שנת תרע"ה
במדר"ת יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה יתברך ויתעלה זכרו שכל הנסים שעשה לישראל במדבר כך עתיד לעשות להם בציון במדבר כתיב אלה הדברים ובציון כתיב אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, ואינו מובן מה שייכות ומה ענין זה לזה:
ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמשנה תורה באשר משה מפי עצמו אמרה נראה שהיא אמצעי בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, עכת"ד, ונראה לפרש דבריו הקדושים עפ"י מאמרם ז"ל אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וס' יהושע מפני תחומי הארץ, ואין הפירוש שלא הי' לישראל תורה שבע"פ ח"ו לומר כן כי תורה שבע"פ היא פנימית תורה שבכתב ולא יתכן זה בלי זה, ובלתי תורה שבע"פ לא יוודע שום מצוה כיצד לעשותה תפילין מהו, וציצית מהו וכדומה. אלא הפירוש יובן כעין אמרם ז"ל בעשרת הדברות שהי' הדיבור עצמו מחזיר על כל אחד מישראל ואומר לו כך וכך מצות יש בי כך וכך קלין וחמורין כך וכך ג"ש וכו', והיינו דכל תרי"ג מצות ופרטיהן כולם נרמזין בעשרת הדברות כברש"י סוף משפטים אלא שהוא בתכלית ההעלם וההסתר, ואז באשר היו ישראל בתכלית הזדככות היו רואין באותן תיבות של הדברות כל הרמזים מכל המצות לכל פרטי פרטיהן עד שלא היו צריכין פירוש, אך לא התמידו בשיעור הזדככות זה ותיכף נשתנו באמרם דבר אתה עמנו ונשמעה, ומ"מ אלמלא חטאו בעגל היתה תורה שבכתב כ"כ מאירה לפניהם עד שהיו רואין הפירוש של המצוה נרמז בכתוב כאלו הי' כתוב מפורש, ולמשל מצות תפילין שבתיבות והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך היו רואין בעיניהם כל הלכות תפילין וכל הלכה למשה מסיני שבהם גלוי מפורש עד שלא נשאר ספק צורת הבתים והפרשיות ורצועותיהן ולא הי' נצרך לבאר להם בעל פה שפירוש מצוה זו הוא כך ומצוה זו הוא כך, כי הי' להם עינים פקוחות לראות מתוך הכתב כל הרמזים לכל הפרטים, וכן כל דברי אגדה וסודות התורה, וכן כל דברי מוסר המעוררים את לב שומעם עד דכדוכה של נפש וכל דברי הנביאים, הכל היו רואין מתוך הכתב של חמשה חומשי תורה, כי באמת הכל נרמז בתורה שבכתב כאמרם ז"ל מי איכא מידי בנביאי דלא רמיזי באורייתא, אלא מחמת החטא נסתמו עיניהם והיו צריכין לביאור שבע"פ, וחכמי הש"ס היו עוסקין כל ימיהם למצוא את הפירוש שבע"פ נרמז בתורה שבכתב, והיו מאחדין את תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וזה גורם יחוד בכל העולמות, ותחת אשר קודם החטא הי' תמיד באחדות, אבל אחר החטא שנרגן מפריד אלוף ונעשה פירוד בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ עד שתורה שבע"פ אינה נראית מתוך הכתב, מתקנין זה חכמי ישראל בתורתם, והדברים עתיקים, וזהו ענין רע"ק שהי' דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות:
ולפי האמור יובנו דברי קודש של כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמשנה תורה היא ממוצעת בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, והיינו באשר משה מפי עצמו אמרה ואיננה מובדלת ומרוממת מישראל כמו ארבעה ספרים הקודמים, וע"כ במשנה תורה נראה ביותר הדרשות ואפי' חכמי ישראל שלו הגיעו למדריגת רע"ק לדרוש בכל התורה על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות, במשנה תורה הי' נקל להם ביותר למצוא את הנרמז ולהבין מתוך הכתב את פרטי המצות שנתפרשו בע"פ, וכן דברי אגדה וסודות התורה נקל הי' לחכמי ישראל למצוא במשנה תורה ביותר, וכן דברי מוסר שבמשנה תורה יותר חודרים לתוך עומק לב ישראל ומעוררים ביותר וכמו שהגיד היהודי הקדוש מפרשיסחא שמובחר שבספרי מוסר הוא ספר משנה תורה והי' מזהיר לתלמידיו ללמוד תמיד משנה תורה לעורר לבבם, והטעם שבאשר יש באדם יותר קירוב ושייכות אלי' נכנסין ביותר הדברים ללב ומגלין אוזן למוסר, ע"כ נחשב משנה תורה לאמצעי בין תורה שבכתב הסתום ובין תורה שבע"פ הנגלה:
והנה כך הוא אתנו היום, ומובן מזה איך היו הדברים בעת דיבר משה אל בני ישראל שבודאי הדברים מאירין ובהירין והיו נראין מתוכן כל הפרטי פרטים, הן בהלכה והן באגדה וסודות התורה והן בדברי מוסר, והיו כעין עשרת הדברות שהיו מאירים מתוכם כל הפרטים כנ"ל:
והנה אמרו ז"ל אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים אעשום אין כתיב כאן אלא עשיתים כבר עשיתים לרע"ק וחביריו, והנה מפורש אמרו שזה הפסוק מדבר מהתגלות התורה, ונראה דלפי"מ שאמרנו לעיל, דשלשה חלקי תורה הם, הלכות, ואגדות ורזי התורה, ודברי מוסר, ויש להוסיף בה דברים ששלשה חלקי תורה אלה הם לעומת גוף ונפש ושכל שבאדם, הלכות להורות את האדם את המעשה אשר יעשה בכל פרטי מצות התורה הם לעומת גוף האדם והיינו שע"י הלכות מצות התורה בפועל מקדש את כל בחי' האדם ואפי' גופו הקרוץ מחומר נמי נעשה קודש, וזה רבותא יותר מלקדש את מדריגות הגבוהות שבאדם שהם הנפש והשכל, ומ"מ הלכות מתיחסות לעומת גוף האדם, ודברי מוסר הם מתיחסים לנפש שמתפעלת ומתרגשת מדברי מוסר, ואגדה ורזי התורה מתיחסים לשכל האדם לבד, ובזה יתפרש כל הכתוב והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיב לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, "והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיב לא ידעו אדריכם" הוא חלק הלכה של תורה ובש"ס ריש קידושין שהתורה נקראת דרך שנאמר והודעתי להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, א"כ יוצדק הלשון והולכתי עורים בדרך לא ידעו עם חלק הלכות שבעשי', ויש לומר שבאשר יש מצות המתקיימין במחשבה בלי מעשה, לזה הכפיל לומר בנתיב לא ידעו אדריכם, ועיין בהקדמת ספר נתיבות עולם בהפרש שבין דרך לנתיב, שדרך הוא לכל ונתיב הוא ליחידים, והיינו נמי לפי דרכנו שחלק המעשה הוא בשוה לכל אדם שכל ישראל מניחים תפילין בשוה אבל מצות שבמחשבה אין דעתם של בני אדם שוות, ויש המבין יותר, ע"כ חלק הכתוב לשנים לזה דרך ולזה נתיבה, והוסיף הכתוב לאמור "אשים מחשך לפניהם לאור" הוא חלק אגדה ורזי התורה אור בגמטריא רז, "ומעקשים למישור" הוא חלק המוסר שהוא לפשט העקמימיות שבלב, והיינו שהנביא מבטיח את ישראל לעתיד שיתגלו להם שלשה חלקי התורה מעצמם ויבינו במקרא כל הרמזים וכל תורה שבע"פ, והוא כעין שאמר הכתוב ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו נא את ה' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גודלם, ולימוד יוצדק על תורה שבע"פ הנמסר מאיש לאיש אבל אז הכל יראו מתוך הכתב כל הכוונה, "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים" כבר עשיתים לרע"ק וחביריו היינו שדרש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות:
ולפי האמור מובן אשר אלה הדברים דמשנה תורה, ואלה הדברים עשיתים ולא עזבתים ענין אחד להם, שהלשון אלה הוא כמו מורה באצבע על דבר הנגלה, שזה היתה כוונת משרע"ה עם משנה תורה, וזה הי' אלה הדברים שנתגלו לרע"ק וחביריו. ועתיד לעשות לציון:
ויש לומר שקצת מזה הוא בכל שבת שהנפשות בהכרח מזוככות ומרגישות יותר מבימי החול, וזה שבת יעשה כולו תורה, ששבת מסוגל לפקוח עינים עורות להרגיש כוונת התורה, ויש לומר שזה ענין נר של שבת המאיר את העינים וזהו במנרתא טבתא דנהרא על רישין, ואפשר שמטעם זה היא מצות קריאת התורה בשבת:
ואומר אליכם בעת ההוא לאמור, ובמדרש באיזה עת ר' יוחנן אמר בעת יתרו מניין שכך כתוב כי כבד ממך הדבר וגו' ר' חייא אמר בעת מתאוננים שנאמר לא אוכל אנכי לבדי וגו', ויש להבין למה הפסיק כאן בפרשת מינוי הדיינים ולדברי ר"ח דבעת ההוא בעת המתאוננים ניחא, אך לדעת ר"י בעת יתרו מה ענינו לכאן אחר המאמר רב לכם שבת בהר הזה שהי' בעת שליחתו לארצו, ובהכרח לומר דמינוי הדיינים קודם לכן הי' ימים רבים אפי' למ"ד יתרו אחר מ"ת בא, וכ"ש למ"ד קודם מ"ת בא, וברש"י פרשת יתרו שהי' ממחרת יוה"כ ומה ענינו לכאן שמדבר משנה השנית באיר, ודברי ר"ח דבעת ההוא קאי על עדת מתאוננים קשה מצד אחר ששמה לא הי' מינוי הזקנים לדיינים אלא לנביאות ולא היו אלא שבעים וכאן מפורש שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות, וראיתי במפרשי המדרש שדעת ר"ח שעד עת מתאוננים לא מנה משרע"ה שופטים עליהם, וזה קשה מן הראשונות למה היתה כזאת לאחר מצוה שנצטוה בה כפירש"י בפסוק וצוך אלקים ויכלת עמוד:
ונראה לפרש דהנה ידוע דכיבוש א"י היתה למעלה ולמטה, דכ"כ שהכניעו את כחות הרעות למעלן נכנעו האומות למטן, ובמדרש לאסור מלכיהם בזקים ומהו מלכיהם א"ר תנחומא אלו הם מלכיהם ונכבדיהם בכבלי ברזל אלו שריהם של מעלן שאין הקב"ה פורע מאומה עד שפורע משריו תחילה, ויש להבין שלכאורה הכנעת השרים למעלה הוא רק ביד ה' וא"כ איך יתכן המצוה לישראל לכבוש האומות שלמטן, ממ"נ אם כבר נפלו השרים של מעלה ממילא האומות של מטן כלא היו וגברא קטילא קטלו, ואם עוד לא נפלו שריהם של מעלן א"א לכבוש האומות של מטן, אך יובן עפ"י דברי רש"י בהא דגר סורו רע פירש"י סורו שר שלו רע, ודקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דשר של האומה הוא היצה"ר שלו, והנה ידוע דשבעה מלכי כנען הם לעומת שבע מדות הרעות, וא"כ השרים שלהם הם היצה"ר שלהם המושכים אותם למדות הרעות, והנה בזוה"ק ח"א (ור"א) אל תאמר אשלמה רע, ת"ח וכו' ואי סטי בר נש לשמאלא כדין אתתקיף יצה"ר על יצ"ט ומאן דהוה פגים אשלים לי' בחטאוי דהא לא אשתלים דא מנוולא אלא בחטאין דבני נשא, עכ"ל, והנה ידוע דכמו בפרט כן בכלל דלא אשתלים יצה"ר בעלמא אלא בחטאין דבני נשא, והיינו דבגווני דחטאין מתגבר היצה"ר של אותו החטא בעולם, ומובן דה"ה להיפוך דבאם ישראל עוקרין יצה"ר מלבם לעומתם נחלש יצה"ר מכלל העולם, וע"כ במה שישראל עוקרין מלבם שבע מדות הרעות בזה עצמו עוקרין יצה"ר זה מכלל העולם, וזה עצמו הוא מפלת שרי מלכי כנען למעלה, וא"כ שפיר מובן מצות כיבוש הארץ למעלה ולמטה:
אך הנה ידוע שיש שני מיני יצה"ר, יש שיודע שהוא חטא ומסיתהו לעבור, ויש מין יצה"ר עוד יותר גרוע שהוא מטמין ומצפין עצמו בקרב לב האדם עד שאיננו נרגש אלא כל מעשהו הוא ליישן את האדם ולקררהו ולהחליק את הרע בעיניו ולאט לאט הוא חופר שחת תחתיו, ובאשר השינוי איננה פתאומית עדיין מתברך בלבבו שאוננו נופל מעדת ישראל הכשרים, ואולי עוד טוב וצדיק מהם, והנה בש"ס סוכה (נ"ב.) שבעה שמות יש ליצה"ר רע ערל טמא שונא מכשול אבן צפוני, ונראה שששה שמותיו הראשונים הם יצה"ר ממין הראשון שמסית לאיסור אף שיודע האדם שהוא חטא, ושמו השביעי צפוני אמרו בש"ס שם מפני שצפון ועומד בלבו של אדם, זהו יצה"ר ממין השני שהוא מטמין ומצפין עצמו כנ"ל, וידוע שבכל מספר שבעה השביעי שקול ככולם או יותר מכולם, וע"כ מין יצה"ר זה הוא גרוע מכולם, וצריך שמירה יתירה ממנו:
ויש לומר דשני מיני יצה"ר אלה רמיזין בארבע מלכיות דרביעית שקולה או יתירה משלשתן כבמדרש, אף כי ענין שלש הראשונות שמושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד כבמהר"ל שאין עוד עבירה חמורה מהם, מ"מ יתר עליהן הרביעית שיש בה עם כל שלשה אלה גם כח ההסתר להצפין עצמה עם כל רעתה שגוזלת וחומסת מראה א"ע כאלו היא מצעת את הבימה, וכבב"ר פ' ס"ה שלפיכך נמשלה לחזיר שעם כל הטומאה שלו מבפנים יש לו סי' טהרה מבחוץ ופושט טלפיו ומראה שהוא טהור, וע"כ הוא גרוע מהכל, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכל דבר שבהעלם ובהסתר כחו גדול יותר הן בקדושה והן בחיצוניות, וע"כ עשו כחו כ"כ גדול עכ"ד. וכן מצינו במפלתן איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, ובת"י אתגליין מטמרוהי, שבזה עצמו שתגלה רעתו לעין כל זה יהי' התחלת מפלתו. אכי"ר ב"ב:
ונראה שלמין יצה"ר זה רמזו ז"ל בב"ר פרשה כ"ב סי' י"ב א"ר תנחום בר מריון אית כלבין ברומי דידעין לאשתדלא אזיל ויתיב קמי פלטירא ועביד גרמי' מתנמנם ומרי פלטירא מתנמנם והוא שמיט עיגולא אארעא עד דהוא מצמית לון הוא משתכר עיגולא ומהלך בי', עכ"ל, והנמשל הוא כנ"ל כי באם אדם כשר מרגיש שיצה"ר בא להסיתהו לעבירה ולקרוע אותו ולהפרידו מתחת כנפי השכינה להפילו לבאר שחת, הי' היצה"ר דומה בעיניו ללסטים מזויין הבא לקחת את נפשו ורכושו, וכן הוא באמת כאמרם ז"ל בפסוק מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו, יש גזלן גדול מזה, וכאשר האדם מרגיש הוא מתאמץ בכל כחו להדיחהו ממנו, ע"כ עצתו של יצה"ר לעשות עצמו כישן ועביד גרמי' מתנמנם, וכן אפי' מי שנכשל ח"ו בחטא תיכף נשתאב בו כח רע עוד יותר והאדם הי' צריך להרגיש כי רוח אחרת אתו והושלך משמים ארץ, ואז ממילא הי' קורע את בשרו ממנו, ובהכרח הי' צריך להתחרט על העבר ולקבל עליו גדרים על להבא עד שהי' נעשה בע"ת, אך מתחבולות היצה"ר שעושה עצמו כישן ואינו מראה תיכף את ממשלתו השפוכה על איש הזה להיות אצלו כבעל הבית, אלא ידכה ישוח בכדי שהאיש לא ירגיש שינוי פתאומית ולא יתעורר בתשובה עד שנתרגל לאט לאט עם רוח זר חדש הזה, ואז יבוא עליו בעקופין להסיתהו לאיסור בכח וגילוי פנים, וזהו אית כלבין ברומי דידעין לאשתדלא וידוע דרומי היא מלכות הרביעית. וידעת לאשתדלא מה דלא ידעין שלש מלכות הקודמות להסתיר את הרע ולהצפין ומחמת דעביד גרמי' מתנמנם מרי פלטירא נמי מתנמנם והוא שמיט עגילא אארעא, היינו תורתו ועבודתו של איש הזה שהם הם מזונותיו האמתיים והוא שמיט לון אארעא היינו שלאט לאט משפילם בעינו ואינו נותן להם עוד ערך יקר כבראשונה, עד דהוא מצמית לון היינו אחר שנרגש הוא מחפש ומקבץ את שארית כחותיו שרכש מתורתו ועבודתו הקודמים הוא משתכר עיגולא ומהלך היינו כחות קדושים שנעשים שבוים ביד יצה"ר עד שישוב בתשובה שלימה להוציא בלעו מתוך פיו:
ונראה לומר שדוגמת שבעה שמות של יצה"ר הם שבע אומות הכנענים, וכמו ששם השביעי של היצה"ר הוא צפוני שהוא יצה"ר ממין השני, כן נמי שם כנעני שהוא מלשון הכנעה היינו דעביד גרמי' מתנמנם והוא גרוע מכולם ושקול כנגד כולם והוא כח רע שישנו בכל מדה רעה שמהות הכח זה להטמין ולהצפין את הרע שבו ולהחליקו כמ"ש ידכה ישוח ונפל בעצומיו חלכאים, וכמו להבדיל בקדושה מדת דוד המלך ע"ה שהיא הכנעה אמתית עולה על כולם וכאמרם ז"ל ראש השלישים ראש לשלשת האבות וכאמרם ז"ל שהשיב לירבעם בן ישי בראש, כן לעומתו בטומאה כח רע זה עולה על גביהן:
והנה בש"ס סנהדרין (קי"א) אר"א א"ר חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק שנאמר ביום ההוא יהי' ה' צבאות לעטרת צבי וגו' ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה וגו', ולרוח משפט זה הרודה את יצרו, וליושב על המשפט זה הדן דין אמת לאמיתו, ולגבורה זה המתגבר ביצרו, וברש"י לרוח משפט שופט את רוחו שרודה ביצרו שבועט ביצרו וחוזר בתשובה מן העבירה שעבר, ומתגבר ביצרו מרגיז יצ"ט על יצה"ר אם אמר לו עשה עבירה זו לא די שנמנע מן העבירה אלא הולך ועושה מצוה ומתגבר עדיף מרודה עכ"ל ונראה שזה הדן דין אמת לאמיתו שנכתב בין הרודה את יצרו למתגבר על יצרו, משמע דמשתעי שדן דין אמת לעצמו נגד היצה"ר ולא יעור עיניו לאמר לטוב רע ולרע טוב, ולהיות יודע ומבין ודיין לעצמו על כל מעשה ועל כל מדה כמה היא גבוהה ולאן היא נוטה, וקחשיב הכא שלשה ענינים זה למעלה מזה, לרוח משפט שרודה ביצרו שבועט ביצרו וחוזר בתשובה על חטא הידוע לו והוא נגד מין א' של יצה"ר כנ"ל, והשנית לחשוב חשבון צדק שלא יטעה היצה"ר אותו לאמר על חטא שאיננו חטא או עוד מצוה וזה רבותא יותר שבזה היצה"ר מחליק הדבר עוד בעיניו זה מין השני של יצה"ר כנ"ל שהוא גרוע עוד יותר, והשלישית שמתגבר על יצרו שפורש מן העבירה ועושה במקומה מצוה שזה עדיף ביותר שבכח היצה"ר עושה עוד מצה והיא מדת אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקאי:
ונראה דהנה ידוע דכל מצוה ומצוה יש לה סגולה מיוחדת, ויש לומר דמצות מינוי הדיינים מסייעת נגד יצה"ר הצפוני זה, שמספיקין ביד האדם להיות נמי דיין נאמן לעצמו ולהבחין הראוי מהבלתי ראוי, וזש"ה עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, ועם דברנו אלה יובן מה שמלכות הרשעה אין מניחין לישראל לשפוט דיני ממונות. ואף דאינהו לא חזו מזלייהו חזו שזה משפיל את כוחם. ומלכיות הקודמות וכן ישמעאלים אינם מקפידים ע"ז, כנ"ל דכלבין ברומי ידעין לאשתדלא, ברומי דווקא, שבזה הוא מפלת כחות חיצונים הבאין לעשוק את ישראל, ומובן שלכיבוש א"י מיד שבעה מלכי כנען וכחות הרעות שהם השרים של מעלה וכנעני ויצה"ר הצפוני ששקול כנגד כולם כנ"ל נחוץ מצות מינוי הדיינים ביחוד שעי"ז עוקרים היצה"ר מלב ישראל שזה גורם מפלת השרים והאומות למטה:
ויש לומר שזה נמי כל ענין התוכחה שבא משרע"ה להוכיחם במשנה תורה קודם כניסתם לארץ, והנה במדרש ד"א אלה הדברים זש"ה אלה עשית והחרשתי וכו' אוכיחך ואערכה לעיניך תרין אמוראין ח"א אעורר כל לעיניך וח"א אסדר כל לעיניך אמר להם משה איני מוכיח אתכם על מה שאתם עתידים לעשות אלא על מה שעשיתם לשעבר במדבר בערבה מול סוף, ויש לפרש החילוק בין אעורר ובין אסדור לפימ"ש לעיל בעניני שני מיני יצה"ר דמ"ד אסדר הוא בפשיטות שמסדרין לפני האדם מראשית שהי' סוד ה' עלי אהלו ואח"כ היצה"ר הסיתו מן הקל אל החמור עד שהבואהו לכל רע והושלך משמים ארץ, וכאשר ישום לנגד עיניו שתי הקצוות יבין היתרון האור מן החושך ויתעורר בתשובה, וחד אמר אעורר כל לעיניך היינו אותו יצה"ר שעושה א"ע כישן, ובחסד ה' מעורר לרוח זר זה שלא יעשה א"ע כישן אלא אדרבה יעמוד כצר ויהי' נראה כלסטים מזויין הבא לקחת את נפשו והונו, ואז ממולא יתעורר האדם בתשובה, ויש לומר דבאשר קרב כניסת ישראל לארץ ולכבוש את שבעה מלכי כנען שהם דוגמת שבעה שמות יצה"ר כנ"ל שהם שני מיני יצה"ר כנ"ל בא משרע"ה להוכיחם והיינו לעורר לבם לתשובה כנ"ל, והנה הזכיר להם שבעה דברים במדבר בערבה וגו' לרש"י שתופל ולבן הוא תוכחה אחת שתפלו על המן שהוא לבן והנה הם שבעה, ונראה שזה מקביל לשבעה שמות יצה"ר לעוררם שצריכין לשרש מהם את שבע מהותין של יצה"ר ובזה ינצחו לשבעה מלכי כנען, וזה שאמר משרע"ה איני מוכיח אתכם על מה שאתם עתידים לעשות, כי על העתיד שהוא עדוין בכח ולא בפועל אין ליתן בהם מספר כי ענין המספר אינו שייך אלא בדבר שהוא בפועל כמובן ובאשר הי' צריך להוכיחם לעוררם על כיבוש מלכי כנען שהוא במספר שבעה בהכרח להוכיחם על מה שעשו לשעבר
ולפי האמור מובן אשר כלל התוכחה שבמשנה תורה, ומצות מינוי הדיינים שהוזכרה בין הדבקים, כוונה אחת להם שהוא צורך כניסתם לארץ, ולפי האמור יש לומר נמי דלר' יוחנן שאמר בעת ההוא זה עת מתאוננים כוונה אחת הוא, דהנה ישראל שהיו בתכלית הביטול להש"י ולא היו משגיחין על צורך עצמן כלל אלא כל מעשיהן היו צורך גבוה כמו שהארכנו בזה במק"א לא הי' מקום לשום מין ממיני יצה"ר להתגנב לתוך לבם וממילא היו הולכין וכובשים את מלכי כנען בלי שום חשבון ותחבולה, אך מחטא מתאוננים שהתחילו לחשוב צורך עצמן ונסתלק מהם הביטול להש"י כנ"ל וכמו שהארכנו בזה במקומו שוב היו צריכין להשית עצות בנפשם ובתחבולות יעשו מלחמת היצה"ר למעלה והאומות למטה ע"כ הזכיר להם דבר הדיינים שלא יפחדו אלא בכח מצות מינוי הדיינים יעלו ולא ייראו:
ויש לומר ששבת הוא נמי סגולה מיוחדת נגד יצה"ר הצפוני הזה, כי כל כחו להצפין ולהטמין עצמו הוא מכח ההסתר והצמצום ובשבת שנסתלק ההסתר והצמצום כמו שדברנו כבר הרבה פעמים מזה ושע"כ אפי' ע"ה אימת שבת עליו, ממילא [אין בו עוד כח להסתיר ולהצפין עצמו, וזה שאנו אומרים במזמור שיר ליום השבת ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, שלא יהי' עוד כח להרע להסתיר עצמו, ויש לומר עוד שזכור ושמור הם לעומת שני מיני יצה"ר אלה, זכור הוא פנימית כידוע מגרש את יצה"ר הנקרא צפוני, ושמור הוא בפועל מגרש את יתר הששה שמות של יצה"ר, ובזה יש לפרש הכתוב כפל לשון כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו, שהם שני מיני אויבים שהם שני מיני יצה"ר, יתפרדו כל פועלי און הוא היצה"ר העומד בגילוי פנים לעשות רע, ותרם כראם קרני ותבט עיני בשורי וגו' נגד הצפוני כנ"ל:
ולפי האמור יובן מאמרם ז"ל כשחרב בהמ"ק מוצאי שבת הי', משמע שהחרבן בא מחמת סילוק והעדר השבת, ולהנ"ל מובן דהנה כתיב וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור שלום שלום ואין שלום, וכן כתיב קראתי למאהבי המה רמוני, ופירש"י שנביאי שקר היו מחליקין דבריהם בעיניהם וזה הביא לכל החרבן, וזה מתאים עם יצה"ר הצפוני כנ"ל, וע"כ שבת שהוא מסוגל לסלק כח יצה"ר זה ושאפי' ע"ה אימת שבת עליו, הוא מסלק נמי החרבן, ולא הי' אפשר החרבן לצאת לפועל אלא מפאת סילוק והעדר השבת:
