שנת תרע"ח.
במדרש פ' ט' ד' רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן, רחבח"א משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו אמר פלטין פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, רבי יונתן אמר משל למלך שהי' משיא את בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיירה וציירה וראה אותה וערבה לו אמר לה בתי הלואי תהא החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כשעה זו, כך אמר הקב"ה לעולמו, עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, ויש להבין מהו ענין השינוי שבין שני המשלים ובמה פליגי:
ונראה דהנה יש מדרשים חלוקים בענין ישראל והתורה איזה מהן התכלית וקדים בבריאה או במחשבה, ועיין בפ' א' סי' ד' די"א מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, ובב"ר פ' י"ד סי' וא"ו וכן הוא בתדב"א שהמשיל את התורה לעבד זקן המלמד את בן המלך, ומובן דבן המלך הוא התכלית וקדום, ור' בנאי ס"ל העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, וכן ברש"י בזכות התורה ובזכות ישראל, הרי שהקדים לזכות התירה, משמע נמי שהתורה היא התכלית וישראל נבראו בשביל התורה:
ויש לפרש דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ולא פליגי, דהנה בזוה"ק דאורייתא סתים וגליא כמה דשמא קדישא סתים וגליא, והנה בזוה"ק דתרי"ג מצות נקראין תרי"ג עיטין דאורייתא, וברמב"ם סוף הלכות תמורה שרוב הלכות התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדיעות וליישר כל המעשים, וע"כ הנגלות שבתורה הוא בשביל ישראל וכדברי התדב"א שהתורה היא כמשל עבד זקן המלמד את בן המלך שזה יוצדק בלבושי התורה, אבל פנימית התורה יוצדק לומר להיפוך שישראל בלמדם את התורה למטה אפי' בנגלות משפיעים אלקית בתורה, וכן פי' הרב, הלשון תורה לשמה בשביל התורה, וכמו שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל כל היושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, והדברים עתיקים, וזהו נמי הענין דהמצות הם צורך גבוה כמ"ש הרמב"ן וא"ע וכל חכמי האמת שישראל מתקנים בזה את כל העולמות, וכל זה כשנעריך את התורה נגד חיצוניות ישראל, אבל בפנימית ישראל שהוא חלק אלקי ממעל לא יוצדק לומר אם פנימית התורה קדמה או ישראל קודמים שהרי אורייתא וקוב"ה וישראל כולא חד:
והנה פלטין של מלך הוא המקום שדר בו המלך עם בניו וב"ב, וידוע שבניו וב"ב של הקב"ה הם ישראל, וכדברי תדבא"ר פ"א בפסוק ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת וכו' ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם ב"ב עי"ש, ולפי"ז זה שהמשיל את העולם לפלטין ואמר עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני וכו' הכוונה על היישרת ישראל, כי הכל נברא בשביל ישראל וישראל הם התכלית, וזה שהמשיל לחופה הנעשית לבתו של מלך, וידוע שהתורה נקראת בתו של הקב"ה כבמדרש פ' תרומה בתי שנתתי לך יחידית היא עי"ש, והוא נקראת מאורשה לישראל, וכמו מלך שנוטל חתן לבתו, כוונתו לתועלת בתו, כן העולם ומלואו לתועלת התורה והתורה היא התכלית ושניהם אמת כנ"ל:
והנה זה שאמר הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו כידוע שדבר חדש מעלה חן, ולהיפוך כשנתיישן והורגל בדבר ואין בו חדשות נתמעט החן מיום ליום, וע"כ כשאמר הלואי תהא מעלת חן לפני כל עת וכו' הכוונה שתהי' עבודתם של ישראל בחיות והתלהבות חדשה בכל יום, וכמ"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום ופירש"י שיהי' עליכם חדשים כאלו שמעתם בו ביום, וכן נמי בתורה שלעומת שלומד בחיות ורגש והתלהבות חדש, מושך נמי אלקית בתורה, וע"כ מוצא בה תמיד חדשות, וכאמרם ז"ל מה דד כ"ז שמושך בו מוציא בו טעם ובין למ"ד שהכוונה שתכלית העולם הוא ישראל, ובין למ"ד שתכלית העולם הוא התורה הכוונה על ההתחדשות, ושניהם אמת שבשביל ההתחדשות ישראל בעבודתם ובשביל חידוש שבתורה העולם מעלת חן כל עת:
במדרש פ' יו"ד ב' רבי חמא פתח וכו' כך כל זמן שהי' העולם תהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ, ויצא לצורף כלי נעשו כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, משמע שעד שקידש יום של שבת לא חשיב שנעקר תהו ובהו מן העולם, ואינו מובן שבפשטות הכתוב נעקר עוד מיום ראשון, וכבר דברנו מזה:
ונראה עוד לומר דהנה רש"י פי' תהו ובהו תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה, והנה במדרש כל ששת ימי המעשה היו שמים וארץ נמתחין והולכין ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש, וע"כ המלאכים שנבראו ביום השני [וכבר פרשנו שהמלאכים שהם אמצעים להורדת השפע כ"ע מודים שנבראו ביום השני, ור' חנינא דאמר שנבראו בחמישי משום דכתיב ועוף יעופף, הכוונה על מלאכי השיר דהלשון בשתים יעופף פירש"י ז"ל שאומרים שירה, א"כ הא דועוף יעופף דפי' על המלאכים נמי הכוונה על מלאכי השיר] והי' רואים התגשמיות הרוחניות יום אחר יום וגם המלאכים שנבראו ביום ה' נמי עד כלות כל מלאכת הבריאה הי' דומה בעיניהם זר מאוד וכמו המפזר עפרות זהב באשפה ורפש ועוד זר יותר מזה, והיו עומדין תוהין ומשתוממין על דבר הזה כי לא ידעו מראשית אחרית, שתכלית הכוונה היא על העלי' שאח"כ ואיננו כמפזר עפרות זהב באשפה, אלא כמשל הזורע גרעין של פרי בארץ ומתרקב ומתבלה, שאין התכלית הרקבון של הגרעין אלא שיצמיח אילן עם פירות טובים, כן התגשמות של הרוחניות הוא לכוונה נכבדת מאד, ותכליתו יהי' ניכר לעוה"ב וישמח ה' במעשיו, וכבזוה"ק שמח לא כתיב אלא ישמח שעתיד לשמוח, אבל המלאכים לא ידעו מזה והי' בעיניהם תהו ובהו, וי"ל שגם שפע שירד באמצעותם כמו שהם הי' תוהין ומשתוממין, כן הי' השפע יורד לעולם, וע"כ לא הי' מלאכת שמים וארץ נראין, אך כשהגיע יום השבת ושבת הוא מעין עוה"ב, התנוצץ מעט הכרה מהו תכלית הבריאה, וזהו נחשב שנעקר תהו ובהו מן העולם, ונראית מלאכת שמים וארץ שהכל היא לתכלית נכבד מאד, וסוף המעשה במחשבה תחילה, וזהו שנעשים כלים, היינו אמצעים, שכלי הוא אמצעי להביא לו את הנדרש:
והנה דוגמא זו הוא באדם שטרוד בפרנסתו ויתר הדברים המטרידין ומבהילין ומפריעין אותו מקניות השלימות שרבים מתאוננין ותוהין ומשתוממים למה תהי' כזאת, אך באמת זה דומה לכלל הבריאה התגשמות הרוחניות שכל אלה לתכלית נכבד, ומי יתן טהור מטמא לא אחד, ותורתי שלמדתי באף היא שעמדה לי, ובזוה"ק י"א: אמר וי דחמיתיך בכך אמר דכאה חלקי דחמית לי בכך דאלמלא לא חמיתא לי בכך לא הוינא בכך, וכן הוא בש"ס פ' במה מדליקין, וכשהגיע שבת שהוא מעין עוה"ב ישראל מרגישין מעט מאור קדושת השבת ומתנחמין, ונחשב שנעקר תהו ובהו מהם ונראית מלאכת שמים וארץ שדוגמתן באדם המוח והלב שנתיישב הדעת ונעשו כלים להארה אלקית:
במדרש פ' י"א ז' ר' יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר אברהם שאין כתיב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנא' ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבע"י ירש את העולם שלא במדה שנא' והי' זרעך כעפר הארץ וגו' [והכוונה ירש את הארץ וכן הוא בפסיקתא]:
ונראה לפרש דהנה הארה אלקית אי אפשר לאדם להשיג אלא כמסת שהוא נקי מפסולת דאל"כ הי' גם הפסולת שבו נתחזק מכח זה, והנה א"י הוא מעלה גדולה, ובא"ע פ' וישלח שמי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עוה"ב, וע"כ אברהם אבינו שהי' בו עוד פסולת ישמעאל וכל בני קטורה אי אפשר לו לרשת את הארץ אלא במדה, היינו במדה שבנפשו, דאברהם לקח את צד ימין בטהרה, והיא מדת חסד שהי' באברהם בעצם טהרתה, ולעומת מדתו זה, ירש את הארץ ולא יותר:
וי"ל דמש"ה לא נכתב בו שמירת שבת להדיא, אף שאברהם אבינו שמר את כל התורה כולה כמ"ש וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, ואמרו ז"ל ששמר אפי' עירובי תחומין, מ"מ לא נכתב זה בהדיא, כי שבת היא כללא דאורייתא כולה, ובזוה"ק מה שבת שמא דקוב"ה, ואם הי' נכתב זה להדיא בתורה שבכתב שנגלה גם לאוה"ע ונכתבה על האבנים בהר גריזים, וכתוב בצדו כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד, הי' לצד הפסולת שהי' בו דהיינו ישמעאל ובני קטורה, והי' להם נמי אחיזה בקדושת שבת, ע"כ איננו נגלה זה אלא בתורה שבע"פ שהיא נסתרת מהאומות ואינה אלא לישראל לבדם:
אך יעקב שהיתה מטתו שלימה בלי שום פסולת, אחר שכתוב ויבא יעקב שלם אחרי שנשלם בכל בחינותיו, כמו שהגדנו במקומו, נכתב תיכף שמירת שבת להדיא, וכמו שהוא הי' כליל ושלם מכל צד, כך נכתב בו שמירת שבת שהיא כללא דאורייתא, וכמו שיסד האר"י ז"ל בזמירות צרורא דלעילא דבי' חיי כולא ויתרבי חילא ותיסק עד רישא, וע"כ ירש נמי את הארץ שלא במדה, היינו לא במדה מיוחדת אלא למעלה מכל גבול וגדר, כי הוא נקרא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה:
והנה יעקב ירש את הארץ גם לזרעו אחריו אף שאינם במעלה כמותו, וע"כ זוכין נמי לקדושת שבת, אם אך פורשין מדבר שהוא מתנגד לקדושת שבת וזהו רבו יתיר יסגי לעילא מן דרגי', היינו אע"פ שאינן בדרגין גבוהין, ויסב בת זוגי', היינו כאמרם ז"ל כנס"י יהי' בן זוגך, אימתי, דהוות פרישא, אף שאין לה מעלות רמות אחרות, אלא זה לבד שהם פורשין א"ע מדבר שהוא להיפוך, והיינו כמו שהגדנו במק"א ששבת היא ברית עולם ביני ובין בנ"י ופגם בברית מתנגד לקדושת שבת, וצריכין לזה חרטה על לשעבר וקבלה על להבא:
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וברש"י בהא בראם וכו' ולמדך כאן שהעוה"ז נברא בהא רמז שירדו למטה לראות שחת כהא זאת שסתומה מכל צדדי' ופתוחה למטה לרדת דרך שם, ויש להבין א"כ כלל צורת הבריאה הוא פחותה ולרעתם ח"ו, והיתכן לומר כן, והרי במדרש בוראן משבחן ומי מגנאן בוראם מקלסן ומי נותן בהם דופי אלא נאין הן ומשובחין הן וכו' ואם הי' צורת כלל הבריאה לבאר שחת לא יתכן לשבחן ולקלסן:
ונראה לפרש דהנה במצוות קדושים תהי' כבר אמרנו שהיא מצוה כוללת, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ויתכן למעשה אחת שלזה יקרא פחיתות לפי מצבו ימעלתו, ולזה יקרא קדושה לפי שפלות מצבו, והפירוש קדושים מובדלים ממה שהוא, ולאדם שהוא בשפל המצב יבדל ממצבו שהוא עומד בה, ואם יזכה לעמוד במצב יותר טוב אז עליו המצוה להבדל גם מזה, וכן הוא הולך ומתעלה עד אין שיעור וחקר, עד שאפי' למרע"ה שהי' בתכלית קדושת מין אנושי נמי יש עליו מצות קדושים תהיו להבדל עוד יותר גם ממצבו, ואף שאין אתנו יודע עד מה, וזה שמסיים כי קדוש אני ה' אלקיכם, היינו כשם שאין שיעור לקדושתי, כן לא יהי' שיעור לקדושתכם, וכך הוא צורת אדם המעלה להיות הולך למעלה מדרגא לדרגא, ואם אינו הולך ומתעלה בהכרח הוא הולך ויורד, וע"כ נקרא האדם מהלך כלפי שהמלאכים נקראים עומדים והדברים עתיקים:
ולפי"ז מה שנברא העולם בהא רמז שירדו למטה לראות שחת, לאו מפני פחיתות הבריאה, שאפי' תצייר שהי' הבריאה באלפי מדריגות גבוהות ממה שהיא, נמי כך היא המדה שמ"מ צריכין להתקדש ולילך גם ממצב הגבוה הזה, ואם לא יעלו בהכרח שירדו, וכן הוא נמי כשנבראת במצבה הנוכחי איננה בריאה פחותה ח"ו, ובוראן משבחן ומקלסן, ומ"מ האדם צריך להיות מתקדש והולך ועולה במעלותיו, ואם ח"ו לא יעשה כן בהכרח שירד למטה בכל עת יותר ויותר עד שיפול לבאר שחת ר"ל, וכך היתה אפי' היתה נבראת באלפי מדריגות גבוהות ממה שהיא, וא"כ לא יתכן לומר שזה פחיתות הבריאה, אלא פחיתות האדם שהוא מתעצל במלאכתו:
ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, וברש"י הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון, הוא שאמר שלמה אל תוסף על דבריו, ויש להבין הלוא כך חובותינו וכך יפה לנו וכך נצטוינו לעשות משמרת למשמרת, ושפיר הוסיפה נגיעה כדי שלא תבא לידי אכילה, וכן הדין בחמץ, בש"ס פסחים (י"א.) דגזר ר' יהודה וביטל מצות בדיקה וביעור חמץ במועד דילמא אתי למיכל מיני' משום דלא בדיל מיני' כולי' שתא, ורבנן דלא גזרו משום דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו, ור' מאיר אפי' היכא דבדיל מיני' כגון חדש נמי גזר עיי"ש, וא"כ מה חטא חטאה כשהוסיפה על הציווי, ובאמת באדר"נ פ"א הל' ה' בהא דאמרו אנשי כנה"ג ועשו סייג לתורה, ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו ואדה"ר עשה סייג לדבריו וכו' איזהו סייג שעשה אדה"ר לדבריו הרי הוא אומר וכו' ומעץ הדעת לא תאכל ממנו וכו' לא רצה אדה"ר לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבר יותר ממה שא"ל הקב"ה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, שרצה לשמור א"ע ואת חוה מן העץ אפי' בנגיעה עכ"ל ודוחק לומר שמדרשים חלוקים הם, ושמ"מ יקשה מתני' דאבות על הא דרש"י, ולהיפוך נמי יקשה קרא דאמר שלמה אל תוסף על