הפרק השביעי
(א) המצות בזמן שאינם נעשי' בכוונה ראויה אינם אלא ככנפי הנמלה וכאבוק' ביד העור אשר שניה מעמסה לבעליהם ולא לעזר ולא להועיל כך המצו' הזו אינם רק לעול ולמשא כבד על האדם וזהו גם כן סוד ושמרתם את המצות שפי' בספר הזוהר כי בתחילה מצה ולבסוף מצוה בתוספת וי"ו דוכרא.
שהכוונה כי האדם העוש' מצוה בלא כוונה אינו אלא כעיסת מצוה זו דאין בה טעם מלח ואם נתכוון בה נעשית מצוה בתוספת וי"ו.
ולפי דעתו שזהו כוונת האגדה בפרק ד' (ב) דמעילה שפעם אחת גזרו שמד שלא ישמרו ישראל את השבת ושלא ימולו את בניהם כו' עד א"ל מי שיש לו אויב וכי רוצה הוא שיעשיר וכ'.
וכי רוצה הוא שיהא גבור כו' וכי רוצה שיתרבה כו' ויש להקשות וכי לא ידע הקיסר דודאי שקורי קמשקר ליה שהרי כל האומות מודים ששלשה מצות אלו הן מצות השם יתברך שנצטוו בהם ישראל בהר סיני וכן אברהם נצטוו במילה וכי אפשר להאמין שמצות הש"י לא נתנו רק לרעה ולנקמה אל המקבלים והלא באמת השכל מכחיש את זה.
ולכך נראה לי דהכי קאמר וודאי בזמן שישראל עושין את המצות כתיקונם כדי לעשות רצון קוניהם אז בודאי יתקיים בהם שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא ישיגם העוני בשביל בטול מלאכתם בשבת וגם לא ישיג החולה בשביל המילה רק יוסיפו כח וגבורה על ידי קיום מצוה זו גם לא יתמעטו בשביל פרושתם מנשותיהם בעת טומאת' אבל בזמן שלא יעשו המצות כתיקונם אז אין המצות להם רק עול ומשא כבד ויהיה לה אם כן שמרת השבת סבה אל שיהיו עניים ומצות המילה אל שיחלישו כח ומצות הטבילה אל שיתמעטו (ג) וכמו שדרשו רבותינו ז"ל על ושמתם זכה נעשה סם חיי לא זכו נעשה סם המות חס ושלום.
ולכך אמר ליה לקיסר הנח להם לעשות את מצותם כי אינם עושים אותם עכשיו לשם שמים ויהיה להם המצוה לסם המות.
ולפי דעתי שאמר לא זכה לא משמע גם כן שיעבו' עליה רק שלא זכה לעשות לשמה ואע"ג דבשמאלה עושר וכבוד מיהא איתא אע"ג דליתא באורך ימים של ימינה וא"כ חלילה שתהא מצות השם יתברך לסם המות אבל ה"פ זכה לעשות המצוה לשמה נעשית לו המצוה ג"כ כסם חיים זה שמגרש מבטן האדם כל המאכלים הרעים שבגופו ואפי' אכל סם המות לא יזיק לו כך המצוה זו שהיא לשם שמים מגינ' על עונש העביר' שבידו אבל אם לא זכה חס ושלום אע"ג שלא נעשית לו סם חיים מכל מקום יועיל לו לפח' כמי שנותן בכל יום במאכלו מעט מעט סם המות באופן שלא יזיקנו ומרגיל עצמו בו עד שיכול לקבל אחר כך סם המות גמור ולא יזיקנו אף כאן המצוה עכ"פ הוא סם המות של תאות האד' כענין שנא' אדם כי ימות באוהל ועי"כ לא יוכל סם המות הגמור של העבירה להזיקו (ד) ונוהגים העולם למנוע לעלות לפני הספר תורה בפרשת התוכחה כי יראים פן תדבק עליו הרעה אשר החזן קורא לפניו מעל ס"ת הזה שאם לא זכה נעשה לו לסם המות ח"ו.
ואומרם שאם החזן הוא תלמיד חכם ואדם חשוב אז יותר סכנה כי קללת תלמיד חכם אפי' על תנאי היא באה ותוכח' משנה תורה יש יותר למנוע לפי שנאמרה בלשון יחיד ובל' נוכח כאלו הדברים מגיעים ח"ו כלפי היחיד שעלה לתורה מה שאין כאן בתוכחת תורת כהנים שנאמר בל' רבים וכבר כתבתי דחלילה שתהא תורת חיים סם המות ומן הטוב לא יצא דבר רע ואם כן התורה שהיא חיינו ואורך ימינו איך תהיה הקללה אל העולם הזה והמברך עליה אלא שיש כאן קצת נדנד חשש פן יהא פנקס של זה העולה נבדקת אם קיים את כל דברי התורה אם לאו ומפני חשש נדנוד זה נהגו בכל הקהילות שיש להם אדם המיוחד קבוע הרגיל לעלות ואז אין כאן בזיון התורה כלל אבל ודאי אם אין שם אדם המרוצה לעלות חלילה להניח את התורה כך בבזיון רק כל הקודם לעלות הרי זה משובח ויתברך מאדון הברכות וכן ראיתי במורי הגאון המופלג כמהור"ר שלמה מאוסטרהא זכרונו לברכה שאם היה שם שום מניעה בעיני הבריות לעלות לא רצה להניח הספר תורה פתוח בבזיון רק קדם הוא ועלה ושמעתי מפי זקן אחר שראה בקהילת ענווערד כי בשבת של פרשת תוכחה עמדה הספר תורה פתוח בבזיון כמה שעות שלא היה כאן מי שרוצה לעלות והיה שם חכם זקן אחד שאמר תמה אני אם לא תחרב ישיבת קהילה זו וכן היה כי באותה שנה נתבטל ישיבתה בעונות הרבים וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות:
סליק ספר זכיות הוא החלק הראשון