בין פארן ובין תופל ולבן, ויש להבין הלשון בין ובין ובפשיטות הול"ל בפארן ותופל ולבן, ונראה דהנה ברש"י שתפלו על המן שהוא לבן, משמע שתפלו על המן מפני שהוא לבן ואם הי' לו מראה אחרת לא תפלו, דאל"ה לא הי' שייך לכנות את המן בשם לבן, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה ידוע שהמוח הוא לבן והלב אדום, והנה אמרו ז"ל אבר מחזיק אבר, ונראה שכן הוא גם בגוונין שלחם הוא לבן מחזיק המוח שהוא לבן כאמרם ז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, וכ"כ איתא בספרים שבשר מוליד רתיחות הדם שממנו מקור תאוות הלב, ולפי"ז מובן שהמן שהי' כולו לבן בלי תערובת גוון אחר הי' מפקח השכל, והי' מזון להשכל, ורק דרך אגב הי' נותן גם כח בגוף, וע"כ איתא בספרים שבקברות התאוה ששאלו בשר היתה הכוונה לחזק רתיחות הדם, ובאלשיך ויתאוו תאוה היינו שהיתה תאוותן שתהי' להם תאוה, ויש לפרש לשבח היות ידוע שלזכות לקדושה העליונה בלתי אפשר להגיע אלי' לגודל רוממותה אלא ע"י סור מרע שהוא לעומתו וכבר דברנו בזה הרבה, וכבמדרש העוה"ב מעוה"ז, שכל השגת עוה"ב היא רק ע"י מציאות עוה"ז שיש בו יצה"ר המושכו לאחור, וכ"כ שהאדם מתגבר עליו באותה מדה זוכה לעוה"ב, וע"כ היתה תאוותן שתהי' להם תאוה, והם במה שישברו תאוותם יזכו לכנגדה בקדושה, חדשים לבקרים:
ולפי האמור יתפרש מה שתפלו על המן שהוא לבן היינו שאינו אלא מפקח השכל ואינו מביא לידי תאוה, א"כ אין להם תוספות התחדשות קדושה ואורות עליונים, וזהו נפשנו קצה בלחם הקלוקל היינו שהוא קל ואינו מכביד על הלב כמשפט כל המוסיפין רתיחת הדם כידוע בטבע, אך חטאם הי' כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך ובאשר כן הוא רצון ה' בודאי כן הוא טוב:
ולפי האמור יש לפרש בין פארן ובין תופל ולבן שפירש"י פארן חטא המרגלים, ואיתא בספרה"ק שהם באשר היו דור דיעה הי' גרעון ופחיתות אצלם ללכת לארץ ישראל לעסוק בחרישה וזריעה שהם ענינים גשמים, ובחרו לשבת במדבר על התורה ועבודה השכלית ולאכול מן המפקח את השכל ולשתות מי באר של מרים שהוא סיוע להשגות רזי תורה וכידוע מהריז"ל שהשקה להרח"ו כוס מבאר של מרים טרם מסר לו הסודות, והנה שהם בחרו בעבודה בבחי' השכל ולא רצו שתהי' העבודה שלהם בחי' לב [דהיינו עבודה במעשה עסק בדברים גשמים הוא בחי' לב כנודע] ואף שכוונתם היתה לטובה מ"מ. הוא חטא דבהדי כבשי דרחמנא למה לך. דבאשר כך הוא רצון ה' בודאי כך ראוי וכך יפה, והנה הוא מעין חטא שתפלו על המן, אבל בהיפוך שאלו בחרו בעבודה שבחי' לב ואלו בעבודה שבחי' השכל דוקא, ובין זה ובין זה היו חטאים בסגנון אחד דבהדי כבשי דרחמנא למה לך, וא"כ שפיר הזכיר בלשון זה בין פארן בין תופל ולבן ששניהם היו מעין חטא אחד, והוא כעין לשון הש"ס בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק