פרק שני
יש צד מה שיש לומר עליו (א) שדברי הסופרים יותר חביבים לפני השם יתברך מדברי התורה כדאי' בפרק שני דעירובין אמרה כנסת ישראל דברים לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים הטעם כי בזה אנו מעידין על עצמינו שעול המצות אינה קשה אלינו אחר שאנו מוסיפים עליהם ועל ידי הוספה זו הם באים לידי קיום המצוה וזהו שאמרה וקיימתים.
והואיל והוספה זו מנדבת הלב היא יותר רצויה ומקובלת לפני השם יתברך מכל שאר המצות אשר הם חובה המוטלת עלינו לעשותם בעל כרחנו ולא נוכל להפטר מהם ובמדרש משלו לכהן הגובה תרומות ומעשרו' שאינו מחזיק טובה לבעל הבית על כמה כורין של תרומה שהוא נותן לו ומחזיק לו טובה על קומץ אחד של חולין שהוא נותן לו.
מכאן סמך אל התענית שהיחידים עושין בעשרת ימי תשובה שהם רצויים ומקובלים ביותר הואיל והם דרך נדבה.
ומפרשת נדרים יש ללמוד שאין להקל בגזירת דרבנן שהרי אפילו היחיד יכול לאסור איסור על נפשו דרך סיג לפרישות ואם עובר עליו נושא און כאלו עבר על דברי תורה וכל שכן הרחקת רבותינו זכרונם לברכה שהם דרך סייג לתורה: (ב) ולכך לא התחיל פרשת נדרים עם וידבר י"י אל משה כדרך שאר כל הפרשיות להגיד שאף התקנות שיעשו ראשי בני ישראל דרך סייג לפי צורך השעה הרי הוא בכלל הדבר אשר צוה ה' ויש ליישב עוד שלא רצה הקדוש ברוך הוא לצוות על הנדרים להגיד שיותר טוב הוא שיהא האדם נקי התשוקות והתאוות מצד עצמו ולא יצטרך כלל אל פרישות הנדרים והראיה מן הדורות הראשונים שלא היו חמורים בעול גזירת דרבנן לפי שלא הוצרכי אליהם כלל ופשיטא שלא גרע בהם כלל בשביל זה ונקראו חכמי התלמיד חכמי (ג) האמת כי כמו שאמת יענה דרכו וכל העולם כולו לא יוכלו להשליך האמת ארצה כך התלמוד לפי שהוא אמת מצד עצמו יש לו קיום אף על גב שכל האומות מלעיגין עליו אפילו הכי הוא מקובל וטוב ויפה הדבר עלינו ועל זרעינו אחרינו לעשותו עד העולם ולפי שהתלמוד אינו מהודר רק אצל ישראל וכן ישראל אינו מהודר לפני השם יתברך רק בשביל התורה שבעל פה שהוא הסי' המובהק המבהיק המבדיל בין ישראל לעמים כמו שאפרש בסמוך: (ד) על כן אנו נוהגין לומר בכל סיום מסכת הדרן עלך והדרך עלן גם אין מי שנותן דעתו על התורה שבעל פה שלא תשכח חס ושלום רק אנו וזהו דעתן עלך: וכן התורה שבעל פה הוא המגינה על ישראל ולכך נקראת גמר"א שהוא ר"ת של גבריא"ל מיכא"ל רפא"ל אוריא"ל לומר כי העוסק בגמרא חונה מלאך ה' סביב לו להצילו מימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל. ומלפניו אוריאל. ומאחוריו רפאל. ועל ראשו שכינת אל בדברי חכמים וזהו דעתך עלן כלומר השגחתך עלן:
והואיל וישראל והתורה שבעל פה הן שני תאמי צבייה שלא יתנשו זה מזה לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי.
ולהיות שהתלמוד אינו חביב ומהודר כל כך רק אצל בעלי התורה אבל לא אצל יושבי הקרנות ע"כ אנו מודים ששם חלקינו מיושבי ב"ה ולא שם חלקינו מיושבי הקרנות (ה) ואנו רואים שהלוחות הראשונים שפסלם השם יתברך נשתברו ולא נתקיימו רק הלוחות האחרונות שפסלם משה רמז שדברי תורה עתידים שאינם מתקיימים רק על ידי כתיבת בשר ודם הוא כתיבת תורה שבעל פה.
ולא נאמר ג"כ טוב רק בדברות האחרונות שנא' בהם למען ייטב לך.
והמלעיגים מצאו להם מקום להלעיג על הספר הקדוש הזה בשביל האגדות התמוהות הנמצאים בו שלכאורה נראה שלא די שלא יועילו רק יזיקו אבל כבר המשילו רבותינו זכרונם לברכה הדבר הזה בפרק (ו) במה מדליקין לאדם שצוה לעבדו להעלות לו כור של חיטין על העלייה וכן עשה.
אחר כך אמר העלית בתוכו קב של חומטין אמר ליה לאו אמר מוטב שלא העלית וחומטין הוא אפר מקולל שאינה מגדלת צמחים ואפי' הכי אין החטין נשמרים רק על ידי אותו אפר הכי נמי תבואתה של תורה אינה נשמרת רק על ידי אותם האגדות התמוהות שעל ידי כן הסתירו בהם את חכמתם שאלמלא כן כבר שלח האויב ידו ולשונו בדברי חכמים זכרונם לברכה להפוך את דבריהם למינות כדרך שעשה בתורה שבכתב ולא היה אם כן נשאר לפנינו שום דבר אשר בו נפלינו אנחנו מכל העמים אבל עכשיו על ידי האגדות התמוהות הספר הקדוש הזה בזוי בעיניהם מלהפוך דבריו ודבריהם.
ובין כך ובין כך נשארו הדברים האלו בידינו על פי שלימותם שלא יפגעו בה הכלבים ובהם יוודע כי אנחנו לבד עם ה' וצאן מרעיתו.
והן הן הסמנים המובהקים שמסר יעקב לרחל וסוד יוסף ששרבב קומתו לפני אמו כדי שלא יתן הרשע את עיניו בה: (ז) כי רחל רמז לרוח אל אשר בתורה שבכתב: ויוסף רמז לתורה שבעל פה שהוא הוספה שהוסיפו חכמים ז"ל כדי לעשות משמרת למשמרת וזהו סוד רות שלא קשטה עצמה עד לאחר שירדה הגורן כדי שלא יפגע בה אחד מן הכלבים.
וכן האשה שפגעה בכלב לאחר טהרת טבילתה טובלת שנית מטעם שאמרנו.
ורבותינו זכרונם לברכה שקראו במס' יומא (ח) להווית אביי ורבא דבר קטן.
זה אינו אלא מפני חשיבות דקות ועומק ענייני החכמות שבתלמוד וזה דומה למי שמצייר ציורים דקים וקטנים במלאכת עץ בעלמא.
שאף על גב שהחומר שלו גרוע מאוד אפי' הכי שוה הרבה מפני חשיבת המלאכה כך האגדות התמוהות וכן כל המשא ומתן שבתלמוד אפי' אותם שאינם אליבא דהילכתא מכל מקום חשובים הם לפי שנכלל בהם חכמות הרבה ולא יהיו דברי האגדות התמוהות הללו רק כמשלי החכמים שאף על גב שאינם אמת מ"מ נכתבו בשביל הדוגמא שבו.
עוד יש לתת טעם שנקרא דבר קטן לפי שהדברים הללו מוסיפים קדושה וטהרה בכל מעשי האדם.
אפי' בדברים הנראים קטנים כגון משפט שוה פרוטה בעלמא וכן בזהירות הרחקת עניינים הרבה שאינו נראה שיש עונש בדבר קטן כזה וכל זה כדי לתת שמירה לשמירה שלא יבא ליגע בגוף האיסור כאשר ידוע מן הגזירות שגזרו רבותינו זכרונם לברכה.
והעוסקים במעשה המרכבה נקרא דבר גדול לפי שוודאי הוא מן הדברים העומדים ברומו של עולם אבל מכל מקום לא גרע בהם כח העוסקים בתלמוד אף על גב שנקרא דבר קטן: כי בעלי הקבלה יש לדמות למלך שיש לו משרת אוהב נאמן מאנשי עצתו אשר כל עבודתו הוא לעמוד ולשרת בהיכל המלך ולכנוס לפני ולפנים ותמיד מספר בשבח מעשה המלך ובגדולת רוממות הוד תפארתו כדי לגדלו ולרוממו על כל בני מלכותו כדי לתקן מלכותו בידו אבל אינו פונה כלל ליתר עסקי המלך הקטנים אבל בעלי התלמוד דומין לעבד נאמן אשר נותן עינו ולבו כל הימים אף על הדברים הקטנים כדי שלא תאבד ממנו אף פרוטה אחת שאין זה רק עדות נאמנה כי לבבו נאמן מאד עם אדונו אחר שמשגיח אף על הדברי הקטנים וכן הענין ממש אצל בעלי התלמוד אשר בשביל זה נקרא דבר קטן.
אח"כ מיושב סוגיית התלמוד דלעיל בפרק במה מדליקין האיך אפשר לומר שהתלמוד שרובו אינו מדבר רק בהכשר מצות המעשיות ובדברים שבין אדם לחבירו שיהיו יותר עיקר מדברי הפילסופי"ם המדברים מן הדברים העליונים ועל זה אמרו שודאי אמת דבריו שהפילסופים הם המפתחות הפנימות.
אכן היאך ליעול האדם לפנימי אם אין לו המפתחות החצונים וכן דברי רבותינו זכרונ' לברכה מלמדים את האדם היאך יכנוס תחלה לחצר המלך על ידי האמונ' ויראה עם יתר המדות הטובות והישרות ועל ידי כך האוצרות הפנימיות נפתחים מאליהם וכבר שמעתי מזקני הארץ כי בימים שעברו עמדו איזה רשעי בני עמינו ושלחו ידם ולשונם בכלי חמדה זו וחשבו לתת אותו לשריפת אש מפני לעג הדברים התמוהים שנמצא בו לפי מיעוט שכלם.
וכמעט שגמרו מזימתם הרעה: עד שהעיר ה' רוח חכם נוצרי אחד שעמד בפני השרים והעמים ולמד זכות על הספר הקדוש הזה.
באמרו שהאגדות התמוהים שנמצאו בו הן דוגמת העשבים המרים והסמים הממיתי' שנמצאו בחניות הרוכלים עם שאר כל בשמים ראש.
שגם הם לתועלת גדול לרפוא' האדם כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום חברות פצע תמרוק ברע שפירושו שכל הדבר הרע כמו פצע וחבורה אין למרק אותו ולגרשו רק על ידי רע כמוהו רק שאין מוכרין דברים הללו רק לרופאים המומחים לרבים שיודעים להשתמש בהם במקום הראוי כך כל מליצי חכמים זכרונם לברכה וחידותם הן ליודעי חן והן גם כן מות ומכשול לכסילי' ההולכים בחושך והטיבו דברי חכם הנוצרי הזה המליץ טוב בעיני השרים ויצאו המלשינים בפחי נפש ובפרק שני דחגיגה דרשו רבותינו זכרונם לברכה כל משען לחם אלו בעלי התלמוד.
והטעם כי המזון היותר נאות לאדם הוא הלחם אשר הוא אוכל וגם כל שאר המאכלים יגעל האדם בהתמידו עליהם ולא כן הלחם.
גם הבריא יספיק בו לבדו אבל מי שאינו בבריאה נכונה יבקש שאר מיני המסעדים כך החלש באמונתו יבקש יותר אחר מתוקת דברי הפילוסופיא ונפשו קצה בלחם התמיד הוא לחם התלמוד אשר הוא מזון הנפש: (ט) ולפי שגברה אגרופה של כת המינין בשעת כשלונה של ירושלים ומאסו בלחם התלמוד ע"כ הסיר מהם האדון ה' צבאות כל משען לחם מדה כנגד מדה ולחם סמידא וחיוורת' וגושקרא הנזכרים בעובדא דמרתא בת בייתוס כל אלו הן מדרגות חכמי התושבע"פ כגון בעלי משנה ובעלי התלמוד ובעלי אגדה איש איש לפי שכלו.
ומרתא היא שם לכנסת ישראל שנעשית כת לכת הארורה הנקראת בייתוס ועל כן השיגום שברון מטה לחם: (י) גם הגרוגרת דרבי לדוק שמצצה היא ומתה.
יש לפרש שהוא רמז לנופת תטופנה שפתי זרה שמצצה כנסת ישראל מן הכת השנייה הארורה הנקראת צדוקי אלא שאין ראוי להחליף שם הצדיק הזה בשם של צדוקי.