דבריו: But about the fruit of the tree in the middle of the garden that God said, "You shall not eat of it or touch it, lest you die" (Genesis 3:3): And in Rashi (Rashi on Genesis 3:3): She added to God’s command (which did not forbid touching the tree, but only eating of its fruit); therefore, she was led to diminish from it. It is to this that Solomon says: Do not add unto His words (Proverbs 30:6). But this must be understood. Is it not our obligation, and is it not proper for us to do this, and were we not commanded about it to make a protection for the protection? So she did well to add [the prohibition of] touching so that she would not come to eating. And the law is like this with chametz (leavened grains) in the Talmud (Pesachim 1ob). [There] Rabbi Yehudah made a decree and negated the commandment to search and destroy chametz [if one finds it] during the holiday, lest one come to eating from it since people are not used to separating from it year-round. And [even with] the rabbis who do not make the decree, it is because that he is looking for it to burn it [at this time, so he will not come to eat it]. And Rabbi Meir (Pesachim 11a) also makes the decree even when people do separate from it, such as with the new grain. See there. And, if so, what sin did she sin when she added to the command? And in fact, [it is written] in Avot DeRabbi Natan 1:5 about that which the men of the Great Assembly said (Avot 1:1), "Make a fence for the Torah": And create a fence around your words just as the Holy One, Blessed be He, created a fence around His, and the First Man made a fence around his, etc. What safeguard did First Man make for his words? The verse states, etc. from the tree of knowledge [...] you may not eat, etc. (Genesis 2:17). First Man did not want to tell this to Eve in the same manner that the Holy One, Blessed be He, had told it to him. Rather he told her thus, making a safeguard for his words, [restrictive] to a greater extent than what the Holy One, Blessed be He, told him: But about the fruit of the tree in the middle of the garden God said, "You shall not eat of it or touch it, lest you die." — because he wanted to guard himself and Eve from the tree, not even to touch. To here are [its words]. It pushes it to say that [the excerpt in Pesachim and Pirkei DeRabbi Natan] are midrashim that disagree. And, regardless, the mishnah in Avot presents a difficulty for Rashi. And it is also difficult in the opposite direction from the verse that Solomon said: Do not add unto His words.
ונראה לפרש באופן שיהי' כל דברי חכמים קיימים, בהקדם דברי הפנים יפות דהא דאמרה פן תמותון בלשון ספק, היינו שכך שמעה מאדה"ר וכוונתו שמתוך הנגיעה תתאוה לאכול וחשש שמא תבא לידי אכילה שיש בו מיתה והגרעון הי' לאדה"ר שהיל"ל בנגיעה פן ובאכילה מיתה ממש, והי' מקום לאשה לטעות דלשון פן קאי נמי אאכילה, כי כל עצמה של אכילה לא נאסרה אלא שמא יבואו ע"י לידי ע"ז ג"ע ש"ד, שהעץ הדעת טו"ר הי' מביא בהם יצה"ר המושך לדברים אלו, וזה שאמר הנחש לא מות תמותון ודאי אלא ספק כנ"ל, אבל מ"מ הברירה נשאר בידכם אף שתאכלו מ"מ תהי' נזהרים שלא תבואו לידי עבירות ודפח"ח, ויש להוסיף על דבריו שהנחש אמר להם שעוד יוסיפו מעלה כאמרם ז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והנ"מ כשיצרו מתגבר עליו, אבל בלא"ה לא, וכן במהר"ל ששכר שמקבל על מ"ע ולא על שמירה ממצות ל"ת עכ"ד, אלא כשיצרו מתגבר עליו והוא לוחם עם היצה"ר חשוב כעושה מעשה, וזהו שאמר להם הנחש כי עתה שאין לכם יצה"ר אין אתם מקבלין שכר על פרישתכם מע"ז ג"ע ושפ"ד, אבל כשתאכלו וישתאב בכם יצה"ר ומ"מ תזהרו מזה אז יהי' לכם שכר משלם:
אך מדברי האדר"נ שהביא הקרא כדכתיב, ומ"מ נאמר שעשה כשורה וקיים ועשו סייג לתורה עדיין אינו מיושב, ועוד שלדבריו אדה"ר הי' המוסיף גורע, וברש"י וכן הוא במדרש שחוה הוסיפה, וע"כ עדיין נראו כחלוקין:
ונראה לפרש שכפי שאמר אדה"ר הי' כשורה וחוה שגגה שגגה קלה בנגינות הטעמים והיינו דבכתוב ולא תגעו מוטעם באתנחתא, ולפי"ז קאי פן תמותון אכל מה דכתיב לעיל מיני' בין אאכילה בין אהנגיעה, אבל אדה"ר הי' כוונתו להטעים האתנחתא בתיבת לא תאכלו ממנו, ועל איסור אכילה לא הי' בדעתו לומר לה שים טעם, שבאמת העבירה עצמה לעבור את פי ה' היא יותר גרוע מכל מיני עונשין, שהעונשין הם רק תיקונים, הא למה זה דומה לרופא המשקה להחולה סם מר לרפואתו, שטוב יותר לסבול המרירות של המשקה מנאבד את כל חייו, אבל העבירה עצמה היא מר ממותו, וע"כ לא רצה לומר לה העונש, ודי במה שאמר הש"י צוה שלא יאכלו, אלא על הנגיעה שהוא עצמו עשה סייג לדבריו אמר לה פן תמותון, שהנגיעה תסבב מיתה רח"ל, וחוה שגגה בשמעה וחשבה שהאתנחתא היא על תיבת לא תגעו בו כמו שכתוב לפנינו, א"כ הפן תמותון אאכילה נמי קאי, והנחש כשמעו שהטעימה את האתנחתא ולא תגעו בו מיהר והחליט ממנה לא מות תמותון ודאי אלא שמא וכנ"ל:
ומעתה האדר"נ שהביא הכתוב כצורתו יפה הביא, שבאמת כך אמר אדה"ר וכך יפה לו, לעשות סייג לתורה, ולא חטא בזה מאומה, כי הוא הטעים האתנחתא על לא תאכלו ממנו, וברש"י ובהמדרש שחוה הוסיפה על הציווי, היינו שכללה הנגיעה עם האכילה והעמידה האתנחתא על הנגיעה, וזה שברש"י לפיכך בא לידי גרעון הוסיפה לכלול הנגיעה בכלל האכילה, ובאה להחמיר על הנגיעה שתהי' בכלל האכילה, גרעה את החומר מהאכילה ועשתה רק לגדר ולא לגוף העבירה:
וי"ל עוד עפ"י דברי הרמב"ם סוף פ"ב מהל' ממרים דכל הגזירות והסייגים אם יאמר שהוא מן התורה הרי זה עובר משום בל תוסיף, אלא צריך שיאמר ויפרש שזה מן התורה וזה משום סייג, כיצד אם יאסר בשר עוף בחלב ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מה"ת הר"ז עובר משום בל תוסיף, אבל צריך שיאמר ויבאר שבשר עוף בחלב מותר מן התורה, אבל אנו נאסר אותו ונודיע לעם שהיא גזירה שלא יבא לידי עבירה, לומר כשם העוף שלא נתפרש מותר כך בשר החי' וכו', ולפי"ז אדה"ר שהעמיד האתנחתא בתיבות ולא תאכלו ממנו והפריש הנגיעה מהאכילה, אין זה בכלל בל תוסיף, אבל חוה, שכללה הנגיעה עם האכילה עברה על בל תוסיף:
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה היא לעינים, ונחמד העץ להשכיל וגו' נראה דפרט כאן שלשה דברים, דהנה בפסוק ויצו ה' אלקים על האדם לאמור מכל עץ הגן וגו' איתא במ"ר פט"ז ר' לוי אמר צוהו על שש מצות, ויצו על ע"ז כמד"א כי הואיל הלך אחרי צו, ה' זו ברכת השם וכו' אלקים אלו הדיינים, על אדם זו שפ"ד, לאמר זו ג"ע, מכל עץ הגן אכול תאכל צוהו על הגזל, ונראה דשש מצות אלו הם פרטים משלש עבירות, ע"ז ג"ע ש"ד, ברכת ה' היא בכלל ע"ז, גזל הוא בכלל שפ"ד, כמ"ש כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, וצריכים דיינים לברר זה א"כ כל השש מצות נכללים באלו השלשה וידוע שהם תוצאות קנאה, תאוה, וכבוד, שפ"ד היא קנאה ושפ"ד הראשון הי' קין מחמת שקינא בהבל, תאוה מביא לידי ג"ע, וכבוד מביא לידי ע"ז, וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז, וכתיב וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, הם פגם בגוף ונפש ושכל, תאוה בגוף, קנאה ושפ"ד בנפש, וכבוד וע"ז בשכל, והנחש בהסתתו שאמרנו במאמר הקדום שאמר שטוב להם שישתאב בהם יצה"ר לשלשה דברים אלו למען יכופו את יצרם ויקבלו שכר כעושה מצוה, הזכיר נמי שלשה דברים, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים יודעי טו"ר, פקחי עינים יוצדק בהמקנא שמביט בצרות עין על מה שיש לחברו, והוא השתאבות יצה"ר בנפש, והייתם כאלקים, הוא השתאבות יצה"ר של כבוד בשכל להיות כמלאכים או יוצרי עולמות, יודעי טו"ר טוב הוא תאוה הנטוע בגוף כמ"ש הא"ע כי הנער כאשר ידע טו"ר אז יחל לתאוות המשגל, וע"כ כתיב נמי ותרא האשה וגו' שכללה בכאן את שלשה דברים הנ"ל כי טוב העץ למאכל הוא תאוה, וכי תאוה היא לעינים הוא קנאה שמתייחס לעינים כנ"ל, ונחמד העץ להשכיל הוא בשכל:
וראיתי בפנים יפות שלעומת שגרם הנחש לאדם וחוה חטא בשלשה אלה נגזר עליו ג' קללות על גחונך תלך, ועפר תאכל, ואיבה אשית, על גחונך שהוא שפלות הוא לעומת חטא הכבוד ועפר תאכל שכל מעדנים טועם בהם טעם עפר הוא לעומת חטא התאוה, ואיבה אשית לעומת חטא הקנאה, ולאדם נגזר מיתה ע"י מה"מ ואמרו ז"ל שמטיל בו שלשה טיפין הוא נמי לעומת שלשה אלה, וזה כי ביום אכלך ממנו מות תמות היינו שביום שיטעם לו מה"מ שלש אלה שמעץ הדעת טו"ר מוצאם אז מות ימות עכ"ד:
ויש לומר ולכוין את שלשה טיפין לעומת שלשה הנ"ל דהנה אמרו ז"ל ממנו מת ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות, ממנו מת עונש בקשת הכבוד שהמיתה הוא בזיון וע"כ באה המצוה לא תלין בכל המתים ובספרי מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו אף כל שהוא ניוול לו והוא לעומת חטא ע"ז שנקרא זבחי מתים, מסריח הוא עונש התאוה והוא לעומת ג"ע, וידוע דברי הש"ס ב"ק כל המריח בהם בא לידי זימה, פניו מוריקות הוא עונש הקנאה שהי' פניו משתנות בקנאתו על חבירו, והוא לעומת שפ"ד דאזיל סומקא ואתי חיורא: