שנת תרע"ו
אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם, ובאבן עזרא אמר הגאון ז"ל אם יטען טוען ויאמר אחר שאמר ה' לא תלך עמהם איך אמר קום לך אתם וכו' יעו"ש, וכבר דברו בזה כל המפרשים, אומר אני באימה שמקום הניחו לי, ובמח"כ קושיא מעיקרא ליתא, דהנה כבר דייקנו מדברי חכז"ל הפרש הוראת מלת "את" ממלת "עם" דאת משמע טפל לזה שנדבר ממנו ועם משמע בשוה לו כאמרם ז"ל את בשרו הטפל לבשרו, ועמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקי' והוא אוכל פת קיבר, וכבר הביאנו עוד ראיות ברורות שכן הוא דעת חכז"ל, והנה בכאן נמי מלת עמהם מורה בשוה להם היינו שיהי' דעתו ורצונו כדעתם ורצונם, וזהו שהזהירו בראשונה לא תלך "עמהם" אבל באחרונה אמר לו קום לך "אתם" היינו בלתי שוה להם, אלא להגיד להם עתידות בלבד אבל לא להיות שוה עמהם בדעת ורצון, אבל הרשע הזה לא שמע לדברי אלקים וכתיב בו וילך "עם" שרי מואב, וזהו שפירש"י לבו כלבם שוה, ולפי דרכנו דייק לה מדכתיב "עם" ולא את שרי מואב, וע"ז כתיב ויחר אף אלקים כי הולך הוא וכמ"ש הספורנו עיי"ש:
ולפי האמור יתיישב לי דקדוק בדברי רש"י ז"ל כשאמר לו המלאך לך עם האנשים פירש"י בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ע"כ, ולמה לא פירש כן לעיל כשאמר לו הקב"ה קום לך אתם, ובאמת שבמדרש איתא בפסוק אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם מיכן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך וכו', ולמה שינה רש"י מדברי המדרש, ולפי דברינו יש לומר שדעת רש"י שמדברי המלאך נלמד עוד יותר כי שם כתיב "אתם" ונוכל לומר שהכוונה היתה שיציית לילך "אתם" וזה אין רע כנ"ל, ע"כ שיכל את ידיו ופירש זה בדברי המלאך שכתיב "עם" האנשים, שמזה מוכרח לומר דבדרך שאדם רוצה לילך וכו', ועם זה רמז לו עוד שחלקו יהי' עמהם בשוה להם ליאבד מן העולם כברש"י, ודברי רש"י אלו נמי סיוע לדברינו בהוראת מלת עמהם כנ"ל:
ומזה לימוד גדול לכל אדם כשבא לעסוק בדבר הרשות שיהי' בבחינת "את" ולא בבחי' "עם", והדברים מבוארים:
ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, ויש להבין מדוע לא נתפעל ולא נתרגש בלעם מפלא זו שדברה האתון, והשיב לה קשות ולא שם אל לבו להבין כי לא דבר הוא אלא מן השמים עכבוהו שלא ילך, או להראותו דעת כי הפה ברשותו ית"ש וכמו ששם פה להבלתי מדבר כן יסיר את שפת המדבר:
ונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמלחמת עמלק הי' צריך להיות קודם מ"ת כי באם היתה קליפת עמלק שולטת לא היו מועילות כל הנפלאות של מ"ת ועל הכל הי' השקר של עמלק מכסה ולמצוא תירוץ על כולם, ע"כ נצרך להחליש את עמלק מקודם כדי שיהיו החושים שבאדם חפשים, עכ"ד, והנה בזוה"ק שאותיותיו של עמלק פתוכים בבלק ובבלעם שתים האחרונות של בלעם הם הראשונות של עמלק והם מלת עם, ומלת עם פירושו מלשון גחלים עוממות והוא לשון קירור וחושך, וזה הי' בעוכריו של בלעם שטח מראות עיניו ולא שם לבו להבין את אשר לפניו, וזה לימוד גדול לכל איש שבעוד קליפת עמלק שהיא קליפת השקר שולטת עליו אי אפשר להתרגש ולהתפעל מדבר קדושה כראוי, וידוע בפדר"א ששבת הוא היפוך עמלק, ע"כ שבת הוא זמן התעוררת ורגש הנפש לכל איש:
ויעל פר ואיל במזבח, יש להבין מאחר שרצה לדמות עצמו לישראל וישראל מקריבין למוספין פרים ואילים וכבשים, למה לא הקריב נמי כבשים, ונראה דהנה ברש"י פ' נשא בשם ר' משה הדרשן פרים כנגד אברהם שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, ואילים כנגד יצחק שנאמר ויקח את האיל, כבשים כנגד יעקב שנאמר והכשבים הפריד יעקב, והנה כתיב מן ארם ינחני בלק וגו' לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל, ובמדרש אילו לאומה אחרת ביקש שאקלל כגון בני אברהם ויצחק הייתי יכול אלא יעקב מלך שבירר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עלי' כלום יש לו חיים וכו', משמע שכל התנגדות רשעים הללו הי' ליעקב דווקא, והטעם מפני שמטתו שלימה ולא הי' בו שום פסולת ע"כ במדריגת יעקב לא הי' להם שום מציאות, ע"כ התנגדו אליו ביותר, וע"כ כשאמר בלעם מוטב להיות נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה לא הי' ראוי שיקריב נמי כבשים מדתו של יעקב שלמדה זו אין להאומות שום דמיון והשואה, ואין ראוי שיביא עליהם קרבן אלא פר ואיל לבד, ואפשר שזה נמי ענין קרבן חבירי איוב שבסוף ספר איוב שבעה פרים ושבעה אילים:
ועוד יש לומר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שהתמידין באין מכבשים ולא מפרים שהם מובחרים ממין בהמות, מפני שכבשים מורים הכנעה כאמרם ז"ל מה כבשים ראשו של זה בצד זנבו של זה, וזהו מעלת ישראל כי אתם המעט מכל העמים שאתם ממעטין עצמיכם, והאומות הם בהיפוך, נתת גדולה לנ"נ אמר אעלה על במתי עב, ע"כ אין לכבשים ענין בקרבן האומות:
את שבעת המזבחות ערכתי, ויש להבין מה תועלת יש בריבוי המזבחות הלוא כל עצמו של מזבח הוא מקום קבול הקרבנות, וכל קרבנותיו שבעה פרים ושבעה אילים הי' יכול להקריבן על מזבח אחד, גם יש להבין מה שאמר אבותיהם של אלו בנו שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן, הלוא הם בנו בעתות מתחלפות ובמקומות מתחלפין, והי' צורך בכולם משא"כ זה שבנה בעת אחת ובמקום אחד:
ונראה דהנה לפי מרחק הגשמיות מהרוחניות עוה"ז מעולם העליון צריכין לממוצע, ותיכף בעת בריאת העולם הי' אדה"ר צריך להיות ממוצע להמשיך את כל הנבראים אחר הש"י כאמרם ז"ל שאמר לכל בע"ח בואו ונשתחוה וגו', ובאשר נתקלקל הענין וכל הדורות היו מכעיסין ובאין נבחרה אומה ישראלית ותעודתה להמשיך את כל באי עולם לתחת כנפי השכינה, וכן יהי' לעתיד כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, ומדה זאת נוהגת בעולם שנה נפש, בעולם הם מקומות המקודשות א"י ירושלים ובהמ"ק שבאמצעותן יש לכל כדור הארץ אחיזה בעולם העליון, בשנה הם שבת וזמנים המקודשים שהם אמצעים להעלות גם את ימי החול, כאמרם ז"ל שבת הוא מעין עוה"ב ויו"ט הוא מעין ימות המשיח, והוא כמשפט ממוצע שיש לו מעין כאן וכאן, נפש הם ישראל כנ"ל, אך לפי"ז צריכין האומות להיות נכנעים לישראל וטפלים אליהם אז הי' בכח ישראל להעלותם, אך הרשעים הללו בלק ובלעם לא היו רוצים להיות נכנעים לישראל, ויובן עפי"מ דאיתא בזוה"ק שאותיות של עמלק פתוך בשמותיהן, והנה בתנדב"א שאליפז אמר לעמלק בנו תדע שעוה"ב אינו מתוקן אלא לישראל רצונך לזכות עמהם צא וחפור להם בארות והתקין להם דרך ביציאתן ממצרים, כיון שידע רשומו של דבר נעשה אויב ושונא ורודף, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק לא הי' יכול לסבול להיות נכנע לישראל ושבאמצעות ישראל תבוא שלימותו, וכמו עמלק כן הי' ענין רשעים הללו שהי' פתוך בהן ענין עמלק לא היו יכולין לסבול להיות נכנעין לישראל ושלימותן תבוא באמצעות ישראל, וזה היתה טענת בלעם לא נאה לך להיות נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, אך באמת זה אי אפשר כי האומות הם ענפין מתפרדין ואחד לא שריא אלא באחד, וישראל אף שהיו שבעים כמספר שבעים אומות כתיב בהו נפש מפני שכולם הם כנפש אחת ואנו אין לנו אלא כהן אחד ומזבח אחד, וע"כ אפי' לעתיד שהאומות ג"כ יהי' להם עלי' בצד מה נמי אי אפשר להם להאחז בעולם עליון אלא באמצעות ישראל:
והנה כבר אמרנו שקרבנות הם התקשרות ממטה למעלה, קרבן הוא מלשון קירוב כשמו, ומזבח הוא הקירוב ממעלה למטה שהוא מקום השראת השכינה לקבל קרבנות התחתונים, והנה ישראל באשר הם כנפש אחת ע"כ השראת השכינה היא במקום אחד שאין כאן אלא קבלה אחת אבל אומות העולם באשר הם ענפין מתפרדין ע"כ לפי אשר חשב בלעם שיתקרבו גם האומות מצד עצמם בלי אמצעות ישראל היו צריכין ריבוי מזבחות לפי ריבוי הקבלות, ע"כ בנה שבעה מזבחות מתאים למספר שבעת ימי בראשית וכמספר שבע מצות שנצטוו בני נח כמ"ש מהר"ל, והוא מספר קטן של שבעים אומות, והכוונה לקיבול הפרטים כל פרט בפ"ע ולא באמצעות ישראל הכולל הכל:
ולפי האמור יובן מה שאמר בלק ואגרשנו מן הארץ אינו מבקש אלא שלא יכנסו לארץ דהנה אמרנו לעיל דעולם שנה נפש בבחי' אחת שבכולן יש אמצעי שבאמצעותו נאחזין התחתונים בעליונים בעולם מקומות מקודשות, בשנה שבת ומועדים, בנפש ישראל, ועמלק בגסות רוחו לא הי' יכול לסבול לאמצעי, וע"כ מצינו נמי שעמלק התנגד לשלשתן דפרשת זכור את אשר עשה לך עמלק נסמך לפרשת והי' כי תבוא אל הארץ ובצרור המור איתא שסמוך ענין לו מפני שביאתן של ישראל לארץ היתה על כרחו של עמלק שהרשע הזה התנגד לביאתן של ישראל לארץ, וכן איתא בפדר"א שעמלק הוא היפוך שבת, א"כ עמלק התנגד לכל שלשת האמצעים שבעולם שבשנה ושבנפש, והכל טעם אחד שהי' מתנגד שהי' צריך החיצוניות לאמצעי, וע"ק בלק שבא בכחו של עמלק כנ"ל התנגד נמי לביאתן של ישראל לארץ:
ראש הפסגה, ברש"י ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל שמשם מת משה כסבור ששם תחול עליהם הקללה, נראה שהוא כעין מה שאמרו ז"ל בהמן כיון שנפל הגורל באדר שמח שבשבעה באדר מת משה ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, ושם פרשנו שחשב שמיתת משה היא ירידת מזלו באשר המיתה היא הסוף והאחרית, ולא הבין שזה רק בדידהו דכתיב הנה אחרית גוים מדבר וצי', אבל בישראל סוף והאחרית שלהם הוא הקב"ה וכזוה"ק לאשתאבא בגופא דמלכא, מה גם משה שלא מת אלא עלה ומשמש במרום ואין המיתה ירידה לו ח"ו אלא עלי' ותוספת מעלה, והראי' שהרי בשבעה באדר נולד משה ואי אפשר שהמזל של זמן ישמש דבר והיפכו, וכמו כן יש לומר נמי בכאן היות דענין עמלק הי' מכשכש בו כנ"ל במאמרים הקודמים בשם הזוה"ק, וע"כ המן ובלק הלכו בשיטה אחת, ובאמת שמיתת משה כמו שהיתה אליו תוספת מעלה כן נמי לישראל שהיו דבוקים ועלו במעלותיו ונדבקו ישראל במקום ששורש משה נדבק ועודנה זורח שם הוא לשורש נשמת ישראל וכמו שאיתא בספה"ק בהא דאיתא כמה פעמים בש"ס משה שפיר קאמרת, והדברים עתיקים:
במדרש הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העולם לומר אתה רחקתנו וכו' העמיד משה לישראל ובלעם לאומה"ע וכו', ויש לדקדק הלוא לישראל היו הרבה נביאים וכמ"ש ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים השכם ושלוח. ולאומה"ע לא העמיד אלא בלעם לבד, א"כ עדיין יש להם פתחון פה לומר אלו שלח לנו הרבה נביאים אם לא הועיל זה הי' מועיל זה, ובפשיטות יש לומר דהתינח בישראל דאף מי שלא הי' מועיל עכ"פ לא הזיק, וא"כ שליחת הנביאים היתה תמיד לטובה ולא לרעה ח"ו, אבל באומה"ע שנביא שלהם הוא בלעם הי' לרעה ולא לטובה שבלעם פרץ גדר הראשונים, א"כ הוא קרוב להפסד, ויש עוד לומר עפ"י דברי הזוה"ק שבלק ובלעם היו בהם אותיות עמלק והיינו כחו של עמלק, והנה כבר הגדנו למה נחרץ משפט חרוץ כ"כ על עמלק עד שנשבע הקב"ה בכסאו שאין מקבלין גרים מעמלק, והגדנו היות היו בו בעמלק ניצוצות קדושות מיצחק אבינו ע"ה ע"י אביו אליפז אבל עמלק בבחירתו הרע הי' מהפך הקדושה לחיצוניות, וכלשון תנדב"א כיון שידע רשומו של דבר וכו' וכבר הזכרתיו ע"כ ענשו כ"כ גדול יותר מכל האומות שעשו עמנו רעות רבות וצרות יותר ממנו, ובשביל זה נמי אין מקבלין גרים ממנו, כי גר הוא התהפכות גוף טמא לטהור, ועמלק שהפך טהרה לטומאה הוא היפוך מדת הגרים ע"כ ענשו שלא יתקבלו גרים ממנו, ויש לומר דאותו ענין עצמו שהי' בעמלק בראשונה הי' בבלק ובלעם באחרונה, אף שהי' בבלעם ניצוץ קדוש וזכה לרוה"ק, מ"מ הוא בבחירתו הרע הפכו לרע, כי בכחו הגדול שהי' בו מחמת שהי' בו ניצוץ קדוש בא לקלל את ישראל מצד שנאתו העצמיית שהי' שונאם יותר מבלק, ע"כ הי' ענשו חרוץ כמבואר בזוה"ק דאפי' גרמין דהיו בו נעשה מהם נחשים ועקרבים, ומאחר שקילקל את הקדושה שהיתה בו, זה תירוץ מספיק שלא העמיד מהם ריבוי נביאים מפני חשש קלקול הקדושה:
במדרש גדר מזה וגדר מזה, אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, ע"כ:
ויש להבין מה ענין זה לזה, ומה תוספת מעלה יש במה שכתובים משני עבריהם מאם היו כתובים רק מעבר אחד לענין זה שלא יהי' ביכולת בלעם לשלוט בהם, ונראה דהנה ברש"י ומספר את רובע ישראל שהקב"ה יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבוא טפה שנולד הצדיק ממנה אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם, ופרשנו שכל ענין בלק ובלעם שהיו רוצים להפריד הגשמיות שלא יהא בו שום קדושה, וישראל יטלו חלקם ברוחניות לבד אף לישב תחת ענני כבוד במדבר וליזון מרוחניות המן והבאר או בעולם הנשמות לבד ולא יהי' להם חלק בגשמיות, אך כוונה האלקית היא שישראל יעשו את כל הגשמיות בקדושה, ויהפכו את הכל לקדושה, וע"כ כשראה שהקב"ה יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל הבין מזה שישראל עושין ג"כ מתכלית החומריות קודש עד שהש"י יושב ומסתכל בו, ע"כ כלו עיניו לייחל להשיג עוד את חפצו, וכמו שכלו עיניו מלייחל נסמית נמי עיניו בפועל:
ונראה שמעלה זאת בישראל שביכולתם להפוך גם החומריות לרוחניות וטומאה לטהרה הכל הוא בכח התורה, מחמת שמציאות כל נברא הוא בתורה, וזה הוא הרמז שבלוחות שמזה ומזה הם כתובים, שלוחות האבן דומים לגוף וחומר האדם, והכתב שנחקק בהם הם דברי תורה שנחקקין בלב ישראל כמ"ש נתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה, ונעשים הוא והם דבר אחד כמו כתב הנחקק על הלוחות, ולא כמו כתב בדיו שהדיו עם הקלף אינם נעשים דבר אחד אלא הרכבה שכיניות, אלא נעשים לגמרי אחד, וע"כ נשתנה טבעם וחומריותם לעשות הכל בסדר קדושה והבדלה לעשות מהכל רוחניות, וע"כ אי אפשר לבלעם לשלוט בהם להפריד כנ"ל כי נעשה דבר אחד:
ולפי"ז מובן שמה שהלוחות כתובים משני עבריהם היינו שהאותיות נחקקים בתוך תוכיות האבן, זה עצמו מסלק שליטת בלעם, ואם היו כתובים רק מעבר אחד והי' מורה על בלתי חקיקה בתוך תוכיות האדם ולא הי' נעשה האדם ודברי תורה דבר אחד הי' מקום לשליטת בלעם להפריד כנ"ל, וזה שרמז לו גדר מזה וגדר מזה:
ונראה לתת סמך וטעם למנהגנו לקרות את החתן לתורה בשבת שקודם החתונה היינו לרמוז לו שיתקשר בתורה ובכח זה יעשה מכל הדברים הגשמיים קדושה וטהרה וד"ל: