שנת תרע"ז
ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם וגו', יש להבין למה הפסוק בענין מינוי הדיינים בין מצוות ירושת הארץ שלפני' ולאחרי', וכבר דברנו בזה, וי"ל עוד עפ"י דברי השל"ה בפ' שלח בהא דאמרו המרגלים וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות, היינו שהם בעלי מדות טובות, ויש להבין מה זה ענין להסב את לב בנ"י לבלתי שמוע לדברי ה' לבוא לרשת את הארץ, אך בתרגום יונתן וכל עמא דגוה מרי מיכלין בישין, ויש לפרש ששניהם לדבר אחד נתכוונו, דהנה ידוע דכל דבר שהוא בהעלם יש בו כח יותר גדול, וכן בענין המדות של האדם אם היא רעה מלובשת בלבוש טוב היא יותר רעה מאם הי' רע בנגלה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שגודל כח רע של עשו הי' באשר הרע שבו הי' בהסתר ובחיצונות הי' מראה א"ע לכשר וצדיק, ושע"כ נמשל לחזיר שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור וסימן טומאה שלו הוא בפנים, וכן היו האמוריים שעם כל גודל רשעתם ושהיו כל השבע מדות אצלם בתכלית הרוע, מ"מ היו מראין א"ע כבעלי מדות טובות, וזה עוד גרוע יותר מאם הי' כן בהתגלות, והיו מעין עשו, וע"כ עשו נמי נקרא אמורי כמ"ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, וברש"י שם מיד עשו שעשה מעשה אמורי, ד"א שהי' צד אביו באמרי פיו, והיינו שבענין זה השוה לאמורי שהחיצוניות דהיינו אמרי פיו היו טובים אבל הרשעות היתה טמונה בלבו, וזה גרוע עוד יותר, ובפשיטות נמי זה גרם שהי' צד את לבב יצחק אביו, וגרם להתברך בברכת החרב וליעקב לברוח לבית לבן, וכל הצרות שבעולם מסתעפין מזה כידוע, ודבר זה נוקב והולך גם בכל הדורות אף שבהשקפה ראשונה נראו הם אנשי מדות מתוקנים, נדע מראש שתוכם מלא סף רעל ומפני סיבה מועטת אתגלי בסתתייהו כאשר נראה בזמנינו, ובתרגום מיירי שבאמת היו מרי מכילין בישין, אך באם היו כן בהתגלות לא הי' כ"כ רע, אבל בחיצוניות היו מראין א"ע כבעלי מדות טובות, א"כ לית ביש מיני', וזה שבשל"ה שפירש בעלי מדות טובות היינו בחיצוניות, ובפשיטות הוא הוצאת דבה על הארץ שטבע הארץ גרם להם שמגדלת בעלי תכונות רעות וצבועים כאלו, וכן הוא בפירוש שעל התרגום יונתן:
אך לדעתי יקשה מאד לומר כן כי המרגלים אף כי הרשיעו להוציא דבה על הארץ באמרם ארץ אוכלת יושבי', היינו כמ"ש הרמב"ן שחשבו שמחמת גודל וכובד הפירות אין מתקיימים בה חלושי הטבע אלא הגבורים והעצומים, אבל מאין לנו להעמים עליהם דבה המתנגד להשכל, ומי לא ידע שהוא אקלים האמצעי אמצע הישוב, ובהכרח שטבע הארץ מגדל בעלי מדות אמצעים משובחים, וכמו שהוא באמת:
ונראה לפרש דהנה כתיב כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ומפורש כי ירושת הארץ א"א אלא אחר שתתמלא סאתם, והנה כבר שמעו מאלדד ומידד מתנבאים במחנה שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, ובאשר היו חכמים גדולים הבינו שבימי יהושע יהי' מלאך שלוח לפניהם תחת אשר מרע"ה אפי' בפרוונקא לא קיבלו, וביהושע כתיב אני שר צבא ה' עתה באתי ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדוני מדבר אל עבדו, וידוע עוד שלידע תעלומות לב אין בכחו של מלאך אלא הקב"ה לבדו הוא הנקרא יודע תעלומות, ובתדב"א שלעתיד יבוא עשו וישב ראש לשלשת האבות, ואף שיש מלאכים שומרי החומות והשערים שלא יכנוס אלא הראוי, מה גם לישב בראש, מ"מ לא יהין שום אחד מהמלאכים לזרקהו החוצה עד שיבוא הקב"ה בכבודו ובעצמו ויזרקהו, ומוכרח שגם המלאכים לא יהי' ביכולתם לידע רשעתו הטמונה בתוך לבו, וע"כ י"ל נמי שהאמוריים שבחיצוניות היו מראין בעצמם שהם בעלי מדות טובות, אין תימא אם המלאך לא ירגיש ברשעתם שבתוך לבם ויחשוב שעוד לא נתמלא סאתם, וע"כ לא יהי' אפשר לרשת את הארץ, ומעתה יתבארו דברי השל"ה איך בדבריהם זה הסבו את לב בנ"י מלעלות לרשת את הארץ:
והנה אמרו ז"ל בשעה שתיקן שהמע"ה עירובין ונט"י יצאה ב"ק ואמרה אם חכם בני ישמח לבי גם אני, וביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהנה מבואר בכתוב ששלמה בקש מהש"י חכמה לעשות משפט, אף כי כל התורה היא בירור בין טוב לרע כשר ופסול טהור וטמא, יש יתרון למשפט שמברר למי שייך הממון לזה או לזה אף ששניהם יהודים ולשניהם באה השפעה מסטרא דקדושה, מ"מ ממונו של אדם שייך דווקא אליו, וכאמרם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ולברר את זה הוא רבותא יותר מלברר בין הבא מסטרא דקדושה להבא מסט"א, וע"כ למשפט צריכין חכמה יתירה, וז"ש הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, וע"כ שהמע"ה מצד בחי' חכמה שבו הי' אצלו נמי ההפרש בין רשות של זה לרשות של זה אף ששניהם מסטרא דקדושה, מעין הפרש בין רה"י שמסטרא דקדושה לרה"ר עלמא דפרודא, וכן נט"י לסעודה, כי ידים יש להם התפשטות והם מסוגלים לצאת ממה ששייך אל האדם וזה טומאת ידים שתקנו חכמים, וע"כ שלמה בחכמתו תיקן נט"י לסעודה שלא ידבק באכילתו ניצוצין שאינם שייכים אליו אף שהם נמי מסטרא דקדושה ואין כאן טומאה הכא מסט"א כלל, וע"כ על שניהם יצא ב"ק אם חכם בני, שאלו הדברים תוקן מחמת בחי' חכמה שבו ודפח"ח, היוצא לנו מדברים אלו השייך לענינו כי יש בכח המשפט בירור דברים הנעלמים אף שממש דומים זה לזה, מה גם לדברים הדומים זל"ז רק בחיצוניות:
והנה ידוע שכל מצוה יש לה סגולה מיוחדת כענין מהותה, וע"כ י"ל דמצוות מינוי דיינים מסוגלת כמו שמהותה בירור דברים הנעלמים להפריש אף בין דברים הנראים דומים, כמו כן מעוררת גם באדם הפרטי בירור מעשיו הראויים מבלתי ראויים אף שכמעט גם בעצמו אינו מרגיש ונעלם ממנו מחמת הגשמיות שהוא כעין השוחד יעור עיני פקחים, אלא להיות דיין ושופט נאמן לעצמו כעין אמרם ז"ל בש"ס מגילה (ט"ו:) ולרוח משפט זה הדן את יצרו וליושב על המשפט זה הדן דין אמת לאמיתו ולגבורה זה המתגבר על יצרו, וברש"י לרוח משפט, לשופטים את רוחן יהי' לעטרה: דן את יצרו, כופהו לשוב בתשובה: ומתגבר על יצרו, אינו הולך אחריו לעבור עבירה עכ"ל, וכבר אמרנו מדקאמר הכתוב וליושב על המשפט זה הדן דין אמת לאמיתו באמצע מוכח שדין אמת לאמיתו מיירי נמי באדם עצמו ולא לזולתו, וכאמרם ז"ל במדרש אוכיחך ואערכה לעיניך תרין אמוראין חד אמר אעורר כל לעיניך וח"א אסדר כל לעיניך, היינו שלא יהי' עוד נעלם מהאדם עצמו מהות מעשיו אלא יעוררם ויעמדו כמו חי לנגד עיניו, וזהו פירוש אעורר כל לעיניך, כמו העורר את הישן, וח"א אסדר כל לעיניך, היינו שיהי' מסודר נגד עיניו מה שירד פלאים דרגא אחר דרגא, ואז יכיר ביותר את יתרון האור מה שהו' סוד ה' עלי אהלו לפנים, מן החושך שעומד בו בעת הנוכחי, ועם זה שמסגולת מצוות מינוי דיינים להיות דיין ושופט נאמן לעצמו, מעורר למעלה נמי מדת המשפט לברר דברים נעלמים לגלות מה בין מדות הטובות בעצמו באמת שהם בישראל זרע אמת, לבין מדות אומה"ע שנראים טובים רק לפנים ותוכם נחר כמו עשו שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור כנ"ל שאפי' מלאך אינו יודע תעלומות לב, ובסגולת מדת המשפט למטה בכלל ובפרט גורם לגלות את פני הלוט הלוט למעלה, וז"ש עשיתי משפט וצדק [היינו כפל הלשון מורה על בכלל ובפרט] בל תניחני לעושקי:
ולפי האמור יובן מה שהכניס מרע"ה ענין מינוי הדיינים באמצע הציווי לרשת את הארץ, באשר בא להוכיחם דבר המרגלים שלא שמעו בקול ה' לרשת את הארץ, הציע לפניהם מצוות מינוי הדיינים, שזה מסלק טענתם ויראתם כנ"ל, ושוב אין להם התנצלות כלל:
ונראה שגם מצוות שבת היא מסוגלת לזה, כי שבת הוא יומא דנשמתא והוא מגלה הפנימית, וע"כ שמירת שבת מביאה גאולה כאמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, ובשתי שבתות מיד נגאלין, וע"כ חורבן הבית הי' מחמת פגם שני דברים אלו כמבואר בכתוב, וע"כ התגברו כח האומות, ורמזו ז"ל עוד במה שאמרו כשחרב הבית מוצ"ש הי', וכבר דברנו מזה:
בש"ס מגילה (ה':) א"ר חנינא רבי נטע נטיעה בפורים וכו' וביקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו [מט"ב] אמר לפניו ר' אבא בר זבדא רבי לא כך הי' מעשה אלא ט"ב שחל להות בשבת הוה ודחניהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים, נראה לפרש הפלוגתא עפי"מ ששמעתי ביחוד מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין הצומות עפי"מ שהגיד הקדוש הרבי מלובלין זצללה"ה בפסוק לא תקום פעמים צרה, כי כל הנסים שנעשו לישראל נעשה רושם בזמן, ובכל שנה כשהגיע זמן הזה נתעורר הנס בצד מה כענין פסח ושאר מועדים שנתעוררו האורות שהיו אז בשעת הנס, אך הצרות ר"ל לא נשאר מהם רושם בזמן, וזהו לא תקום פעמים צרה, שמן הצרה אינו נשאר רושם בזמן לפעם האחרת עכ"ד, אך לפי"ז צריך להבין מהו ענין הצומות שבכל שנה בזמן הזה, וי"ל דהנה אז באותן הצרות נטלו ישראל הפוכי על כל עוונותיהם והצרות היו להם לכפרת עון עד שנעשו נרצים לאביהם שבשמים, וע"כ כשנכנסו נכרים להיכל מצאו את הכרובים שהיו מעורין זב"ז, אף שכשאין עושין רצונו של מקום הפכו פניהם זה מזה, מ"מ אז היו מעורין מחמת שנעשין אז רצויין, וריצוי זה נשאר ממנה רשימה לדורות בכל שנה בזמן הזה, אבל ידוע שלכל דבר ואורות הבאין מהשמים צריכין למטה מעשה שיהי' כלי להכיל, וכמו נשמה שמן העליונים אי אפשר להיות למטה בלתי גוף נושא אותה, ע"כ תקנו ז"ל הצומות שיהיו כלים להכיל את הריצוי והאורות, מעין אז שהצרות היו כלים להריצוי עכדה"ק ודפח"ח:
והנה ידוע דבשבת בא האור בלי כלים, וע"כ אין במצוות שבת עשי', וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת, שענין ביהמ"ק להיות כלי להשראת השכינה ובשבת אין נזקקין לכלים, ומה"ט שבת לאו זמן תפילין עכדה"ק, ולפי זה י"ל דה"ט דרבי בט"ב שחל להיות בשבת הואיל ונדחה ידחה, כי מה שא"צ בשבת להתענות אף שזוכין בשביל התענית לתוספות ריצוי כנ"ל, הטעם מפני שבשבת א"צ לתענית שיהי' כלי להריצוי, כי זוכין להריצוי בלי שום כלי, ומאחר שכבר זכינו להריצוי למה לנו עוד להתענות למחר, ע"כ קסבר רבי הואיל ונדחה ידחה, אבל לא הודו לו חכמים, וטעמם דהנה ידוע בהפרש נשמה יתירה של שבת משל יו"ט, דשל שבת נסתלקת במוצ"ש אבל של יו"ט נשארת, והטעם הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דבשבת אין בה תפיסת יד אדם אלא קבועה וקיימא, אבל יו"ט דבי דינא מקדשין לי' הוא של האדם עצמו ע"כ אינו מסתלק, וידוע עוד טעם הרמב"ן שאין מברכין על הבשמים במוצאי יו"ט משום שאין נשמה יתירה של יו"ט מסתלקת, וע"כ י"ל דה"ט דחכמים לא הודו לרבי משום דכן נמי רושם הריצוי של ט"ב שזכינו לו בשבת בלי כלים, רק בשבת א"צ לכלים ובהסתלקת השבת מסתלק נמי רושם הריצוי באשר אין לה כלים, לזה תקנו תענית ליום המחרת שיהי' כלי לרושם הריצוי כנ"ל:
ולפי האמור י"ל הא דרמזו ז"ל במה שאמרו כשחרב בהמ"ק מוצ"ש הי', דבשבת לא הי' אפשר לביהמ"ק ליחרב, היינו טעמא נמי כנ"ל, דהנה החורבן אף שהי' במדת הדין, מ"מ תוכו הי' רצוף אהבה, וכמו אב רחמן המשקה לבנו סם מר לרפאותו והבן קטן וצועק בבכי, והאב אף שנחמרו רחמיו על בנו ובכל צרתיו לו צר, ומיעיו המו עליו לקול צעקת הבן, מ"מ איננו משגיח על מה שמיעיו מתחתכין, כי טובת הבן ורפואתו נחשב אצלו יותר, כן הי' ענין החרבן, שאם הי' הקב"ה מונע מהם העונש, היו נשארים בלתי מתוקנים ועבירה גוררת עבירה עד לאין מרפא רח"ל, א"כ העונש עצמו הוא מדת הרחמים, וזהו פירוש מאמרם ז"ל בפסוק ולא שמע ה' בקולכם כביכול עשיתם מדת הרחמים כאילו הוא אכזרי, שהרחמים עצמם נראין בחיצוניותם כאכזריות, וע"כ תמצא רוב השמות שבמגילת איכה הם שם הוי' ב"ה שהוא שם של רחמים, וע"כ הי' בחודש אב עפי"מ שאיתא בזוה"ק שניסן נקרא חודש האביב שהאותיות כסדרן אב"ג [היינו שי"ב במ"ק הוא ג'] והאותיות כסדרן מורין על רחמים, אבל תשרי האותיות תשר הם למפרע מורה על דין, ולפי"ז חודש אב שאותיות לגמרי כסדרן עוד יותר מאביב מורה לרחמים היותר גדולים, אלא לרגלי רוממות הרחמים א"א להופיע בעולם אלא ע"י לבוש דין, והוא הכלי להריצוי כנ"ל, ע"כ בשבת שכל האורות הם בלי כלים א"א הי' להחרבן להיות בשבת:
במדרש א"ר אחא בר חנינא ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו או"ה אומרים אוהבם ברכן, אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכם בלעם שהוא שונאם כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל, ויש להבין שהרי הברכות והתוכחות לא מעצמן אמרו אלא הנבואה דיברה בהן, ומשה שכינה מדברת מתוך גרונו, ובלעם נמי איתא בזוה"ק שוב אל בלק וכה תדבר היינו מדה הנקראת כה תדבר בתוך פיך, ולא עוד אלא דאיתא בספה"ק וישם ה' דבר בפי בלעם היינו דבר שיהי' מפסיק בין הדיבור לבין פיו הטמא, וא"כ מה נ"מ בין אוהב לשונא:
ונראה לפרש דהנה ידוע שהשונא רואה תמיד את החסרונות, והאוהב רואה תמיד המעלות וכבתפלת הקדוש ר' אלימלך ז"ל שנראה מעלת חבירו ולא חסרונו, וע"כ אם הי' משה ברכן ובלעם מוכיחן, ומשה בעת ברכתו הי' מסתכל וצופה במעלתן היו הברכות חלות על ישראל דווקא כשהם באותה מעלה שראה אותן משה בעת הברכה, אבל לא כשהם בשפל המצב, וכן התוכחות אם היו בלעם אמרן והי' צופה בעת התוכחה בחסרונם, וכוונת התוכחה היתה שישראל ישברו את לבם בתשובה, היתה מועלת התוכחה נמי לשבור את לבם על עבירות וחסרון, אבל לא אפי' כשהם במעלה להיות בתשובה על קוצר עבודה, וזהו אלו הוכיחן בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו, היינו מפני שראה חסרונות שאינם בנו כ"כ ולא הי' נשתבר לבם בתשובה אפילו כשאין בהם חסרונות נראין לעינים, וכן אילו ברכן משה היו או"ה אומרים אוהבן ברכן, היינו שראה אותם במעלה עליונה שבאמת אין בהם, ומאחר שאין בהם לא תחול הברכה, ע"כ הסיב ה' את הברכות שיאמרו ע"י בלעם שהי' שונא מוחלט והי' מחפש בכל כחו למצוא חסרון בישראל, ומ"מ אף על אותן שחשבם לבעלי חסרון היתה הברכה, וע"כ לעולם הברכה חלה על ישראל אפי' כשהם ח"ו בשפל המצב כמו שחשב אותם בלעם, וכן התוכחות ע"י משה, שאף שראה אותם ברום המעלות אעפי"כ חודר בדברי תוכחה לתוך לבם, ופעל זאת לדורות שאפי' בעלי מעלה יהי' ביכולתם לשבור את לבם בתשובה וכדאיתא ברעיא מהימנא להדרא צדיקיא בתיובתא, ולא לרשיעיא אלא לצדיקיא וכנ"ל: