Sha'ar HaEmunah VeYesod HaChasidut, Entrance to the Gate of Beit Yaakov 21

כל סבל האדם, הוא לטובתו, ואע"ג שנוח לו לאדם שלא נברא, זה הכל מדעת עוה"ז, אבל באמת, בשורשו הכל לטובתו, והש"י מברר כל מעשי ישראל לטוב. והאדם קודם שנברא. מראה לו השי"ת את כל הסבל ומסכים, שהכל לטובתו. The Meaning of Suffering
From the present chapter until the end of the book, the author addresses the topic of human suffering. Whereas previously, he explained how faith can lift a person above the laws of nature, bringing him to the higher level of divine guidance, in the following chapters, he discusses how faith can bring a person to an inner realization that everything that happens to them is from G-d and for his own good. As in the discussion above, faith results in a shift in perception, from the human to the Divine. Whereas a human being, in this world, may suffer to the point that he questions the very point of his existence, in the root of his soul, he understands how it is all for his good, and before he was born, even agreed to experience it. Faith can restore a person to this primeval awareness of the intrinsic goodness of life

וכן בסבלנות, כל המאמין באמונה שלמה בהש"י, לא יקשה לו על כל הסבלנות שסבל וכל מה שעבר עליו צריך לידע שהכל לטובתו, שכל הסבלנות הוא לטובת האדם, והאדם הסכים ע"ז מרצונו קודם שנברא, כדאי' במס' ראש השנה (דף יא.) אמר רבי יהושע בן לוי כל מעשה בראשית לקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם נבראו וכדפירש"י ז"ל ותוס' ז"ל לדעתן שאלם אם חפצים להבראות ואמרו הן ובתוס' שם ד"ה לקומתן פירשו לצביונם היינו יופי גידולם וכן פירש"י בחולין (דף ס.) לצביונם בדמות שבחרו להם. ואע"ג דאי' במס' עירובין (דף יג.) נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא אכן לא נאמר טוב לו לאדם שלא נברא, אלא נוח לו היינו שמצד האדם בעוה"ז בחשבו דרכיו שהוא במקום קבלת אחריות סכנה בכל רגע, ודאי מצד דעת העוה"ז היה נוח לו שלא נברא, אבל בשרשו מקום האחוז בו, שם התרצה שודאי טוב לו שנברא יותר משלא נברא, שהרי לצביונו נברא, ואז ידע כל מיני אחריות שנכנס בה וקבל עליו. שמצד הש"י כל נפש יתברר לטוב, ואף אחר שירבה לחטוא, הש"י חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, וכדאי' בסבא משפטים (דף קו.) תנן לית מלה בעלמא דקיימא קמי תשובה ולכלא קוב"ה הוא יקבל ודאי, ואי תב בתיובתא הא אזדמן לקבליה ארח חיים ואע"ג דפגים מה דפגים כלא אתקן וכלא אהדר על תיקוניה דהא אפילו מה דאית ביה אומאה קמי קוב"ה מקבל ליה דכתיב (ישעיה יז) ה' צבאות יעץ דא היא רזא סתימא וכו': The person who believes in God with perfect faith will not find all his suffering unbearable, for whatever he experiences, he knows that it is for his best. This is because all of person’s suffering is really for his own good, and his soul even agreed to it before he was created. This is as it is written in the Talmud (Rosh Hashanah, 11a), “Rabbi Yehoshua ben Levi said, all creatures were created in their full stature, by their own agreement, and with full knowledge of their form and character.” Rashi and the Tosafot explain that before anything comes into the world, it is asked if it wants to be created, and it says yes. Tosafot explains, “in their full form and character,” to mean, “in the beauty of their growth.” Rashi also notes (Hulin, 60a) that “with full knowledge of their form and character,” means, with the form that this particular creation chose for itself. Even though the Talmud (Eruvin, 13a) writes that it would have been easier for man to never have been created, notice that it does not say, “it would have been better,” but rather, “it would have been easier.” When man realizes that this world is a place in which he must accept total responsibility, and that the danger [of failing] is constant, then certainly, from the perspective of this world, it would have been easier were he never created. Yet, in his root, the place where his soul is attached, he agreed that it was in his better interest to be created than not, for behold, he was created in his full form and character. He knew and accepted all the risks and responsibilities.⁴³⁸Even though the author speaks of this knowledge being present to the soul before birth, the implication is that it is still available to a person, when they can still access this awareness, if they see creation through the eyes of faith, which entails a cognitive shift in apprehending reality. From God’s point of view, every soul will ultimately be refined for the good. Even after he has sinned a lot, God thinks of ways to insure that he will not be irrecoverably pushed away from Him, as it is written in the Zohar (Saba d’Mishpatim, 106a): We are taught that nothing in the world stands in the way of repentance (teshuva), and that God certainly accepts everyone. If a person returns to God, then the path of life is open before him. Even if he is blemished by sin, it is all fixed, and it all returns to its pristine state of existence. Even if God had vowed to punish someone who transgressed a major sin, repentance corrects this, as it is written (Yeshayahu, 14:24), “The Lord of Hosts has advised, who shall annul it?” This mystery is greatly hidden.

ואף מה שהאדם סובל כמה עונשין וסבלנות, הרי יש אצל הש"י לנחם ולפייס את כל אדם שיהיה מרוצה ומפויס ומנוחם על כל מה שעבר עליו. וכדמסיק בזוה"ק (שם:) ועל דא אמר דוד רחמיך רבים ה' כמשפטיך חייני (תהלים קיט) אי על חייבין מטון רחמוי כש"כ על זכאין, אלא מאן בעי אסוותא אינון מארי כאבין אלין אינון חייבין אינון בעאן אסוותא ורחמי דקוב"ה רחמין עלייהו דלא יהוון שביקין מניה וכו'. ת"ח מה כתיב וילך שובב בדרך לבו וכתיב בתריה דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומין לו ולאבליו וילך שובב אע"ג דחייבין עבדין כל מה דעבדין בזדון דאזלין באורחא דלבייהו ואחרין עבדין בהו התראה ולא בעאן לציית לון, בשעתא דתבין בתיובתא ונטלין ארחא טבא דתיובתא הא אסותא זמינא לקבלייהו. והיינו שהשי"ת יכול לנחם על כל הסבלנות ולהחזיר הכל לטובה וצופה רק לטובה, וכדמסיים (שם) והשתא דאתהדרו בהדיה הא ודאי נחומים לכל סטרין והשתא איהו חי ודאי חי בכל סטרין אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד באילנא דחיי אקרי בעל תשובה דהא כנסת ישראל תשובה אוף הכי אקרי, ואיהו בעל תשובה וקדמאי אמרי בעל תשובה ממש, ועל דא אפי' צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים. ואפילו הרהור תשובה אינו נאבד וכדאי' בזוה"ק (תרומה קנ:) ולית רעותא טבא דאתאביד מקמי מלכא קדישא ובגין כך זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה, דאע"ג דלא יכיל למעבד לון קוב"ה סליק ליה רעותא כאלו עביד. וכדאי' בזוה"ק משפטים (דף צט:) דהא לית מלה אפי' זעירא בעלמא דלא הוה ליה אתר ודוכתא לאתטמרא ולאתכנשא תמן ולא אתעביד לעלמין. (ושם בדף ק:) ואלין אינון גבורין עלאין דמלכא עלאה קדישא ולא אתאביד כלום אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה וקוב"ה עביד מניה מה דעביד, ואפילו מלה דבר נש ואפילו מלה דבר נש ואפי' קלא לא הוי בריקניא ואתר ודוכתא אית להו לכולא. ואף בכל אלו הסבלנות שהאדם סובל לא ידח לעולם ח"ו, כי על הסבלנות ינחם הש"י את כל נפש. ולפי שהש"י יודע תכלית כל דבר, ויודע שטוב לפני הבריאה יותר כשנבראת משאלו לא נבראת, וקודם הבריאה מראה זאת הש"י להאדם בעוד שהוא בכח ולא בפועל, ואז מסכים לזה שטוב לו שיהיה נברא, וכדאי' בזוה"ק ויחי (דף רלג:) אבל תא חזי כל אינון נשמתין דהא מיומא דאתברי עלמא כלהו קיימי קמי קוב"ה עד לא נחתו לעלמא, בההוא דיוקנא ממש דאתחזין לבתר בעלמא וההוא חיזו דגופא דבר נש דקאים בהאי עלמא הכי קאים לעילא, ובשעתא דנשמתא דא זמינא לאחתא בעלמא ההיא, נשמתא בההוא דיוקנא ממש דקיימא בהאי עלמא הכי קאים קמי קוב"ה ואומי לה קוב"ה דתטור פקודי אורייתא ולא תעבור על קיימין ומלין דקיימין קמיה דכתיב (מלכים א' יז) חי ה' אשר עמדתי לפניו והא אוקמוה. והוא שהש"י הראה לו כל תבניתו ומערכתו ואף תכונת גופו והוא בעצמו מסכים על כל פרטיו. והענין מבואר בזוה"ק, שאף שלפי ראות עיני האדם, קשה להבין איך יסכים האדם לסבול בעוה"ז, הרי קודם שנברא לא חטא עוד ולמה יצרך לסבול ולקבל עליו סבלנות מדעתו: Even when a person suffers great ordeals and afflictions, God can make amends and console him, to the point that he is appeased and consoled over everything he has gone through. Our passage in the Zohar continues: Concerning this, David HaMelech said (Tehillim, 119), “Your mercies are great, O God, give me life according to Your law.” If God is merciful with the wicked, then all the more so with the righteous. Who needs the greatest healing? The ones who are in pain. Who is in pain? The wicked. They need God’s mercy and healing, so as not to be left abandoned… Come and see! It is written (Yeshayahu, 57:17), “He went rebelliously in the way of his heart.” Afterward, it says, “I have seen his ways, and I will heal him, and I will lead him, and I will console to make him and his mourners whole.” “He went rebelliously,” that is to say, even though the wicked do all kinds of intentional sins, pursuing their desires, with others warning them time and again, and the wicked not heeding them, nonetheless, upon returning to the path of God in penance, they will find the healing ready for them to receive. Here we see that God can comfort them over all their suffering. He can return everything to the good, and look forward for the good. This is as our passage in the Zohar concludes: Now that it has come back to him, we clearly see consolation on all sides. Now he is certainly alive – alive in all aspects, grasping onto the Tree of Life. By virtue of grasping onto the Tree of Life, he is called a Master of Repentance (Baal Teshuva). For indeed, Knesset Yisrael⁴³⁹Literally, the entire community of Israel. Symbolically, the Shekhina, and the sefirah of Malkhut. is called teshuva. And he is the “Master of Teshuva.” The ancients said, “[he is] an actual master of Teshuva.” For this reason the sages said, “A perfectly righteous man cannot even stand in the place of greatness where the Baal Teshuva stands.” Even an inkling thought of repentance is not lost from God, as the Zohar says (Terumah, 150b): No good intention is ever lost from before the Holy King. For this reason, fortunate is the man who entertains good thoughts for the sake of his Master! For even if he cannot bring his them to fruition, God considers his intentions as if they had actually been accomplished. This is as it is said in the Zohar (Mishpatim, 99b): Everything in the world, no matter how small, has a place where it can stand and hide, a refuge to enter into and never be lost … These are the great powers of the Holy Supernal King, and nothing is lost. Even a fleeting breath has a place, and the God does with it that which He will. Even man’s slightest word is not in vain, for everything has a place. Even all of the pain that man suffers will not be ignored by God. God will comfort every soul that suffers. Since God knows the final purpose of everything, and that it is better for the creation to have been created than not. He shows this understanding to a person’s soul while he is still in potential, before he enters the world. Then the soul agrees that it is better for him to be created, as it is written in the Zohar (Vayehi, 233b): But come and see! Before they descend into the world, all the souls that exist from the very first day of creation stand before God, in the very form that they will take on after they come into the world. They stand above in a body that looks just like the body they will enter. When the time comes for this soul to descend into the world, the soul stands before the Holy One, blessed be He, in the exact form it will take on when it enters the world. At this time, God has the soul swear that it will keep the commandments of the Torah, and not transgress the statutes of the Torah. From where do we derive that the soul stands in this way before God? As it is written (Melachim 1, 17:1), “I swear by the Living God, whom I stood before…” God shows the soul its entire structure, his characteristics, abilities, and even its physical attributes. The soul agrees to it all, down to the last detail. From man’s point of view, it is difficult to understand how the soul could agree to all of the pain it will have to endure in this world. Before the soul descends into this world it has not yet sinned, so why doesn’t it stay safely where it is, before it has to incur punishment? Why would it intentionally enter a world where it has no choice but to suffer?

ומבואר בזוה"ק וישב (דף קפא.) רבי שמעון פתח (ויקרא כא) אך אל הפרכת לא יבא וגו'. תא חזי בההוא שעתא דההוא נהר דנגיד ונפיק, אפיק כל אינון נשמתין ואתעברת נוקבא כלהו קיימין לגו בקורטא דלגו בסיטו קורטא. וכד סיהרא אתפגים בההוא סטרא דחויא בישא כדין כל אינון נשמתין דנפקין אף על גב דכלהו דכיין וכלהו קדישין, הואיל ונפקו בפגימו בכל אינון אתרי דמטו אינון נשמתין, כלהו אתבררו ואתפגימו בכמה צערין בכמה כאבין ואלין אינון נשמתין דאתרעי בהו קוב"ה לבתר דאתברו ואע"ג דנשמתין בעציבו ולא בחדוון. רזא דמלה שריין כגוונא דלעילא גופא אתפגים ונשמתא לגו כגוונא דלעילא ודא כגוונא דדא, ובגין כך אלין אינון דבעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא, ועל אלין כתיב (ישעיה סו) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה': It is explained in the Zohar (Vayeishev, 181a): Rabbi Shimon opened and said. “He shall not go to the veil or come near the altar.” (Vayikra, 21:23, in reference to a blemished Cohen.) At the time when the river runs forth,⁴⁴⁰The Soncino Zohar translates, “At the time when the perennial stream releases human souls.” it brings all souls to the female. The female becomes pregnant. They are all within her, in a room within a room whose walls are covered with tapestries. The souls themselves are pure and holy. Yet since they emerged at the time when the moon is blemished from the influence of the Serpent, then wherever the souls reach they are broken and blemished with various pains and afflictions. God wants these souls in all of their sadness and all of their brokenness. This is the secret. They exist below as they are above; the body is blemished, and the soul within is just as it is above, one according to the other. Because this is so, they need to be renewed with the renewal of the moon. On this it is written (Yeshayahu, 66), “On each new moon and each new Sabbath, all flesh shall come to worship Me, says the Lord.”

וזהו הענין שבאר רבי שמעון בן יוחאי על צעקת ודמעת העשוקים, מה שכהן בעל מום יש לו גודל תרעומות על מה שנגרש מלהסתפח לעבודת הש"י, שהוא אסור לעבוד עבודה במקדש. שאי אפשר לומר שיש לו פגם ממש בשורש נפשו בפנימיותו בתולדה, א"כ היה אסור לאכול גם תרומה וקדשים, שהרי חלל אסור לאכול בקדשים, וגם זרעו פסול מכהונה, ובעל מום מותר לאכול בתרומה וקדשים וזרעו כשר. אלא שאסור לו לכנוס למקדש ולעבוד עבודה: Here Rabbi Shimon explains the nature of the cries and tears of the downtrodden. The Cohen who is disqualified from serving in the Holy Temple due to one of the blemishes mentioned in the Torah has grievances against God for being cast away from being included in the service of G-d, for he is forbidden to serve in the Temple. It is impossible to say that he is blemished from birth at the core of his soul, for then he he would be forbidden from eating from tithes and sacrifices.⁴⁴¹Vayikra 21:22. It is only a Halal – a Cohen who married a divorcee – who is forbidden from eating of the sacrifices, and whose offspring no longer have the status of Cohanim. Yet a blemished Cohen is allowed to eat tithes and sacrifices, and his children are full-fledged Cohanim. It is only that he is forbidden from entering into the Temple and performing the holy service.

והנה זאת ידוע, שאכילת קדש הוא שהאדם מכניס לגופו מאכלי קדש והמאכל נתכלל בגופו, ובכח המאכל כשעובד את הש"י מתעלה גם המאכל ע"י האוכלו, ואם היה בו פגם בשרשו יתכן יותר להיותו אסור לאכול בקדשים מלכנוס במקדש, שבאכילה יכול יותר לקלקל מבכניסה למקדש, שהמאכל מכניסו האדם לתוך גופו פנימה, ובכח המאכל יכול לפעול כחפצו רע או טוב, ואם יעשה עול בכח האכילה ההיא אזי יפגום את כח המאכל ומורידו לשפל המדרגות. ובכניסה למקדש, הקדש מקיף אותו ואינו יכול לפגום כל כך בכח הקדושה הזו. ושורש תירוצו של רשב"י (שם) שבאמת אין בהבעל מום בשרשו שום פגם, רק שכך קיבל עליו מגודל אהבה בטרם שנברא, להיות מתברר בברורים ולסבול סבלנות, וכמו שנזכר (שם) ואלין אינון נשמתין דאתרעי בהון קוב"ה. היינו שחפץ להתרחק ולהתלבש בלבוש רחוק ולסבול הרבה סבלנות, ועי"ז שיעבוד את הש"י מתוך ההסתר הזה, יקדש וירבה כבוד שמים. וכמסיים שם בזוה"ק (וישב קפא.) יבוא כל בשר להשתחות, כל בשר ודאי דאלין יתחדתון בכלא ובעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא. ואלין אינון בשותפתא חדא בסיהרא פגימין בההוא פגימו דילה ובגין כך איהי שריא בגוויהו תדיר דלא שבקא לון כמה דאת אמר ואת דכא ושפל רוח וכתיב קרוב ה' לנשברי לב, לאינון דסבלי עם סיהרא ההוא פגימו אינון קריבין לה תדיר, ועל דא להחיות לב נדכאים באינון חיים דאתיין לה לאתחדתא יהא לון חולקהון אינון דסבלי עמה יתחדתון עמה. ואלין אקרון יסורין של אהבה, של אהבה אינון ולאו מניה דההוא בר נש, של אהבה אינון דאתפגים נהורא של אהבה זוטא דאתדחיא מאהבה רבה. What is the meaning of eating “kodesh” – the meat of the Temple sacrifices? It means that a person eats a holy substance that is absorbed in his body. When he serves G-d with the energy he gained from that food, the food itself is elevated. One could argue that for a person who is blemished at the core of his soul, the prohibition of eating kodesh should be greater than for entering the Temple grounds. Eating the kodesh will cause greater destruction than treading on holy ground, since the food is absorbed in his body, and he can use its energy to do whatever he wants, whether good or evil. If he decides to use the power of the kodesh to do something evil, he drags the holy power of the food down to the lowest of levels. In the case of a blemished individual entering the Temple, the holiness surrounds him, and he cannot damage the force of holiness to such a great extent. The essence of Rabbi Shimon’s solution is that blemished Cohen is not at all blemished at the core of his soul. Rather, out of his great love for God, he willingly accepted this blemished state even before he was created – to undergo a process of purification and to endure suffering.⁴⁴²Rav Menahem Nahum of Chernobyl (1730-1798) teaches a similar idea in his work, Meor Eynaim, at the beginning of Parshat Vaeira. God’s hidden wisdom knows exactly how to run the world, and exactly which level of effluence is needed to sustain every particular time, place, and soul. God knows the proper attribute or Sefirah through which this effluence must be revealed. When one experiences success, it is because God’s wisdom knows that that is the precise level of Divine effluence needed for that person. When one endures some kind of suffering or failure, then God had discerned in his impenetrable wisdom this is exactly what is needed for this person in this time and place. No matter what attribute one experiences, it is absolutely essential, and there is really no need for jealousy, because one is just as essential as the other. This is the secret of the verse in the Shema, “You shall love God with all your abundance,” as the Talmud says (Berakhot, 54b), “in whichever attribute God deals with you, thank Him greatly.” According to R. Gershon Hanokh, the soul of the blemished priest – and of every individual who suffers in life – is privy to this knowledge before birth, and willingly accepts G-d’s judgment in his coming into this world. This is as the Zohar says, “God wants these souls in all of their sadness and all of their brokenness.” That is to say, the suffering soul wants to be pushed out to the furthermost place, to be clothed in a garment that is furthest from the Divine source, and to suffer greatly, for by serving God in the dark, concealed place, he magnifies and sanctifies the Glory of Heaven. This passage in the Zohar concludes: “From new moon to new moon, and from Sabbath to Sabbath, all flesh shall come to worship before me, declares the Lord” (Yeshayahu, 66:23) “All flesh,” precisely. They will be completely rejuvenated, and need to be renewed in the renewal of the moon.⁴⁴³The Zohar uses the moon as a symbol for the Shekhina, which is presently blemished and in exile – corresponding to the moon’s own waxing and waning. This deficiency in the Shekhina is the source of all the pains and suffering of humankind. In the Messianic era, when the Shekhina will be redeemed and fully united with G-d, the “moon” will be full, and human suffering will come to an end. They are in a constant partnership with the moon, sharing her blemish. For this reason, she dwells constantly within them, never leaving them. This is as it is said (Yeshayahu, 57:15), “I dwell with the downtrodden and broken of spirit.” And it is written (Tehillim, 34:19), “God is close to the broken hearted.” Since they suffer the same blemish as the moon, they are always close to her. Therefore, in order to bring new life to the broken hearted, they will have a portion of that life that will be renewed. The ones that suffer together with her shall be renewed together with her. This is called the suffering of love. This suffering is born of the soul’s love, and not from the man himself. It is out of love, for the light of the small love is blemished and pushed away from great love.⁴⁴⁴The Mikdash Melech reads, “‘The small love’ – Malkhut. ‘From the great love,’ Zeir (Anpin), for Malkhut is built out of the Hasadim (forces of loving-kindness coming through Zeir Anpin), which is called, ‘love.’”