שנת תרע"ד.
במדרש פ' יוד ט' ויכל אלקים ביום השביעי אתמהא פרש"י וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי וכו' גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה כך מה הי' העולם חסר שבת, נראה לפרש דהנה בכל ששת ימי המעשה הי' הבריאה נמתח והולך כבמדרש, והנה בש"ס ר"ה כל מעשה בראשית לדעתן נבראו וע"כ שניתן לה הכח והרצון להתפשט, ולהתרחק ולהתגשם, והנה לשון כלה פי' המפרשים מלשון כלתה נפשי אל ה', והיא השתוקקות מלמטה למעלה והיינו שניתן בשבת כח הרצון בהבריאה לשוב להמקור היפוך הרצון שהי' לה בכל ששת ימי המעשה להתרחק מן המקור ולרדת מלמעלה למטה, נמצא כך היא הפי' ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, היינו שמלאכתו אשר עשה השיג כח השתוקקות מלמטה למעלה הנקרא כלה, ולשון ויכל הוא שעשאה כלה:
ובזה יש לפרש דברי המדרש לעיל מיני' פי' ב' הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והיו בה שני דיוסקוסים נאים כל זמן שהיתה מליאה מים לא היתה מלאכת הדיוסקוסים נראית כיון שפסקה וניער המים שבתוכה נראית מלאכת הדיוסקוסים, כך כל זמן שהי' העולם תהו ובוהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף כלי נעשו כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וגו', והיינו דכל זמן שהיו נמתחין והולכין ומתרחקין מהשורש נקרא תהו ובהו, שהי' נחשב קלקול להבריאה שנתרחקה ממקור החיים, ואלו הי' מי שראה זה הי' בעיניו תהו ובהו, כי לא הי' ניכר שבח שמים וארץ, אך כשהגיע יום השבת והשיג רצון לשוב למקורו זה נקרא שנעקר תהו ובהו מן העולם אז ניכר שבח שמים וארץ, וזהו הפי' נעשו כלים מלשון כלה כנ"ל שנעשה מהם טבע השתוקקת למעלה:
ואפשר עוד לומר דהנה כל הבריאה הי' צריך להעשות ע"י צמצום למען לא יתבטל למקורו כמבואר במקובלים, ומחמת כח הצמצום ניתן בהם הרצון להתרחק כנ"ל, והנה אין זה כ"כ רבותא, אבל כאשר פסק זה וניתן בהם הרצון לשוב להמקור כנ"ל ואעפי"כ אינם מתבטלין במציאות זה רבותא יותר, ומובן שהריחוק הי' צורך הקירוב, כדי שאח"כ כשישיבו למקורם לא יתבטלו, וזהו הפי' שנראית מלאכת שמים וארץ כי זה תכלית הכוונה ועיקר בריאת שמים וארץ, אבל הריחוק שמקודם אין זה תכלית הכוונה, א"כ עדיין לא נראה מלאכת שמים וארץ, רק אח"כ נראה למפרע שהי' הכנה אל התכלית:
ובדוגמא זו הוא באדם ששמים וארץ הוא המוח והלב ובכל ששת ימי המעשה כשהוא טרוד בעסקי העולם הוא תהו ובהו, והמשכיל יתפלא ע"ז, אך כשהגיע יום השבת והאדם מתישב בדעתו ומשיג רצון וחשק לשוב ולאור באור החיים, המוח משכיל והלב משתוקק, אז נראה שבח האדם מוחו ולבו ומובן אשר כל ימי המעשה הי' הכנה וצורך לבוא לשבת, שמאל דוחה כדי שאח"כ ימין מקרבת:
במשנה סוף סוכה יו"ט הסמוך לשבת בין מלפני' בין מלאחרי' היו כל המשמורות שוין בחילוק לחם הפנים, נראה בטעם מלפני' אף דמה דהוה הוה, כי הנה בזוה"ק פ' אמור משמע דביו"ט יש הארה מאור שנברא ביום הראשון שגנזו לצדיקים לעתיד, וכן שמעתי בשם אדומו"ר זצללה"ה מגור, והנה אור שנברא ביום הראשון הוא חסד אפי' לאיש שאינו כדאי, וע"כ גנזו מפני הרשעים, שאלמלא כן היו גם הרשעים מקבלים ומסתפקים ממנו לטנופת אהבת חיצוניות, אך ברגל שיש עלי' לכל ישראל יהי' מי שיהי' שהכתוב עשאום כולם חברים ברגל וטומאת ע"ה טהורה ברגל, אין לחוש, וע"כ כל המשמורות שוין בחילוק לחם הפנים שלחם הפנים הוא השפעת העושר בישראל והי' צריך להיות בצמצום שיהי' שייך דווקא למשמורה של שבת זו ולא לזולתם כדי שיהי' בו ענין מוגבל שלא יתפשט למקום שאינו ראוי, ויהי' ח"ו עושר שמור לבעליו לרעתו, אבל ביו"ט שיש עלי' לכל ישראל ואפי' עם הארץ כנ"ל שוב אין לחוש:
והנה מובן שכל דבר הניתן מצד החסד לבד איננו מתמיד וכשעבר הרגל שוב חוזר וגונזו לאותו אור, וע"כ מעבירין על טהרת העזרה כבמשנה סוף חגיגה, אך יו"ט שחל להיות בע"ש שאינו יוצא לימי חול רק לשבת שוב יש לומר דצורת השבת שמקיים כל מה שנברא בששת ימי המעשה וכמ"ש ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ובתרגום ואשתכללו, ע"כ נעשה קיום אף לאור הזה הניתן ביו"ט וע"כ שוב כל המשמורות שוין בחילוק לחם הפנים, ואולי יש לומר דמהאי טעמא נמי חל להיות אחר השבת נמי, דהנה בחצות יום ע"ש מתחיל הארות שבת ובודאי כן הוא ביו"ט, וא"כ מתחיל בחצות יום השבת להתנוצץ אור שנברא ביום הראשון וע"כ לומר שמתחיל אז העלי' של כל ישראל, ומאז כל ישראל חברים, ע"כ שוים נמי בחילוק לחם הפנים:
ולפי האמור דשבת שאחר יו"ט הוא קיום האור שנברא ביום הראשון הניתן ביו"ט, יש לפרש טעמא דש"ס סוף פ"ק דחולין יו"ט שחל להיות ע"ש תוקעין ולא מריעין, דענין תרועה בע"ש הוא להיות לבו נשבר בקרבו באיזה פנים באים לקבל שבת, וזה שבתקה"ז ירא שבת ירא בשת, שיש לו להיות מלא בושה בהעריך את עצמו איך הוא ראוי לקבלת שבת, אבל כשבאים עם הארה גדולה מאור שנברא ביום הראשון, והשבת יהי' לו לקיום שוב איננו שייך להתריע, ומ"מ מסיק בש"ס שם שיש תרועה אבל היא נכללת בתוך התקיעה, שאף כ"ז יכניס בק"ו, איך יש לו פנים אפי' שיש בו מאור שנברא ביום הראשון ודו"ק:
ואירא כי עירום אנכי ואחבא, ויש להבין הלוא כבר כסו מערומיהם כמ"ש ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות, ונראה דהנה יש להבין איך שייך ענין כיסוי לפני הש"י, הלוא גלוי לפניו אחר הכיסוי כמו קודם הכיסוי, אך יש לומר דמחמת הציווי שיהי' הערוה מכוסה אז חשיב כיסוי, כענין שכבר אמרנו כמה פעמים בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהאדם שליח במצות ושליח של אדם כמותו והנה נחשב מעשה הש"י, וכמו בריאת העולם שהי' ע"י צמצום והסתרת פנים כענין שכתוב והסתרתי פני מהם, אף שאין שום דבר נברא חוצץ בפניו ית"ש, מ"מ הוא עצמו ית"ש כל יכול, והוא עצמו יכול להסתיר פניו שלא יראה, וכן הוא הענין בכיסוי הערוה אחר שנצטוינו עלי', וכמו בכהנים ועשו להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה בשרתם במקדש, אך אדה"ר קודם החטא שלא הי' כלל ערוה וכמ"ש הרמב"ן שהי' האברים האלו אצלם כמו הפנים והידים, וא"כ לא הי' ציווי כלל לכסות בשר ערוה, שוב לא הועילו מה שהם עצמם כסו מערומיהם בחגורת עלה תאנה, ורק אח"כ שכתוב ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, זה הי' כיסוי, ומאחר שנראה רצון הש"י שיהי' מכוסים שוב כל כיסוי הוא מצוה ע"כ מועיל:
צבו לחדא בהאי ועדא בגו עירין וכל גדפין, נראה דבסעודה שלישית מקבלין התעוררת על כל השבוע, וכענין בנעילת יוה"כ פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי כאשר משים אל לבו שבעוד זמן מועט ילך ממנו קדושת שבת, גורם התעוררת, ומשתוקקים ביותר אחר קדושת השבת, ובאשר שימי החול הבאים לקראתינו הם הגורמים ההתעוררת ע"כ יש להם חלק בזה וממשיכין התעוררת לכל השבוע, וזהו צבו לחדא בהאי ועדא בגו עירין וכל גדפין, כי המלאכים נקראים עירין מלשון עֵר שהם תמיד בחיות ובהתעוררת גדול בלי שינה וליאות, וכמדומה לי שכן הוא ברבינו בחיי בשם הרמב"ן, והגדפין הם אהבה ויראה, ובאשר אז זמן התעוררת כמדתן של המלאכים הוא זמן להתחבר ולהתועד עמם ליקח מהם עוד ענין התעוררת ואהבה ויראה על כל השבוע:
למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלוא אם תיטיב שאת וגו' וכבר דקדקנו למה לא יפלו פניו, האם יותר טוב הי' ח"ו שלא יצטער ולא יפלו פניו ולא יתבייש, הלוא אמרו ז"ל כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו וגם לשון אם תיטיב שאת יש להבין, ואמרנו שהי' ענין יאוש שגרוע מהכל, ונראה לבאר יותר דהנה כבר אמרנו שקין מלשון קנין ויש, אך חוה אמרה קניתי איש את ה' היינו לעבודתו ית"ש צריך שאדם יהי' יש בעיני עצמו כאמרם ז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ולעולם יראה אדם את עצמו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב וכל העולם כולו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, ולהיפוך ח"ו הוא להיפוך, אבל מבלעדי זה צריך אדם להיות שפל בעיני עצמו ויבטל עצמו בתכלית הביטול לרצון הש"י, ומי שהוא יש בעיני עצמו הוא שורש פורה ראש ולענה ונתהוה ממנו גס רוח, ומעותד לכל רע ע"ז ג"ע וש"ד, כי כל המתגאה כאלו עובד ע"ז, וכל המתגאה כאלו בא על אשת איש ומביא לידי שפ"ד, והנה קין לעומת שהי' לו להיות כנ"ל הי' להיפוך שבעניני העולם הוא יש וקנין בעיני עצמו וגם רוח כמו שהי' ענינו שעבר על ע"ז שאמר לית דין ולית דיין, ובא על תאומתו של הבל, והרג את הבל, והבל הי' היפוך ממנו שהי' בעיני עצמו כהבל ואפס ואין, אבל גם זה אין שבח שהרי הי' גם בענין עבודה כן שהרי לא עלה על דעתו להרהיב עוז בנפשו להקריב קרבן עד שראה את קין מקריב הביא גם הוא טפל לקין, כמ"ש והבל הביא גם הוא שחשב שבאמצעות קין יתקבל גם קרבנו ואם שבצד אחד השפלות הוא מדה טובה, וע"כ נתקבל קרבנו, מ"מ מצד אחד היא מדה חסרה שחסר לו להיות לבו מוגבה בדרכי ה' וע"כ נהרג:
והנה כה דרך כל המתגאים כאשר נדחף לאחור, תחילה היטב חרה לו, ואח"כ בראותו כי אבד תקותו להשתרר כמקודם הוא נופל ומתיאש, כי השליך משמים ארץ, וזה שאמר לו הש"י למה חרה לך, היינו למה אתה מתגאה לומר שלך הי' ראוי לירד אש מן השמים שכאשר ראית שלא נתקבל מנחתך חרה לך, וגם בצד השני למה נפלו פניך, נפלו הוא לשון עבר ולא אמר נופלים לשון הוה כי באמת זה מדה טובה שהאדם יתמרמר בכל עת על קוצר עבודה, אבל נפלו הוא לשון עבר כלומר כבר נתייאשת ונפלת נפילה שאין אחרי' נפילה כמתיאש לגמרי, הלוא אם תיטיב שאת היינו שידוע שאם האדם עשה תשובה מחזירין לו כל עבודתו שעבד מקודם תשובתו, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל בה' תשובה עושה מצוה וטורפין לו בפניו, וידוע הפי' שהחיצונים טורפין אותה מצוה, וכאשר עושה תשובה מגביה את המצוה משאול תחתי' שהיתה ביד החיצונים, וא"כ למה זה אתה נרדם קים קרא אל אלקיך, ועוד יש לפרש אם תיטיב שאת היינו שאתה יש בעיני עצמך בלתי בדרך טוב, לא כן הדבר אלא בדרך טובים שם תהי' נשא וגבוה כמו שם קין קניתי איש את ה' כנ"ל כי אין שאת אלא לשון גבוה כאמרם ז"ל מלשון על ההרים הגבוהים ועל הגבעות הנשאות, ושם תקיים ויגבה לבו בדרכי ה', וא"כ למה חרה לך על העבר ולמה נפלו פניך כמתיאש על העתיד: