שנת תרפ"ג.
במדרש פרשה יוד ר' חמא פתח הגו סיגים מכסף וגו' אר"א בשם ר' יעקב משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והי' בה שני דיוסקוסים נאים וכו' כך כל זמן שהי' העולם תוהו ובוהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תוהו ובוהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף כלי נעשה כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויש להבין דתוהו ובוהו מתורגם צדיא וריקניא, א"כ הרי נעקר זה תיכף ביום ראשון שהתחיל הבריאה, ומדברי המדרש משמע שנעקר בסוף ערב שבת שהרי אמר שעד אז לא הי' נראית מלאכת שמים וארץ, ועוד מהו הענין שאז נעשו כלים מכלל דמעיקרא לא הי' כלים, הרי שמים וארץ הם כלים למה שבתוכם, וכבר דברנו מזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:
ונראה דהנה במדרש לקמן גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסירה כלה שתכנס לחופה כך מה הי' העולם חסר שבת עכ"ל, משמע שכל ששת ימי המעשה נברא רק חיצוניות העולם כמשל חופה שהיא רק חיצוניות וביום השבת ניתן בה הפנימיות, וכדמיון צורת העולם הקטן שהוא האדם תחילה נברא עפר מן האדמה והי' מוטל כגולם ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים, כך הי' בריאת כלל העולם גולם הבריאה בששת ימי המעשה וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא שהי' שמים וארץ נמתחים והולכים דהיינו שהי' מתרחקים משורשם הרוחני והולכים ומתגשמים עכ"ד, ובשבת ניתן בה בחי' הנפש, וזה המשל כלה שנכנס לחופה, וכן יש לפרש לשון וינפש שאור אלקי נעשה בחי' נפש בהבריאה:
והנה בש"ס ר"ה (י"א) כל מעשה בראשית לדעתן נבראו לצביונן נבראו פירש"י לדעתן שאלום אם חפצים להבראות ואמרו הן, ובוודאי הפירוש מלאך הממונה על כל דבר ודבר, ואף שהבריאה לכאורה הי' השפלה מן רוחני לגשמי לעשות כגולם כנ"ל, מ"מ בוודאי ניתן בהם הרגש שאח"כ ביום השבת יאיר בהם אור האלקי כנפש בגוף, והנה כ"ז הי' בגוף הבריאה, אבל המלאכים זולתם בוודאי עדיין לא הרגישו שיבוא אח"כ יום השבת, וא"כ הי' בעיניהם כל הבריאה תוהו ובוהו כפירוש התרגום צדיא וריקניא, שהרי נראה בעיניהם כגולם ריק מכל ענין אלקות, והגשמות לעומת הרוחנית שהי' מקודם בשורשם הי' בעיניהם כדבר בטל ואפס ואין, אך כשהגיע יום השבת נראית מלאכת שמים וארץ, ונעקר תוהו ובוהו מן העולם, שהכל נראה לתכלית נכבד, מחמת אור האלקי שנעשה בחי' נפש בהם: ומעתה יש לפרש הא דנעשו כלים, דהנה צורת הכלי מקיף וסובב לפנימית שבו, ולשון כלי הוא מלשון אלפים בת יכיל ואותיות דדין כאותיות דדין, וזהו ענין דכלי שרת שיש להם תוך מקדשין ושאין להם תוך אין מקדשין, שהרי אין בהם מהות וענין כלי, וע"כ כל ששת ימי המעשה שהי' כגולם תיצוני בלי תוך ופנימית לא הי' נתפס בהם שם כלים, אך ביום השבת שהופיעה בתוכה בחי' נפש והי' מכיל בקרבה הפנימית אז נתפס השם כלים:
והנה כבר אמרנו ששמים וארץ שבאדם הם המוח והלב ושפגם השכל שבאדם נקרא תוהו ופגם תשוקת הלב נקרא בוהו, והוא מדברי המדרש תוהו זה מלכות בבל דכתיב בי' ראיתי את הארץ והנה תוהו וידוע שמלכות בבל הי' קליפה המושכת לע"ז שהוא פגם השכל וכתיב בה ללמדם ספר ולשון כשדי שהוא פגם השכל בטנופת ספריהם, ובוהו זה מלכות מדי דכתיב ויבהילו להביא את המן, וידוע שמלכות מדי הי' קליפה מושכת לתאוה, שהוא פגם תשוקת הלב, וכל ששת ימי המעשה שאדם תועה מדרך השכל ומתשוקת הלב לדבר הראוי זה נקרא תוהו ובוהו, ואולי הי' זולתו מסתכל בו הי' מתמה עליו, ולא עוד אלא אפי' על השלמים שמתאמצים ללחום עם טבעם מלחמת מצוה שלא להניח לפגום את בחי' השכל ובחי' הלב, הי' מתמה על עיקר בריאתם באופן הזה לבלות ימיהם לדחות את התוהו ובוהו שעדיין הם צדיא וריקניא, אך כשהגיע יום השבת וישראל זוכין לבחי' זכור ושמור זכור במוחא ושמור בליבא, וכבר הגדנו במק"א שכל מקום שנכתב שבת בתורה הוקדם לו זכירת ששת ימי המעשה שלרגלי רוממות קדושת שבת שהוא מעין עוה"ב אין לזכות בו אלא מחמת שיש במציאות ששת ימי המעשה ואדם מתרחק מהם לחשוב כאילו כל מלאכתו עשוי' זוכה לעומתו לקדושת שבת שבזוה"ק שכל מה שאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, א"כ אז נקרא נעקר תוהו ובוהו מן העולם ונראית מלאכת שמים וארץ שכל ששת ימי המעשה הוא לתכלית נכבד היא יום השבת ונעשים כלים לקבלת הארת קדושת שבת:
ברש"י ולמדך כאן שהעוה"ז נברא בהא רמז שירדו למטה לראות שחת כהא זאת שסתומה מכל צדדים ופתוחה למטה לרדת דרך שם עכ"ל, ויש להבין דא"כ הי' צורת הבריאה לרעה וח"ו לומר כן, והרי מפורש והנה טוב מאד, ובמדרש בוראן משבחן ומי מגנן בוראן מקלסן ומי נותן בהם דופי:
ונראה עפ"מ שהגדנו במק"א בהא דבמדרש ריש פרשת חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון וכו' העוה"ב מעוה"ז, דלרגלי רוממות עוה"ב אי אפשר לאדם לזכות בו אלא ע"י עוה"ז המושך לחומרית וטנופא דהאי עלמא והאדם מתאמץ ומתגבר לברוח ממנו, עי"ז בא לעומתו לעוה"ב, וכבזוה"ק דמדבר חיצוני שהאדם בורת ממנו בא לעומתו בקדושה כענין ויברח משה מפני פרעה שהוא חיצוניות זכה לעומתו לישב על הבאר דהוא באר מים חיים, ע"כ אם יצוייר בלתי עוה"ז שלא הי' דבר חיצוני לברוח ממנו לא הי' אפשר לזכות לעוה"ב, וכמו שהגדנו במאמר הקדום הטעם שבכל מקום שנכתב שבת בתורה הוקדם להזכיר ששת ימי המעשה, א"כ זה עצמו נרמז במה שנברא בהא שסתומה מכל צדדי' ופתוחה למטה, היינו שהטבע עצמה מושכת לכל רע כדי שיהי' בזה סיבה להאדם לזכות לעוה"ב, א"כ קלקלתו של עולם זה תקנתו, ומעתה יוצדק בו הלשון וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שאילו זולתו ראה והסתכל בו שראייתו הוא בשטחית לא הי' רואה בו שהוא טוב מאד שהטובה הוא רק פנימית נעלמת שהוא טוב לזכות ע"י לעוה"ב, אבל השי"ת שלפניו הנעלם כגלוי הוא ראה את כל אשר עשה והוא מצאו שהוא טוב מאד:
איתא במדרשות שהמקטריגים קטרגו בבריאת האדם בלשון זה, אדם זה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא שיכעיסך וכו' ויש להתבונן בעיקר בריאת המקטריגים למה נבראו כל עיקר, ובש"ס סנהדרין (ל"ח:) שהושיט אצבעו ביניהם ושרפן, והרי הכל גלוי מראש לפניו שכך יהי' שיקטרגו וישרפו, א"כ למה בראן כל עיקר, ונראה דהנה במדרשות בהבראם אותיות באברהם לומר שבזכות אברהם נברא העולם, ויש לפרש דהנה כתיב עולם חסד יבנה, וידוע דכל אתערותא דלעילא בא ע"י קדימת אתערותא דלתתא, אך בריאת העולם, עדיין לא הי' מי שיקדים אתערותא לתתא, אבל צפה הקב"ה מראשית אחרית והעמיד לפניו צורת אברהם שעשה חסד עם כל באי עולם, זה הי' מעורר אתערותא דלעילא מדת חסד לברוא את העולם, וזהו ענין בזכות אברהם נברא העולם:
אך גם זאת לצייר לפניו העתיד לבוא שעתיד להיות אברהם בעולם, גם זה הוא אתערותא דלעילא שצריך שיקדים לו אתעדל"ת, ויש לומר שמדה זו התעוררו המקטריגים באמרם אדם הזה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא להכעיסך, והיינו שיצוייר לפניו העתיד, וא"כ עוררו לצייר לפניו העתיד, וצייר לפניו את חסד אברהם:
ומעתה מובן צורך בריאת המקטריגים שהיו סיבה לבריאת האדם, ואולי בזה יש לפרש הלשון הושיט אצבעו ביניהם ושרפן, כי אש של מעלה אוכלת אש, היינו שנהפך ענין קטרוגם לטוב והוא כענין אכילה שבא ממנה עוד תועלת לאוכל, ולא כליון להנאכל לבד:
בחטא אדה"ר איתא בהאר"י ז"ל משום שלא המתין בזווגו ליום השבת, ויש להבין הרי חטאו מפורש בכתוב שאכל מעהדטו"ר, ונראה לפרש דהנה איתא במהר"ל דהנברא באשר הוא נברא אי אפשר שיהי' בשלימות בלי פסולת ולאו משום חסרון הפועל אלא משום חסרון הנפעל, ובמקובלים בלשון אחר שבהכרח ניתן בהבריאה בחי' ההסתר, דאל"ה הי' מתבטל במציאות ולא הי' אפשר להבראות, וי"ל שמטעם זה הי' סדר הבריאה ששת ימי המעשה צורת גוף בלי נפש, אלא שבשבת ניתן בה בחי' נפש כמ"ש במאמר המוקדם בפירוש דברי המדרש נעקר תוהו ובוהו מן העולם ונעשו כלים, ולא נבראו גוף ונפש שבו ביום אחד דאלמלי כן הי' בו כח תיכף להתפשט, ובאשר שבהכרח הי' בו פסולת או כח ההסתר הי' גם זה מתפשט ואסגי מסאבותא בעלמא ע"כ הי' סדר הבריאה כל יום ויומו כגוף בלי נפש, וע"כ לא הי' בו כח להתפשט כענין אבר מת שאינו מוליד, אלא שביום השבת שאז נתעלה הבריאה לשורשו, ומובן שחלק הפסולת לא נתעלה אדרבה הם ערקין לנוקבא דתהומא רבה, וחלקי הטוב שמתאוין לדבוק בשורשם הם הנקראים כלה מלשון כלתה נפשי אל ה' הם השיגו בחי' נפש וכח וחיות להתפשט ושבת עצמו הי' בחי' בורר כבורר אוכל מתוך פסולת בגווני דמותר, וזהו הגו סיגים מכסף ויצא לצורף, שלאחר שנעשה פירוד בין חלקי הטוב לבין חלקי הרע כבין סיגים לבין הכסף אז נעשו כלים להתפשט מהם כח העולם, אך כל זה הי' באם לא הי' חטא אדה"ר ואז ביום השבת הי' נעשה כל תיקון הבריאה וכמו שיהי' לעתיד שרוח הטומאה יעביר מן הארץ והרשעה כולה כעשן יכלה:
והנה בעיקר הסתת הנחש יש להתבונן מאחר שאז הי' אדה"ר ברום המעלה גדול ממלאכי השרת שהי' צולין לו בשר ומסננין לו יין, איך הי' אפשר להנחש להזדווג לו, ואפי' אדם שהוא יותר במעלה מהנחש שהי' אז, אי אפשר להתחבר למלאכי מעלה ואשתו של מנוח בראתה את המלאך אמרה מות נמות כי אלקים ראינו, והנחש הי' ביכולתו להתקרב לאדם או לחוה, איך יתכן זה, מה גם אז שכולם הי' כגוף בלי נפש כנ"ל ובלי כח התפשטות, מאין בא כח התפשטות להנחש להתקרב לאדם, אך י"ל דהנה אדה"ר הי' מלך על כל הנבראים ומלך לבו כלב העם, והמלך משפיע מכחו לכל העם, ככה הי' אז אדה"ר, ובמדרש שאמר להם בואו ונשתחוה וגו' והוא באשר ניתן בו תיכף הנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי', הי' בו תיכף כח התפשטות, ובזיווגו שהוא כח התפשטות לפרות ולרבות השפיע כח זה בכל הנבראים, וזה שבמדרש שהודיע דרך ארץ לכל, והפירוש כנ"ל שבזיווגו הודיע דר"א לכל, וזה הי' סיבה שגם הנחש השיג כח התפשטות להתקרב אל אדם וחוה ולהסית, אך אם הי' ממתין בזיווגו ליום השבת לא הי' לכחות החיצוניות שום התפשטות ולא הי' מקום להסתת הנחש ולא הי' מקום לבוא לתטא עהדטו"ר כלל: