ועוד תועלת אחרת היתה בקרבנות היחיד, והוא כי מלבד החלק המגיע מהם לכהנים, הנה גם מה שהיה נשאר לבעלים היו הבעלים מוכרחים לאכלו בחברה עם זולתם, כי לא היו רשאים להשאיר ממנו עד המחרת או נגד היום השלישי, ואף לא למלוח בשר הזבח ולהביאו לביתם חוץ לירושלים ולאכלו עם בני ביתם. והנה המשלם נדרו לד' על חסד אשר עשה לו הי' מוכרח לשמח עמו גם אחרים, וע"י זה היה מתקשר בקשר האהבה עם אנשים אשר לא ידע מתמול שלשום, או לפחות היה מהנה מסעודתו העניים והאביונים, (ועיין למטה י"ט ט'). לפיכך בפרשת קדושים אחר שהזכיר וכי תזבחו זבח שלמים לד' וגו' ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו', ואם האכל יאכל ביום השלישי וגו' ואוכליו עונו ישא וגו', הזכיר מיד מצוה אחרת אשר לכאורה אין לה שום שייכות למצוה זו, והיא ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור וגו', וזה כי מצות אכילת הזבח ליום אחד או לשנים היא דומה למצות הנחת הפאה בשדה, מצד שהמכוון בה מעשה הצדקה והחסד.