בס"ד, יט בשבט, יום ב' לסדר 'צפורה... לאחר שלוחיה', התשס"א
לכבוד ידידי הנעים
מזכה הרבים במצות חיי ובני
הרב נפתלי וינברגר שליט"א
אחדשה"ט,
אודות מה שבקשתני לכתוב לך בדבר כשרות העופות לענין שילוח הקן, ומה ידוע לי על מיני העופות המותרים לנו באכילה כהיום הזה. תחלה אקדים ביסודות הענין:
א
סימני טהרה וטומאה בעופות
סימני עופות טהורים לא נכתבו בתורה, אלא מנתה בפרשת שמיני (ויקרא יא, יג-ים) ובפרשת ראה (דברים יד, יא-יח) עשרים וארבעה מיני עופות טמאים, וכל עוף שלא הובא שם - הוא טהור. והטעם למה פירט הכתוב רק הטמאים, איתא בחולין (סג ע"ב): "תניא; רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעופות טהורין מרובין על הטמאין - לפיכך מנה הכתוב בטמאין", ומסיימת הגמ' שם משום 'לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה'.
ואיתא במשנה חולין (דף נט ע"א): "וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים; כל עוף הדורס - טמא. כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף - טהור. ר' אליעזר בר' צדוק אומר; כל עוף החולק את רגליו - טמא". ובגמרא (סא ע"א - סה ע"א) התבארו דברי המשנה בארוכה, שנלמדו סימנים אלו בבנין אב, מהשוואת סימני הנשר, שהוא העוף הראשון שהוזכר בתורה ברשימת העופות הטמאים, לבין סימני תורים ובני יונה שהותרו למזבח בפירוש בתורה: "מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל - אף כל כיוצא בו טמא. תורין שיש להן אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף ואין דורסין ואוכלין טהורין - אף כל כיו"ב טהורין.
בביאור הסימנים, רבו פירושי רבותינו הראשונים.
אצבע יתירה - פירש רש"י: "זו אצבע הגבוה שאחורי האצבעות". בפשטות הבנת דבריו ביאר הר"ן, שמתכוין לאצבע הרביעית העומדת מאחורי הרגל, בעוד השלש האחרות עומדות מהצד שלפני הרגל, ועליהן דורך העוף בהליכתו, ואותה הרביעית האחורית גבוהה מעט מעל הקרקע, וע"כ קורא לה רש"י 'הגבוה'. צורה זו מצויה ברוב העופות, שמסודרות אצבעותיהם לשלש מלפנים ואחת מאחור, וביאר הר"ן שאעפ"כ נקראת 'יתירה' מחמת שאינה עומדת בסדר שאר האצבעות. והרמב"ן בחידושיו, הביא פירוש נוסף (שאולי יש מי שרצה להכניסו בדברי רש"י, ראה בספר האשכול בשם סה"מ), שזו מעין צורת אצבע סחוסית בלי בשר ועצם, העומדת באמצע עצם הארכובה התחתונה. אך הרמב"ן דחה דעה זו, כי אצבע זו מצויה רק בתרנגולים ובני מיניהם, ולא בתורים ובני יונה, ובגמ' אמרו בפירוש שהיא אחד הסימנים הנמצאים בתורים ובני יונה. פירוש שלישי פירש הרא"ה (בבדק הבית, הובא בר"ן), שאצבע יתירה היא האצבע האמצעית מתוך השלש הקדמיות, שהיא ארוכה משתי האצבעות הסמוכות לה מימינה ומשמאלה, ונקראת 'יתירה' על שם ארכה היתר.
זפק - ביאר בספר החינוך (מצוה קנז) שהוא מקום רחב (מעין כיס), התלוי ויוצא בסוף הוושט, ובו נכנס המזון (בעיקר גרעינים) ומושרה בטרם ימשיך בדרכו בהמשך הוושט לקורקבן.
קורקבן נקלף - ביארו ספר החינוך והנמוקי יוסף, שבתוך הקורקבן יש קרום קשה ומחוספס, שבתוכו מתרכז המזון ונטחן, ואחרי שפותחים הקורקבן - אפשר לקלפו ככיס ולהפרידו מבשר הקורקבן (ובגמ' התבאר שדוקא ביד ולא בעזרת סכין).
אלה שלשת הסימנים הם בגופו של עוף, שיכול כל אחד לבודקם בגופו בחייו ואפילו לאחר מותו. אך הסימן הרביעי הוא בטבעו ובהתנהגותו של העוף, והוא:
דורס ואוכל - רש"י הביא שני פירושים, במשנה פירש שהעוף אוחז בצפרניו את מאכלו ומגביהו מן הקרקע ואוכל ממנו. ובדף סב ע"א (ד"ה והני מילי) פירש שהעוף נותן רגלו על המאכל ומחזיקו כדי שלא יזוז בשעה שתולש ממנו נתחים בפיו (ועל פירוש זה כתב רש"י 'נראה לי', וכ"כ בנדה ג ע"ב ד"ה חזיוה). פירוש שלישי, כתב ר"ת (סא ע"א, תוד"ה הדורס), שהעוף אוכל את טרפו בעודו חי ואינו ממתין לו עד שימות. פירוש רביעי, כתבו הרמב"ן בחידושיו והרא"ה בבד"ה, וספר החינוך (מצוה קנז), שטורף בע"ח ע"י הכאה בצפרניו המטילה בהם ארס (וא"כ הוא כמו דרוסה בטריפות).
עוף שיש בו מקצת סימני טהרה
ובהמשך הסוגיא נאמרו כמה הלכות (דף סא ע"א): "תני רבי חייא; עוף הבא בסימן אחד טהור". וכן (דף סב ע"א): "א"ר נחמן; היה בקי בהן ובשמותיהן - עוף הבא בסימן אחד טהור. לא היה בקי בהן ובשמותיהן - בסימן אחד טמא, בשני סימנין טהור, והוא שיכיר עורב וכל מין עורב". ועוד שם: "אמר אמימר; הלכתא עוף הבא בסימן אחד טהור, והוא דלא דריס". ובדף סה ע"א: "תניא ר"ג אומר; דורס ואוכל - בידוע שהוא טמא. יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף - בידוע שהוא טהור".
ויש בפירוש סוגיא זו שלש שיטות ראשונים עיקריות, הבנויות על ביאור גירסת הגמ' (סא ע"ב) שאמרה שמתוך עשרים וארבעת העופות הטמאים המנויים בפרשת שמיני ובפרשת ראה, עשרים יש בהם שלשה סימני טהרה, לעורב ישנם שני סימני טהרה, ולפרס ולעזניה סימן טהרה אחד. ואביאן בקצרה:
שיטת רש"י (סב ע"א ד"ה 'והני', סב ע"ב ד"ה 'חזיוה'): כל העופות הטמאים הם דורסים, ולכן אפילו בא לפנינו עוף שיש לו כל שלשת סימני הטהרה האחרים, מ"מ טמא הוא שמא הוא מעשרים העופות בעלי שלשה סימנים (כי סימן 'אינו דורס' - אינו אחד מהמצויים בהם). ומה שאמרו שהעוף הבא בסימן אחד טהור, היינו כשגם אינו דורס. ובאין ידוע אם דורס אם לאו, טהור בשני סימנים נוספים.
שיטת ר"ת (בתוספות, ובספר הישר [תנ]): עשרים העופות אינם דורסים, אבל העורב הפרס והעזניה יש ביניהם שדורסים. ולדינא, עוף הבא בפנינו בסימן אחד טהור אם היה אותו סימן שאינו דורס, וכן עוף שיש בו שלשת הסימנים - בודאי אינו דורס.
שיטת רבנו משה ב"ר יוסף
(הביאוהו בעל המאור, הרמב"ן, הר"ן ושא"ר): הוא מהפך הגירסא בגמ', שלעשרים העופות יש רק סימן טהרה אחד (מתוך שלשה מהם, ומשתנה בכל עוף מהם). בעורב יש שני סימנים. ובפרס ועזניה, לאחד מהם יש סימן אחד מתוך השלשה, ולחבירו סימן טהרה רביעי שאין באף עוף מהטמאים. ולכן אם בא לפנינו עוף בשני סימנים שאינם סימני העורב - ה"ה טהור. הרמב"י ואחריו הרמב"ן בדקו בגופם של כמה עופות טמאים (כגון העורב, הנץ, הדיה, בת היענה, העטלף, הינשוף, הסנונית, הזרזיר ועוד) ומצאו שלכולם (חוץ מהעורב) יש רק סימן טהרה אחד - כשיטת רמב"י.
נ"מ לדינא שתצא בין שלש שיטות אלו הוא, שלר"ת ולרמב"י - עוף שיש לו שלשת הסימנים שבגופו, אך אין יודעים אם הוא דורס - ה"ה טהור. אך לרש"י - טמא הוא כל עוד אין יודעים בו שאינו דורס. למרות שהראשונים הצדיקו שיטת הרמב"י, מ"מ פסקו הטוש"ע (פב, ב [וביאור הגר"א אות ז]) כשיטת רש"י (וראה פרי תואר [סק"ג] שמיישב קושיות הראשונים על רש"י [שרש"י היה חייב לפרש לפי גירסת הגמ' שהיתה לפניו, ובדיקת העופות שבדקו הראשונים - לא טרחו לבדוק היטב אחר זפק קטן או קורקבן נקלף בקושי, או אצבע יתרה כאחת השיטות]).
עוד אמרו שם (דף סד ע"א). "אלו הן סימני ביצים, כל שכודרת ועגולגולת (פירש"י: עגולה בעובי), ראשה אחד כד (פירש"י: ככדור), וראשה אחד חד (פירש"י: משוכה לארכה וראשה חד) - טהורה. שני ראשיה כדין, או שני ראשיה חדין - טמאין. חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים - טהורה. חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - טמאה". ולמסקנת הגמ' שם, סימני ביצי עוף לאו דאורייתא, והכי קאמר: "שני ראשיה כדין, או שני ראשיה חדין, או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - ודאי טמאה. רישיה חד חד, רישיה חד בד, וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, ואמר לך של עוף פלוני וטהור הוא - סמוך עליהם. בסתמא - לא תסמוך עליהם". ולפי"ז אי אפשר להתיר עוף לפי סימני טהרה שבביציו, אלא רק לאוסרו אם סימני ביציו טמאים. וכתב השו"ע (פו, ב, ע"פ הרשב"א והרא"ש): "עכשו נוהגים ליקח ביצים בסתם מכל אדם, לפי שאין עוף טמא מצוי ביננו". והגביל הרמ"א את ההיתר: "ודוקא בביצים השכיחים דהיינו ביצת תרנגולים וכיו"ב, אבל אין לוקחים ביצים מעופות שאינם שכיחים יותר מעופות טמאים עד שיראה בסימנים".
והנה, אמרו עוד שם (סב ע"ב): "א"ר פפא; תרנגולא דאגמא - אסירא, תרנגולתא דאגמא - שריא. וסימניך - עמוני ולא עמונית. דרש מרימר; תרנגולתא דאגמא - אסירא, חזיוה דדרסה ואכלה". ופירש רש"י: "ראוה חכמים שדורסת ואוכלת. ומתוך שאין אנו בקיאין בהם, נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס, דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה, ולאחר זמן ראוה שדורסת. ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת, עוף שמסרו לנו אבותינו - בטהור, ושלא מסרו לנו?כ יש לחוש. ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (דף סג ע"ב) שעוף טהור נאכל במסורת". רש"י כאן לשיטתו בסוגיא, שגם אם יש לעוף שלשת הסימנים דגופו, אעפ"כ אסור לאוכלו מחשש שמא יש בו הסימן שבטבע - הדריסה. ודברי רש"י אלו נפסקו להלכה, בשו"ע פב סוף סעיף ב.
(ומה שמשמע בסעיף ג' שם שמרן השו"ע מתיר עופות המים רחבי החרטום וכף הרגל, כשיש להם שלשת הסימנים שבגופם, כקבלת הרז"ה שאינם דורסים, והרמ"א אוסר [מטעם שאין לאכול שום עוף אלא במסורת]. דוקא שם מתיר השו"ע, כי ישנם באותו עוף סימני הרגל והכף הרחבים שבאו לרז"ה בקבלה שאינו יכול לדרוס בהם, אבל בעלמא כשיש רק שלשת הסימנים שבגופו - גם מרן השו"ע מסכים עם דעת רש"י דחיישינן שמא הוא דורס, ואסור בלא מסורת, כמפורש בדבריו בסוף סעיף ב' [ולא כמו רבים שהבינו וכתבו שמרן השו"ע פליג ארמ"א גם בשאר עופות שא"צ מסורת כשיש שלשה סימנים[).
סמיכה על מסורת להתיר עוף באכילה ולענין קיום מצות שלוה"ק
ובענין על איזו מסורת אפשר לסמוך להלכה, איתא בגמ' (סג ע"ב): "א"ר יצחק; עוף טהור נאכל במסורת. נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי. א"ר יוחנן; והוא שבקי בהן ובשמותיהן... בעי ר"ז; רבו חכם או רבו צייד. וכו'. אלא ש"מ רבו צייד ש"מ". ופירש רש"י: "במסורת. אם זכור הוא באדם כשר שאכלו, או שמסר לו רבו, או צייד חכם שהוא טהור". ובדף סב ע"ב (ד"ה חזיוה) פירש: "עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור". א"כ יכולה המסורת לעבור מכל אדם כשר, בין אם הוא מאבותינו, רבותינו או אפילו צייד.
וכתב הרא"ש (חולין פ"ג סי' ס): "ויראה, שאם אדם הולך ממדינה למדינה, ובמדינה שיצא משם אין מסורת, ובמקום שהלך שם יש מסורת על עוף אחד שהוא טהור, יכול הוא לאוכלו באותה מדינה כשהוא שם אפילו דעתו לחזור, ואין כאן משום חומרי מקום שיצא משם, שהרי מה שאין אוכלין אותו במדינתו, אינו בשביל שהן אומרים שאסור, אלא בשביל חסרון קבלה שלא קיבלו בו היתר מאבותיהם, וגם איסור לא הורו להם בו". והביאו בנו בטור (סי' פב) וכן את המשך דבריו שם: "ולא עוד אלא אפילו בכל המקומות יכולים לסמוך על אותו המקום שקבלו בו שהוא מותר, כל זמן שאין יכולין להכיר שהוא טמא".
אבל בתשובה (כלל כ, אות כ) לבנו רבנו יחיאל, הגביל את היתר הסמיכה על מסורת מקומות אחרים, כדלקמן: "ששאלת על החסידה וכו', דע כי בארצנו ובספרד אין אוכלין עוף המקנן על הבתים ואומרים שהוא מעש[ר ל[אפרוחים ומאכלו צפרדעים ולועזין אותו סיגוניא ואנו קורין לו חסידה, כך אנו מקובלין בארצנו, ומה נעשה למקומות שאוכלין אותן, הם יאמרו לך עוף טהור נאכל במסורת ואנו מקובלין שהוא טהור. אבל טוב לחקור אחרי קבלתן, שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו ואין לסמוך על זה שמא דורס הוא, וכו'. ודע, כי אני לא הייתי אוכל ע"פ המסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם וכו'. והא דאמרינן עוף טהור נאכל במסורת, היינו בעוף שאין אדם מכיר אותו, ואם יבא למקום שאוכלין אותו ויאמרו לו מקובלין אנו שהוא טהור - יסמוך עליהם ויאכל עמהם, אבל בעוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא - לא יאכלנו ע"פ מסורת אחרים הפחותים ממנו".
והרשב"א בתורת הבית כתב: "היו נאכלין במקצת מקומות, ובמקצת מקומות אין נאכלין, יראה לי שסומכין על אותן מקומות שפשט בהן היתרן, שאלמלא קבלו כן מאבות ראשונים הבקיאים בהם, לא היו נוהגין בהן היתר, וכו', ואפשר דלאותן שנהגו בהם איסור - אוסרין, שאני אומר מותרין הם אלא שנהגו בהם איסור מפני עופות טמאים הדומים לאלו הנמצאים באותן המקומות". הב"י בשו"ע (סעיף ה) הביא את דעת הרשב"א כחולקת על דברי הרא"ש, ואוסר למקום אחד לסמוך על מסורת מקום אחר (ופסק השו"ע להחמיר). אבל הש"ך (ס"ק יא) ביאר את דברי הרשב"א שמסכים עם הרא"ש, שהרא"ש מדבר במקומות שאין להם שום ידיעה על אותו עוף, והרשב"א מדבר במקומות שנהגו בהם איסור באותו עוף.
ונראה, שכל זה הוא לענין היתר אכילת העוף, אבל ודאי שלענין מצות שילוח הקן - די לנו במסורת כל שהיא, כל עוד היא מוסמכת באיזשהו מקום, מפי רבותיהם ואבותיהם, אף שלא נסמוך עליה לאכול מפריה, מ"מ לצאת ידי חובת מצות שילוח - ודאי יכול לסמוך על מסורת זו, ולשלח בלי ברכה (כן הביא בספר 'קן צפור' בשם תשובת מנחת אלעזר [יו"ד מג], שלעוף שיש לאחרים מסורת עליו - יכולים גם אותם שאין להם מסורת, לקיים בו מצות שילוח, ולא קרינן ביה 'לך - ולא לכלביך'. וגם אתה היטבת להוכיח מדברי הברכ"י [רצב סק"י] שכתב שאם חתך באפרוחים שבקן - בדבר העושה פסול שחיטה שאנו אוסרים רק מספק וחומרא - מ"מ עדיין חייב בשילוח. ה"ה כאן, בעוף שאיננו אוכלים מחמת ספק מסורת - מ"מ ממצות שילוח לא נפטרנו), ולא יעבור משום צעב"ח חינם אם ישלח עוף ממין של מסורת שהוא עצמו אינו סומך עליה (וכבר כתב הפמ"ג שפ"ד כד סק"ח [בשם מעדי"ט], שאע"פ דקיי"ל צעב"ח דאורייתא - מ"מ בכל מקום שהוא לצורך האדם, התירה התורה).
ב
רשימת העופות המוחזקים לכשרים
ועתה אכתוב ממה ששמעתי וקבלתי מסורות טהרה בעופות (ואמנם צעיר אנכי לימים ולא זכיתי עדיין לשמש את זקני הדורות הקודמים שהיו בידם מסורות עתיקות לעוף למינהו, אך מהמעט ששמעתי - אחלק עם כת"ר). ותחילה אביא את העופות הידועים שפשט היתרם בכל ישראל.
תרנגול (Chickin)
לעוף התרנגול יש את כל סימני הטהרה לפי כל הפירושים, כמו שכתב רש"י (חולין סא ע"ב ד"ה לקרבן) "תרנגולין וכו' הואיל ויש בהן ארבעה סימנין". (וכבר הארכתי במאמר בקוב. 'צוהר' שנת תשנ"ט כרך ו', ובקצרה בספרי 'שיחת חולין' עמוד תכג ציור ס22, בישוב סימן 'אינו דורס' שבתרנגול לפירוש רש"י, לאור קושית ר"ת בתוס', ע"פ מה שיישבו הדמשק אליעזר, ערוה"ש ושו"ת שערי ציון. וכן ישוב דריסה דר"ת בתרנגול, לפי מש"כ בספר הישר [ומש"כ הר"ן והרש"ש], עיי"ש. ומ"מ, כתב הזב"צ [פב, ז] שמש"כ הפמ"ג [מש"ז סק"א] שאפילו כשיש מסורת, אם רואים שדרס אפילו רק לפי אחד מארבעת פירושי הראשונים לדריסה, היינו דוקא באחד מסתם העופות שיש להם מסורת, אבל בתרנגולת - יש לנו מסורת חזקה, ולכן בה אם רואים דריסה כאחד הפירושים - אנו סומכים על הפירושים האחרים לתרץ מה שרואים בה ולהתירה).
ובכל אופן, מסורת הטהרה של התרנגול ידועה ורצופה לפחות מימות הנביאים. על שולחן המלך שלמה בשעתו, עלו 'ברבורים אבוסים' (מלכים א, ה,ג), שפירש רש"י שם (ע"פ דברי רבי יוחנן בב"מ פו ע"ב). "תרנגולים פטומין". ואמרו שם בב"מ. "מובחר שבעופות - תרנגול". בכוליה תלמודא סתם עוף הנאכל הוא תרנגול (ראה ביצה ב ע"א), וסתם ביצה הנאכלת היא ביצת תרנגולת (ראה שבת דף פ ע"ב). ומדברי התלמוד והמדרשים, המפרשים והפוסקים, ראשונים ואחרונים, המזכירים כל הזמן את התרנגול, ומכל תיאוריהם המתאימים ממש לתרנגול שלנו. והמסורת היא רצופה בלי הפסק, כך שאי אפשר לטעון שהיו שנים בלי מסורת, בהן התחלפו המינים בלי משים. (וראה בפירוש הראב"ע עה"ת (ויקרא יא, יט) שדחה בשתי ידים את טענת הקראים שהתרנגולת היא הדוכיפת הטמא שאסרה תורה). אמנם, במשך הדורות האחרונים הגיעו לקהילות ישראל, מיני תרנגולים משונים (בעיקר מארצות המזרח הרחוק), והפוסקים דנו בכל מין, האם יכולים לאכלו מחמת מסורת התרנגול הרגיל, או שהוא שונה ממנו באופן שכבר אין מסורת התרנגול מועילה לו.
(גדר השינוי שמבטל מסורת עוף למשנהו, הובא בפוסקים [דרכי תשובה פב ס"ק כד, בשם שו"ת ערוגות הבשם סי' טז], שאמנם עופות חדשים הבאים לפנינו - צריכים מסורת בפני עצמם, אבל במין עוף הידוע לנו כגון תרנגולת, שמכירים שהוא מין זה ממש, רק שהוא גדול קצת או קטן בקומה ובאיברים ובגודל, אין זו ריעותא לדון אותו כמין חדש שנצטרך עליו מסורת, כי כן טבע הבריאה שבכל מין ומין נמצאים גדולים וקטנים מינים משונים זמ"ז. [עיין ב"ק דף נה ע"א שם שנינו גבי גמל פרסי וגמל ערבי שאינם כלאים זב"ז, אע"פ שהאחד צוארו עבה וחבירו צוארו דק, וכן אווז ואווז הבר כלאים זב"ז רק מחמת מקום ביציהם, אבל מחמת שהאחד צוארו ארוך וחבירו צוארו קצר - אמר שם רבא ב"ר חנן שאינו טעם להחשיבם כלאים. ועוד ראיות עיי"ש]. וכ"כ המהרש"ם בשו"ת דרכי שלום, ובשו"ת מהרי"א הלוי מלבוב [ח"א קכו], וביד יהודה [בסוף ההשמטות להלכות תערובות שבסוף ה"ש], ששינוי גדלות לא הוי שינוי המצריך מסורת. אך לפי דברי הדעת קדושים חילק בין אם כל גופו גדול כאחד - שמותר, לבין אם אבר אחד גדול או ארוך וקצר, שאז נקרא שינוי וצריך מסורת בפנ"ע. ועוד דנו הפוסקים בתרנגולים משונים בעניינים אחרים, כגון שצוארם ערום [שו"ת מהרש"ם ח"ח קלז. דר"ת פב ס"ק לג], או שנוצותיהם עומדות זקופות [דר"ת שם], או שיש להם אצבע חמישית [שו"ת מנחת אלעזר ח"ה א-ב]. וכן היה פולמוס גדול בענין התרנגוליים הסיניים [שהיו שונים במראיהם ובהתנהגותם מהתרנגול המצוי], הללו אוסרים [הגר"ש קלוגר, דברי חיים ומהר"ם שיק] והללו מתירים [השואל ומשיב ונחל אשכול], ונראה שנשתקע להיתר ונתערבו בין התרנגולים שלנו [דרך אמונה הלכות כלאים פ"ט ה"ה ס"ק לו]). ועוד יש לדעת ולהזהר בימינו, שהחוקרים מכליאים מיני תרנגולים זב"ז, בכדי ליצור מינים משובחים (הן בהכלאה ממש, והן ב'הנדסה גנטית'), ויש להשגיח שכל המינים המעורבים, יהיו ממיני התרנגולים המוכרים בעלי המסורת.
אמנם באופן מעשי, בתרנגולת שהיא מין עוף בייתי, אפשר לקיים בה המצוה, אם תקרא לפניו תרנגולת בית שמרדה והפכה לתרנגולת בר, כמו שאמרה המשנה ונפסק בשו"ע 'תרנגולים שקננו בפרדס', ופירש רש"י 'שמרדו ויצאו מן הבית ואין חוזרות לבית ונעשו מדבריות, ופרדס לאו מזומן הוא - שיכולים הם לברוח, אבל אם בבית קננו - פטור'. (וגם אז, עליו לשים לב שהתרנגולת היא ממין התרנגולות בעלות המסורת, ואינה ממין תרנגול בר טבעי, שצריך מסורת בפני עצמו [אך כמדומני שבארץ ישראל לא שכיחי מיני תרנגולי בר טבעיים]. (ולענין אם אפשר לקיים בתרנגולת בייתית ע"י שיפקירה - מפורש בברכי יוסף [רצב סק"ג בשם מהר"ס בן אוחנא, והובא במל"ש עהמ"ש], שבטבע ה'מזומן' של העוף הבייתי - תליא מילתא, ובתרנגולת בעינן שתמרוד ממש ותשנה טבעה למדבריי [וכל מה שאמרו להפקיר, הוא רק לגבי אפרוחים וביצים של מין 'שאינו מזומן' - שנקראים 'מזומנים', שאינם בורחים, וחצירו קונה לו שלא מדעתו], וסיים שם וז"ל: 'דאי לא תימא הכי, כל אדם יפקיר תרנגולתו בביתו ויקיים מצות שלוח הקן, אלא ודאי כדאמרן'. ואמנם בספר 'הבנים תקח לך' כתב בשם עמודי ארזים, שמ"מ המפקיר תרנגולת בייתית - הוא ספק 'מזומן', ויכול לקיים המצוה מספק, [כמו במינים שיש עליהם ספק מסורת]).
תרנגול הודו (Turkey)
הוא מין התרננול שהיה גדל בר באמריקה, ולא נודע ולא הוכר בארצות אירופה עד שהובא מאמריקה לאחר 'גילויה' בשנת ה'רנ"ב. ואע"פ שהוא שונה מהתרנגול המצוי בגודלו (הגדול) ובמראהו (צורת הפרצוף, כרבולת מתדלדלת על פניו, צואר ארוך ערום מנוצות ועוד), הרבה יותר ממינים אחרים שנאסרו ע"י הפוסקים, ולא היתה לו מסורת לעצמו - מ"מ התפשט היתרו ברוב ישראל כבר מזמן הב"ח והט"ז (ראה במאמר הנ"ל ב'צוהר' ובשי"ח, שהארכתי בסקירת תולדות היתרו, והבאתי שם בעיקר שלשה ישובים שנאמרו: בעל הנחא"ש [על האשכול, סי' כב ס"ק י] והדר"ת [ס"ק כג] מיישבים ע"פ מש"כ השואל ומשיב [חמישאי תשובה סט], שהיות ורוב הראשונים קבלו להלכה את שיטת הרמב"י [ראה בתחילת מאמרנו, שלשיטתו אם יש שלשה סימני טהרה, תו לא חיישינן ל'דורס'], לכן כל מה שאנו פוסקים בשו"ע להחמיר כשיטת רש"י [שכשר רק במסורת], הוא רק במין חדש ולא מוכר שבא לפנינו, אז חיישינן דלמא דורס אע"פ שיש לו שלשה סימנים, אבל כאן שהתרנגול הודו דומה בסימניו ותוארו לתרנגול שלנו, ופרה ורבה ממנו - א"צ מסורת בפנ"ע [ואולי יש משמעות בדבריו, שבזמן שהגיע התרנגול ההודי לאירופה, נהגו כולם כרמב"י, ורק אח"כ קבלו על עצמם חומרת רש"י והשו"ע].
הישוב השני, כתב הדר"ת [ס"ק כו] ע"פ מש"כ הנצי"ב במשיב דבר [יו"ד כב, בענין האווזים החדשים] וערגה"ב [קונטרס התשובות טז], שאמנם כן אילו היום היה בא התרנגול הודו לפנינו והיינו נשאלים על כשרותו - היה לנו לאוסרו כי אין לו מסורת. אבל היות וכבר נהגו לאוכלו, וכבר זמן רב הוא גדל ביננו לאלפים ולרבבות, ואנו רואים שאין בו סימני דריסה, ויש לו שלשה סימנים והוא שכן ונדמה לטהור - אין להחזיק אבותינו באכילת עוף טמא. הישוב השלישי, יישבתי לפי הב"ח [או"ח סי' עט], כהסבר המג"א [שם ס"ק יד, והפמ"ג א"א] הסובר שתרנגול הודו הוא התרנגול האדום, שהובא בברייתא בתלמוד ירושלמי ברכות [פ"ג ה"ה, הובא בתוספות בבבלי דף כה ע"א ד"ה לית, וכפירוש הרשב"א בחידושיו שם] שיש להרחיק מצואתו ארבע אמות כצואת האדם שהיא מסרחת. א"כ מפרש שהיה אותו תרנגול קיים בארץ ישראל בזמן התנאים ששנו את הברייתא. [וכ"מ מדברי הכנה"ג הגב"י לא, שתרנגול הודו הוא ה'טווס' המותר, שהביאו ראשו בחלב ללוי בגמ' חולין דף קטז ע"א]. לפי"ז י"ל שהיה התרנגול הודו מצוי בא"י לפני החורבן והיתה לו מסורת טהרה, וכשגלו ישראל גלה אף הוא והתגלגל עד ארץ אמריקה, ואנו אוכלים אותו מחמת אותה מסורת [שאולי נמסרה ע"י יהודים מעשרת השבטים שמסרוה ליהודים הראשונים שהגיעו לאמריקה [ראה בספר שארית ישראל, המכונה יוסיפון השני, פרק לה, בענין עשרת השבטים, ובספר מקוה ישראל לרבי מנשה בן ישראל]).
גם כאן, אופן קיום המצוה - יוכל להיות רק בתרנגולת הודו שמרדה וקננה בפרדס (או מספק בהפקיר תרנגולת בייתית, למ"ד דשרי).
יונה (Pigeon)
היונה מובאת בגמ' חולין (דף סא ע"א), כעוף הברור ביותר להיתר, שיש בו כל סימני הטהרה לכו"ע, ואף מותר למזבח. גם היום יש בידי שוחטים רבים (וגם לי), מסורת כשרות ברורה מרבותיהם ואבותיהם, על סוגי היונים המצויות בערים (כגון יונת הבית ויונת הסלעים, ע"פ רוב הן בצבעים שחור-אפור, חום או לבן. גדולות מעט, הולכות בהליכה מתונה כשראשן מתנענע קדימה, האף שלהן עשוי כמין בליטה קטנה מעל המקור, הן חיות בלהקות עפי"ר על הגגות ובנקרי הבתים, וקול המייתן דומה לבכי חרישי. [ראה קובץ עדויות מסורת מפי שוחטי ירושלים הוותיקים בספר 'הבנים תקח לך' עמוד קעה]).
תור (Dove)
התור הוזכר עם היונה, שם בגמ' חולין, להיתר ברור, להדיוט ולגבוה. גם עליו יש מסורת בידי שוחטים רבים (בפרט יש מסורת על 'תור העיר' המכונה בעברית החדשה בשם 'צוצלת' הנראה ע"פ ציצלא בגמ' ב"ב (ע"ה ע"א) שלרש"י הוא מין יונה (תסיל) ולערוך (ערך צצלא) הוא מן תור. הוא בצבע אפור-חום-אדמדם, גופו נראה רזה יותר משל היונה, הליכתו דומה להליכת היונה במתינותה, מקורו דק וחד, הולך בזוגות, ומקנן עפי"ר על עצים או מרפסות וחלונות, קול המייתו נשמע 'אוּ אוּ אוּ - אוּ אוּ' [ראה ב'הבנים תקח לך' שגם עליו העידו לכשרות]. כמו כן ישנם מינים של תורי-בר, הדומים לתור-העיר, כגון המין הנקרא 'תור מצוי', שצבעו חום בהיר עם כתמים שחורים, וקולו נשמע בזמן האביב ['וקול התור נשמע בארצנו'] דומה ל'תור תור'. ומסתבר שהמסורת של 'תור העיר' - מועילה ל'תור הבר', שדומים מאד ושונים בעיקר בצבעיהם, וודאי שלענין שילוח מהני). בתור-העיר מצויה הבעיה של קינון בחצר המשתמרת, ודרכם לבנות קינם ממעט זרדים המונחים ברישול, ומיד נגשת האם להטלה, ולכן צריך האדם לתת את הדעת לכך בעוד מועד, בטרם יטילו את הביצים (מי שמקיים המצוה באפרוחי היונים והתורים [ולא בביצים], ורוצה לשחטם, עליו להביאם לשחיטה לשוחט מומחה ליונים, ולא די שיודע שחיטת תרנגולים, כי שחיטתם צריכה מומחיות, מחמת שהקנה והוושט נמצאים בשני צידי הצואר, וצריך לדעת למתוחו הצואר נכון כדי שיבואו הסימנים לפניו וישחטם כראוי [ב"י ושו"ע כ, ד, בשם הכלבו]. כמו כן יש לשים לב לא להביא גוזלי יונים קטנים לשחיטה מיד. לאחר שהאכילתם אמם, כי היונה מאכילה אותם מפיה 'חלב יונים', שהוא כמו גושים קשים קטנים, שאם יהיו בוושט בשעת שחיטה - גורמים לספק שהייה ועלולים לפגום הסכין [ועיצה נוספת כשבא להכין היונה לאכילה, לקלף את כל עורה, ולא רק למרוט הנוצות מעל העור, כי מצוי שיש על העור יצורים טפילים]).
ברווז (Duck)
הברווז נקרא בלשון חז"ל בשם 'בר-אווזא' (חולין כח ע"א), כעוף טהור הנאכל בכל מקום, ופירש במוסף הערוך (ערך אווז) שאווז ובר-אווז הם שני מינים, הגדולים נקראים 'אווז', והקטנים השטים בנהרות נקראים 'בר-אווז'. על עופות אלו נאמר היתר כללי בדברי הרז"ה (בעל המאור על הרי"ף פא"ט), שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז - בידוע שאינו דורס (דאיך ידרוס כשאין לו מקור חד ואצבעות רגלים נפרדות?), ומותר באכילה אם יש לו שלשת סימני הטהרה דעוף בגופו. והגם שהשו"ע (פב, ג) הביא דבריו להלכה, אך הרמ"א חולק ומצריך שתהיה גם מסורת, וכתב כה"ח (ס"ק כט) בשם הזבחי צדק, שאף הספרדים צריכים להחמיר בזה כחומרת הרמ"א, דאנן יתמי דיתמי - ואפילו בעופות המים הללו, אין לנו לסמוך אלא על מסורת (ורק בשעת הדחק יכולים הספרדים להקל כשו"ע, וכפסק הפר"ח והכנה"ג [וזאת רק בעופות המים שיש בהם הסימנים דקבלת הרז"ה, אבל בשאר עופות - גם השו"ע שם בסעיף ב, פוסק להחמיר בשיטת רש"י, שאין להכשיר בלי מסורת, אף בשיש שלשה סימנים. ואין להקל בזה אף לספרדים]). אלא דהברווז שלנו אין לו זפק. אך יישב בספר שער השמים (מאמר ד) וכן בעיקר הד"ט (יו"ד ב יז) ובדר"ת (לג סוס"ק ד) שיש להם התרחבות בוושט (שקורין בלעז גורגא) וכן המקור שלהם רחב כמו כיס, ולפי"ז יש לו כל שלשת הסימנים.
בידי השוחטים מצויה מסורת לגבי ברווזי הבית המצויים, אך לא על כל ברווזי הבר, שרבים מיניהם (ויש מסורת רק לאותם הנראים בדיוק כמו ברווז הבית. [וגם יש הנזהרים שלא לאכלם מחמת שרוב מזונם מן החי הטמא, דר"ת סי' ס ס"ק יג]). אך, הברווזים שראיתי מצויים היום בשוק, הם בעיקר משלשה מינים, או ממין 'ברבר' (ברווז בעל חטוטרת מכוערת על אפו. שהנצי"ב בשו"ת מש"ד [יו"ד כב] והאבנ"ז [יו"ד עה], התירו בימינו 'בדיעבד' [מאחר שכבר נהגו לאכלו, בצירוף עם סימני הרז"ה]), או ממין 'מולרד' (הכלאת ברווז בית עם ברווז הבר 'ברכיה' [שהוא ברווז בריכות, בעל ראש ירוק וגוף חום, שפס לבן מפריד ביניהם]), או ממין סיני הנקרא 'פקיני', ואף שכל מינים לא היו מצויים בינינו מקדם - אך מ"מ פשט היתרם בישראל (ואף אני קבלתי מהשוחטים שלמדוני - היתר על ה'ברבר' וה'ברכיה'. ולמעשה ראיתי, שרוב השוחטים שוחטים כל ברווז המובא להם בלי לברר מקורו). ולענין מצות שילוח, נראה שכל עוף מים שיש לו הסימנים דרז"ה - אפשר לקיים בו מצוה, שמי שאינו אוכלו אינו רק מספק וחסרון ידיעת המסורת.
אווז (Goose)
האווז הוא עוף גדול הניכר בצווארו הארוך ובקולו הרם, ונוהגים לפטמו מאד (ראה ש"ך יו"ד לג ס"ק כג, שיש צורות פיטום שאסרו הפוסקים), גם בו שייכים סימני עופות המים של הרז"ה. ויש חילוק בין אווז-הבית הגדל גם בלי מים, לבין אווז-הבר הגדל בנהרות ובאגמים, שהרי בגמ' בבכורות (ח ע"א) שנינו שהם כלאים זה בזה, ונראה לפי"ז שכל אחד מהם צריך מסורת בפנ"ע (ובדר"ת ס"ק ו, הביא דברי הפוסקים שדנו באווזות שחרטומן שחור, שיש שאסרו אותן). ומ"מ אווז שיש בו סימני הרז"ה - אפשר לקיים מצות שילוח, אלא שאם הוא בייתי - צריך שימרוד ויקנן באגם (או שיפקירו למ"ד דמהני). [המקיים שילוח באפרוחי אווז וברווז, ולא בביצים, ואם רוצה לשוחטם, עליו להביאם לשוחט מומחה שיש לו נסיון בשחיטת מינים אלו, כי הקנה שלהם קשה וחזק, וצריך להכין סכין מתאימה ולדעת כיצד לחתוך].
דרור (Sparrow)
כיום קוראים בשם זה לצפור הקטנה החומה המצויה בכל מקום ישוב (הולכת בקפיצות בשתי רגליה כאחת, מקורה עבה, מקננת בעיקר בחורים ובסדקים שבבתים), אך אין ברור אם זו הצפור הנקראת כך בתנ"ך (אמנם הרד"ק פירש שהיא הצפור שבתהלים [פד, ד] 'ודרור קן לה', הנקראת בלעז 'פשר"א'). יש שוחטים שקבלו מסורת כשרות עליה (ואני ביניהם, מפי מורי הרב ציון חוכימה יצ"ו, בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. וכן כתב והוכיח הכה"ח פב ס"ק כז [מדברי הזב"צ שקרא שמו בערבית 'עצפו"ר'], וכן הביא בספר מזון כשר מן החי מסורת מק"ק הלברשטאט, וכן הובאה תמונתה במסורת עופות ליוורנו בספר זבחי כהן. וכן הובא בספר 'תפארת בנים' [ממטרסדורף, עמ' עב], ובקובץ עדויות השוחטים בספר 'הבנים תקח לך'). קיניה מצויים מאד, ויכול גם מי שאין בידו מסורת עליה - לקיים המצוה על סמך בעלי המסורת. וראיתי שכתבו חכה"ט שגם בצפור זו - הזכר דוגר לעתים, ויש לשים לב לכך [הזכר והנקבה נראים שונים זה מזה, צבעי הזכר בולטים יותר, יש לו כתם שחור על חזהו, וצבע חום עז על כנפיו, בעוד הנקבה כולה בצבע חום-אפרפר]. ואם רוצה לשחטם יביאם לשוחט מומחה, כי את אפרוחיו קשה מאד לשחוט, כי הסימנים דקים מאד וקרובים למפרקת).
ועתה אמנה עופות שיש להם מסורת ברורה (או פחותה) רק אצל חלק מעדות ישראל:
ברבור (Swan)
כך נקרא היום עוף המים הגדול והיפה (צבעו לבן או שחור לגמרי, צוארו ארוך מאד ומתעקל, על מקורו הכתום - יש גבשושית שחורה, ושט באגמים באצילות), ונראה שאינו ה'ברבור' המוזכר בנביא [מ"א ה, ג]. (כי בגמ' בב"מ פו ע"ב, איתא דהוא תרנגול מפוטם, ונחלקו אם אובסים אותו בעל כרחו או מרצונו. ובמדרש אמרו 'עוף גדול מעולה ומשובח' [ילק"ש], וי"א עוף הבא מארץ ברבריא [קהלת רבה ה], וי"א אווזים מפוטמים [רבי תנחום במדרש, הובא בשו"ת יהודה יעלה ח"א יו"ד צב, ובילקוט מעם לועז]. וכל אלו עופות המפוטמים ביד אדם, אבל אותו עוף הנקרא 'ברבור' היום - הוא גדל בר באגמים והוא עוף תעופה והפיטום מזיק לו). אך מ"מ כתב בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב יו"ד יח), שהוא מין אווז, רק שצוארו ארוך יותר, ואין בידו כח לאוסרו, ובפרט שאחד הראשונים נראה שהתירו (תשובת מהר"י ברונא, קמה), ויש לו סימני אווז. וא"כ ודאי לענין שילוח - אפשר לקיים בו (אלא שמבחינה מעשית, נראה שהדבר קשה, כי ע"פ רוב הוא גדל בגנים ושייך לבעלים המקפידים עליו. [והמחפש את קינו, יתן דעתו לעובדה שאפרוחיו אינם דומים לו כלל, אלא נראים כברווזים שחורים]).
טווס (Peacock)
הוא עוף גדול מפורסם ביופיו (בצבע ירוק-כחול כהה מבריק, הפורש את זנבו לרווחה, על נוצותיו צורות 'עינים', וכתר נוצות על ראשו, קולו צרחני). ואמנם מצינו בגמ' עוף טהור ששמו 'טווסא' (חולין קטז ע"א ד"ה טווסא, וכן בב"ק נה ע"א ['תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה'], ושם לעז רש"י את שמו 'פואו"ן', שהוא בלעז העוף שקרוי היום בשם זה. וכן בעוד מדרשים הוזכר שמו כעוף טהור), אך כתב הכנה"ג שיש לחשוש בו שמא הוא הדוכיפת הטמאה שאמרו עליה בחולין (סג ע"א), 'דוכיפת - שהודו כפות', ופירש רש"י. "שהודו כפות. כרבלתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש וכפותה שם, והוא עוף גדול כתרנגול וקורין לו פואו"ן שלביי"א'. מדבריו עולה שהדוכיפת היא עוף גדול כתרנגול ובעלת כרבולת, ושמו בצרפתית 'פואו"ן שלביי"א', שלפי ספר אוצר לעזי רש"י, פירושו 'טווס בר'. (ואם פירש על העוף הקרוי טווס היום [שאמנם הוא גדול יותר מתרנגול], יישב הנוב"י [בהגהותיו בצד הגליון אות א] ש'פואו"ן' סתם הוא הטווס הטהור, אבל 'פואו"ן שלביי"א' עם שם לוואי, הוא טווס הבר האסור. ובכנה"ג כתב עוד ליישב דברי רש"י, ודברי רש"י בפרשת שמיני [שם פירש ש'דוכיפת' היא הצפור הקטנה הקרויה כיום בשם זה]).
וכתב ע"ז הכנה"ג (הגב"י פב, לא): "מי פתי יסור לאכול הפאוו"ן אם לא יכיר הפאוו"ן שלבי"א". (וראה עוד בספרי שי"ח עמ' תכח, שיש מדרשים וראשונים חלוקים בדבר טהרת הטווס). וכן המנהג כיום בכל תפוצות ישראל, לאסור אכילת הטווס (אע"פ שמופיעים שמו ותמונתו בציורי העופות הטהורים של מסורת הטהרה של שו"ב ליוורנו בספר זבחי כהן, וכן יש לו כל סימני הטהרה [ואפילו אצבע יתירה כפירוש הי"מ ברמב"ן]). מ"מ כתב הזב"צ (פב, יד) שאין אוכלים אותו. ונראה, שאפשר לקיים בו מצות שילוח הקן, אם ימצא טווס נקבה מטילה שאינו מזומן (כי עוף זה חי בטבע רק באיזור הודו, ובארץ ישראל מגדלים אותו בגני חיות וכדו').
חגלה (Partridge Rock)
בשם זה נקרא היום מין תרנגול בר שמנמן (גר באיזורי ההר שבארץ ישראל, רץ בין הסלעים כי קשה לו לעוף, צבעו חום-אפור, ומעין פסים כהים בצד עיניו, מקורו ורגליו בצבע אדום [וכן עיגול סביב עיניו]), ושמו הלועזי הוא הלעז שכתב רש"י (לעוף 'פסיוני' בב"ק) 'פירדי"ץ', וכן בברכות (לט ע"א 'ופרגיות'). וכ"פ עה"פ בשמואל (א כו,כ) 'כאשר ירדוף הקורא בהרים - עוף ששמו קורא ובלע"ז פרדי"ץ'. ונקרא היום 'חגלה' ע"פ שמו הערבי חג'ל (וכך מפרש 'קורא' בפיהמ"ש להרמב"ם חולין פי"ב, מהדורת הרי"ק), ושמו ותמונתו מופיעים במסורת הטהרה של שו"ב ליוורנו בזבחי כהן, וכן יש לו שלשת סימני הטהרה. למעשה, למרות כל זאת, לא נוהגים היום לאכלו (אך שמעתי משוחט מעדת תימן שיש לו מסורת עליהם). ולענין מצות שילוח, אפשר לקיים בהם (לפי תקנות שמירת הטבע בארץ, אוסרים לצודו ברוב ימות השנה, ורק בעונות מסוימות מקבלים הדרוזים רשיונות לצודו במספר מוגבל, ואז אפשר לחפש את קיניו בנקיקי הסלעים בהרים). וראיתי שחכה"ט כתבו שגם לחגלה יש טבע של הקורא, שדוגרת על ביצי עופות אחרים, ראה מה שאכתוב לקמן לגבי הקורא, שצריך לשים לב שהדוגרת על הביצים תהיה החגלה הנקבה (השונה בצבעיה מהזכר).
פניניה (Hen Pearl)
בשם זה קרוי מין תרנגול שחור עם נקודות לבנות הנראות כפנינים (ובלעז 'פרל האן'). ועליו הביא הדר"ת (ס"ק כח) בשם שו"ת חת"ס (או"ח קכז) שאע"פ שיש להם כל סימני הטהרה, מ"מ אין להם מסורת, וע"כ אינם נאכלים. אך בספר מזון כשר מן החי, הביא מקומות שיש להם מסורת עליו (כגון תימן ותוניס). וא"כ אפשר לקיים בו מצות שילוח, אלא שע"פ רוב הוא גדל בחצרות פרטיות, וצריך לדאוג לכך שלא יהיה מזומן.
פסיון (Pheasant)
כך קרוי היום תרנגול בר נאה בעל נוצות צבעוניות (בדרך כלל זנבו ארוך, וטעמו משובח וע"כ ניצוד מאד בחו"ל, ובו מינים רבים שלכמה מהם יש ציצית ראש עבה). וכך פירשו הערוך ומוסף הערוך (ערד פסיון) את 'פסיוני' דב"ק וקידושין (דף לא ע"א, 'יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם'), וא"כ לפי"ז טהור הוא.
וכנראה הוא מש"כ בסמ"ג (עשין ס) ובהגהות מיימוניות (המא"א פ"א אות ט), שבדקו חכמים מבעלי התוס' את העוף הקרוי פיישינ"א, ומצאו בו כל סימני הטהרה - והתירום, ולבני פרובינצ"א יש מסורת עליו, אע"פ שיש קוראים לו תרנגול בר.
וכן ראיתי את שמו ותמונתו במסורת הטהרה של שו"ב ליוורנו. אך בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"א א, לד) השיב שאמנם בשו"ת מלמד להועיל התיר לאכול הפאזאנע, אך היום במקומותינו אין לנו מסורת עליו, ואין אנו יכולים לסמוך על שם העוף, כי יש עופות דומים לעוף זה וצריך דקדוק גדול להבחין ולדעת על איזה מהם יש מסורת. ומ"מ, יכול לקיים בו מצות שילוח (אד בארץ ישראל אינו גדל בר, אלא רק בגני חיות).
קורא (Partridge Desert)
בשם זה נקרא היום עוף הדומה לחגלה, אך הוא חי באיזורי המדבר של א"י (צבע הנקבה חום בהיר, לזכר פסים שחורים ולבנים בצידיו). וכ"פ רש"י בשמואל שם 'כאשר ירדוף הקורא בהרים', וכן הקשו בתוס' (חולין סג ע"א ד"ה נ.) על מי שפירש שהקורא הוא הקוק"ו (העוף הטמא המטיל ביציו בקיני אחרים), ואינו - כי הקורא הוא טהור, כמו ששנינו במשנה דשילוח הקן (קלח ע"ב) 'קורא זכר, רבי אליעזר מחייב בשילוח מפני שהוא טהור, ורבנן חלקו רק בגלל שרובץ על ביצים שאינן שלו, אבל כולהו מודו דגופו טהור. (והמתרגם דדפוס וילנא שם כתב שרש"י חזר בו, שבירמיהו פירש קוק"ו, ובשאר מקומות פירש פירדי"ץ). ובאמת ראו חכה"ט בקורא הזה, שטבעו שרובץ על ביצי עופות אחרים, ולכן קרינן ביה שפיר 'דגר ולא ילד' [כי לא הטיל את הביצים שיושב עליהן, או כי מרוב ביצים שאוסף, אין כולן בוקעות. והרד"ק בספר השרשים הביא שי"מ הפסוק על מה שהזכר דוגר, והוא לא ילד - כי הנקבה היא היולדת].
כיום מסורת אכילתו דומה לחגלה. אך לענין שילוח, ברמב"ם (ה"ש פי"ג ה"י) ובשו"ע (רצב, ז) נפסק שזכר הרובץ על הקן - פטור מלשלח, וכתב הכס"מ, שהלכה כחכמים שחלקו בקורא זכר, אבל בקורא נקבה - אפילו אין הביצים שלה, חייב לשלח, הואיל ומנהגה כך. ואז, יש חילוק לשלשה דינים: אם רובצת על ביצי עוף טמא - פטור מלשלח לגמרי. אם רובצת על ביצי עוף טהור שאינו ממינה - חייב לשלח, אך אינו לוקה אם לא שילח (שו"ע שם סעיף ח). ואם רובצת על ביצי עוף אחר ממינה - חייב לשלח, ואף לוקה אם לא שילח ('הבנים תקח לך' עמ' לז, בשם מנחת חינוך קמה). ולכן למעשה אפשר לקיים בו מצות שילוח, רק צריך לדעת האם הביצים שרובצת עליהן הן מעופות טהורים (לפי תיאור חכה"ט היא רק מוסיפה ביצי אחרים לביציה שלה, לכן אולי אפשר לתלות שתמיד יש בקן גם ביצים שלה, ובהן מקיים המצוה).
שליו (Quail)
בשם זה קרוי היום עוף קטן ושמנמן (בצבע חום עם קוים צהובים, זנבו קצר מאד), המגיע בהמוניו לחופי מדבר סיני באופן דומה לשליו שירד לאבותינו, וגם בערבית קרוי 'סלו', ובלעז 'קוולייא', וכ"כ הרד"ק בספר השרשים (שרש שלו), ומופיע במסורת הטהרה של שו"ב ליוורנו בזב"כ, ויש עליו מסורת משו"ב מבני ספרד ותימן. אלא שלאחרונה הביאו סוג בייתי של שליו מהמזרח הרחוק (מבויית לגדול בחצר האדם, ואינו מעופף כשליו הבר), והביא בספר 'מזון כשר מן החי', שהתירו רבנים לאוכלו על סמך עדות בעלי מסורת שליו הבר, שאינם רואים הבדל בין השליו בעל המסורת לזה השליו הבייתי (וע"פ היתר זה החלו לשווק את בשרו וביציו בארץ למסעדות ומלונות. אך ההכשרים המהודרים אינם לוקחים ממנו, עקב העדר גושפנקא למסורתו מגדולי הדור). ומצות שילוח אפשר לקיים ודאי בשליו הבר, ואף בשליו המבוית (למ"ד המתיר ע"י הפקר).
ועתה אמנה עופות שיש להם צד טהרה או מסורת קלושה, ונראה שאין הפסד אם יקיים בהם מצות שילוח בלי ברכה, ואין כאן צעב"ח לחינם (כדביארנו לעיל), ומספק יכול לקיים:
אדום חזה (Robin)
כך נקראת צפור שיר קטנה שחזה וקצה בטנה בצבע אדמדם בהיר ושאר גופה אפור (ויש הבדל במראה בין המין האירופאי הנמצא בא"י, למין האמריקאי שכריסו אדומה יותר), שמו ותמונתו של ה'אדום חזה האירופי' החי גם בא"י, מופיע ברשימת מסורת הטהרה של ליוורנו בספר זבחי כהן, ומחמת כן התיר בספר 'קן צפור' לקיים בו מצות שילוח [בלי לאוכלו (אך מ"מ נלע"ד לחלוק על מש"כ שם שאפשר לקיים המצוה בכל הצפורים הקרויים בלשון המדע 'משפחת הקיכליים', כי בגמ' יומא [עה ע"ב] הוזכר הקיכלי כעוף טהור. ואינו, כי שם הוזכר הקיכלי כמין שליו שמן, ומה שקוראים היום 'משפחת הקיכליים' הוא סתם המצאת 'מחדשי העברית המודרנית' שלקחו שם זה מהגמ', בלי קשר לפירושו הנכון).
נחליאלי (Wagtail)
בשם זה נקראת צפור ידועה (בעיקר לילדים, בעלת גוף דקיק ועדין, בצבע לבן עם פסים שחורים, זנב ארוך מאד, שהיא מרעידה אותו למעלה ולמטה בין ריצה לריצה, בואה מבשר את הסתיו בא"י), שמה ותמונתה מופיעים ברשימת מסורת ליוורנו בזב"כ (אך מסופקני אם אפשר למצוא בא"י קינים שלה, כי רק עוברת כאן בחורף, ועפי"ר מקננת בארצות אחרות).
סנונית (Swallow)
בשם זה נקראת היום צפור מהירת תעופה (דקה וארוכה, בעלת זנב המתפצל לשנים, מקננת לעתים רבות ברפתות בפינות הבנין, קינה עשוי מבוץ מיובש, רוב הזמן היא עפה ואינה נחה על רגליה). הגמ' בחולין (סב ע"א) מביאה מחלוקת איזו סנונית מותרת ואיזו אסורה, ולהלכה הסנונית לבנת הכרס - מותרות (ונחלקו בסנונית ירוקת הכרס, ובסנונית הבתים השחורה. ועוד אמרו שם שהסנונית הטהורה, היא צפור דרור של מצורע), וכתב רש"י (שם בחולין, וכן בגיטין נו ע"ב, ועוד) בלעז 'ארונדייל"א', שהוא שמה של הקרויה היום סנונית. וכתב הרמב"ן בחידושיו, שבדק בסנונית זו - ואין לה זפק. והרשב"א כתב (בתוה"ב הקצר) שלא ראינו מי שנהג היתר אפילו בסנונית לבנת הכרס. וכ"כ כה"ח (פב ס"ק כז, בשם שו"ג וזב"צ) שאין נוהגים לאכלן, רק אם כריסה לבנה - אפשר להתיר לצורך רפואה. א"כ לענין שילוח הקן, נראה שאפשר לשלח סנונית שכריסה לבנה.
שחרור (Blackbird)
כך נקראת צפור שיר גדולה מעט, שהיא שחורה לגמרי (ורק מקורו ורגליו של הזכר הם בצבע כתום, שירתו ניכרת בעיקר באביב, נשמעת כניגון בשריקות, והנקבה בצבע שחור בהיר-חום), הביא במחב"ר (פב סק"ו) בשם דב"ש שמנהג ליוורנו לאוכלו (וקוראים לו מירל"ו), וכן מופיעים שמו ותמונתו בספר זבחי כהן. אך כיום אין עליו שום מסורת (והעולם מדמים שהוא עורב).
ואביא כאן שמות עופות נוספים המופיעים במסורת ליוורנו בספר זב"כ, ומי שבקי בהם ומכירם, יוכל לקיים מצות שילוח בלי ברכה ומבלי לאוכלם (פענוח השמות בעזרת פרופ' פ.פרקו, וידידי הרב מרדכי גולדשטיין, מעיר טרייסט באיטליה): גבתון, זמיר, זרעית (עפרוני שדה), חופזי, חרטומן, ירקון, סבכי אפור, סלעית, פפיון צהוב, פרוש, קיוית, קיכלי.
אסיים ואחתום בברכת התורה, ויהי רצון שבזכות ההתעסקות במצוה זו, תזכה אתה וביתך לבני חכימי, וחיי אריכי, כהבטחת תוה"ק וחז"ל.
כעתירת ידידך
אמתי בן־דוד
כשרות הצפור דרור
עם תום עריכת הספר והגשתו לדפוס נתקבל אצלי מכתב ובו קונטרס חשוב בדבר כשרות העופות, מאת הגאון רבי חזקיהו יוסף הכהן שליט"א רב משחטה בב"ב, ומח"ס שו"ת אבני חן. ומצאתי דברים נפלאים וחשובים בנושא זה, אך לצערי הרב בהיותי על מכבש הדפוס נבצר ממני הדבר להדפיסם בספר, ומ"מ אדפיס קטע קטן הנוגע לכשרות הצפור דרור.
השו"ב הזקן הרב ר' חיים חזן שליט"א אמר לי "שהם היו שוחטים את אותם הצפורי דרור המוכרת לנו לרוב. אלא שלמעשה לענין אכילה לא יצא הדבר שאכלו אותם היראים אשר מעדת האשכנזים, שאכן אין להם כמעט בשר. ואלו שהביאום לשחיטה היו בעיקר חובבנים מאחינו אשר מעדת הספרדים, שהיו צדים מהם ומביאים אותם לשחיטה. אבל עוף זה (הצפורי דרור) היה ידוע מוכר ומוחזק מתמיד כעוף טהור".
והגאון ר' אליהו לנדאו (בן הגר"י לנדאו זצ"ל רבה של בני ברק) סיפר לי: שבסביבותם היה גר הרב ד"ר מיכל אשר זצ"ל שהיה 'דויטשער רב', והיה ת"ח ויר"ש גדול עד למאוד (כלשון הנ"ל) ופעם אחת בא לפני ראש השוחטים דבני ברק הרב ר' יהודה פרסטר זצ"ל עם צפור דרור בשביל שישחטנה. לשאלתו על פשר הדבר השיב לו: שבמחוזתם בגרמניה, היה המנהג לשחוט את הצפור דרור מפעם לפעם, בשביל שלא תשתכח 'המסורת' מזה העוף.
בכדי להעמיד הדברים על דיוקם, ביררתי הענין אצל נכדו הנודע הרב מאיר מונק שליט"א (מנהל ת"ת תורת אמת בב"ב) ואמר לי כדלהלן: שזקנו הנ"ל סיפר לו, מזכרון ימי נעוריו, בעודו מתגורר אצל הוריו בערייה "פרנקפורט", שפעם אחת במשך כל שבע שנים היו שוחטים את ה'צפור דרור' בהקהל, לאחר מכן היו עושים סעודה בה היו מסיבים כל טובי העיר, וכל אחד מהם היה מקבל 'לאכילה' משהו מבשר הצפור דרור, כל זאת בכדי שלא תשתכח "המסורת טהרה" שיש על הצפור דרור.
וברצוני להוסיף על כך, דאם כי הוה עדות מימי הנערים, הרי שבוודאי יש לצרף לכך גם מה שהעידו זקני השובי"ם דירושלים שהוא עוף טהור בחזקתו מתמיד.
חזקיהו יוסף כהן