפת שמושכת לניאוף ר"ל עכ"ד, והטעם משום שהם מלוכלכים בזה ביותר כידוע, ע"כ לשונם שנצפון בה מהותם מושך לזה ביותר, אך לשונה של תורה מהפכת את הרע שבלשון ההוא לטובה, והיינו מחמת שיש צורך לתורה ללשון ההיא להסביר בה את השומע, נעשה לשון ההוא מחובר לטהור ונדחה הרע מקרבה ונכנס בה רוח טהרה, וזהו רפואת הלשון, ובזה הסברתי לי מה שרש"י ז"ל פירש הסברת הכתובים כמה פעמים בלשון צרפית, שלא יתכן שרש"י ז"ל לא מצא מילין בלה"ק להסביר בה את הקורא, ולפי דרכינו בכוונה עשה לטובת הכלל המדברים בלשון ההוא שיהי' רפואה קצת להלשון ההוא, כי יתכן שקודם שעשה רש"י ז"ל כך, הי' הלשון מושך עוד יותר לרע:
וי"ל שלטעם זה ביאר מרע"ה את התורה בשבעים לשון, אף שלא הי' מדבר אלא לישראל המדברים בלה"ק, או אפי' שפת מצרים, ועכ"פ אינם נזקקים לכל השבעים לשון, אלא לכוונה זו עשה לרפאות קצת את כל הלשונות לתועלת דורות הבאים או שצפה שעתידים לגלות בין שבעים אומות, ובהכרח ישתמשו בלשוניהם:
ונראה דהא דמרע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו, היינו דווקא הדברים בלשון הקודש כמו שכתובים בתורה, אבל הביאור בשבעים לשון בודאי לא היתה השכינה מדברת מתוך גרונו בלשון לעז, וראי' לזה ממה שאיתא ברמב"ן פ' תשא טעם שלשון עברית נקרא לשון הקודש משום שדברי התורה והנביאות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו, ואם איתא שהביאור בשבעים לשון ג"כ שכינה מדברת מתוך גרונו, שוב מה יתרון בזה לעברית לקרותו לשון הקודש, אלא ודאי כדאמרן:
ומעתה י"ל דהא דמייתי ר' לוי ראי' שהתורה מרפאה את הלשון ממשה, היינו ממה שדיבר וביאר את התורה בשבעים לשון, שבזה לא היתה השכינה מדברת מתוך גרונו, ואעפי"כ לא הזיק לו מה שהי' כבד פה בטבע, ומוכרח לומר שהלשון והשפה נתרפאה על דרך הנ"ל, דאל"ה לא הי' נעשה לו נס בזה שיכין לדבר בשבעים לשון בלתי מוטהרים:
איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, מנהג העולם לקרותו בניגון מגילת איכה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק ע"ז מדברי המדרש איכה שלשה אמרו איכה וכו' משה ראה אותם בשלוותם, א"כ מה ענין איכה זה לקרותו בניגון איכה:
ונראה עפ"י דברי מהר"ל שפירוד לבבות שבישראל אינו מצד חסרון אלא מצד המעלה באשר הם שכליים ואין דעתן של בני אדם שוות עכ"ד, ווש להבין הלוא נחשב לחטא ובית שני נחרב מחמת שנאת חנם, ואין לך חסרון גדול מזה, ונראה שהחסרון נצמח מחמת שהשתמשו במגילתם זה לענינים החומרים ונמשך ממנו איבה ושנאה, ובאם השתמשו במעלתם זה בענינים השכלים לא הי' נמשך מזה את כל אלה, אדרבה אמרו ז"ל את והב בסופה אהבה בסופה, ומ"מ כל החסרון נמשך מפאת המעלה שבהם:
והנה מרע"ה אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם ה"א הרבה אתכם, וזהו מעלתם, ובמדרש דרש המקרא עוד יותר במעלתן של ישראל וע"כ איכה זה הוא בשלוותן, אך הם השתמשו במעלתם זה לטרחות, ומשאות וריבות, היינו בדברים חומריים, וזה הביא כל הגלות, א"כ איכה זה המדבר בשלוותם זה עצמו נתהפך לפחזותם, ע"כ נקרא בניגון מגילת איכה המדבר בניוולם, שהרי זה נמשך מזה: