התורה נחלקת לשני חלקים.
החלק הראשון והוא ידיעת המושכלות וידיעת סודי התורה וסתריה הנקרא חכמת אלקים: והחלק השני הוא ידיעת המצות שבה הנקרא תורת האדם והפולסופיא בחרו להם חלק הראשון מפני כמה טעמים.
הטעם הראשון לפי שיאמינו שהצלחת הנפש אינו דבוק רק בידיעת המושכלות כי בהתעסק האדם בדברי' עליונים ובהתדבק נפשו ושכלו בהם נעשה גם הוא ענין רוחני כמוהם כי מה יתן או מה יוסיף אורם לנפש אחר שאינו רק הדרכה והנהגה לאדם בשביל שהיא אדם.
והטעם הב' שאין התורה נצחית רק בשביל החלק הזה של ידיעת המושכלו' כי כמו שהענינים העליונים אינם משתנים כך לא ישתנה הידיעה בהם מה שאין כן בידיעת המצות הבאים לצורך הוראות דרכי האדם אפשר שישתנו כדרך שישתנה האדם.
הטעם השלישי שעיקר נעימת התורה ומתיקתה אינו אלא בידיעת המושכלות שישיג האדם מעצמו כי לא יערב לאדם רק חכמת עצמו לא מה שלומד ומקבל מזולתו כי לא ינעם לנפש ידיעת דין פרוטה אחת או משפט שנים אוחזין בטלית וכיוצא בו.
הטעם הרביעי לפי שמצוה לידע ולהאמין וכל הסומך על הקבלה לבד הוא דומה לעבד המקבל מעות אדונו ואינו סופרו ואח"כ נמצאו המעות חסירין דפשיטא שלא השלים עבודתו.
זה סברות הפלוסופים (א) ועתה הטה אזנך ושמע דברי חכמים חכמי אמת אשר יאמינו אמת אומן שהחלק השני שהוא ידיעת המצות הוא עיקר ובחלק הזה לבד יש לו לאדם לדרוש ולחקור כי זה לבדו הוא חלק אלוה מן האדם כי החכמה העליונה עין לא ראתה אלהים זולתך כי הוא לבדו הבין דרכה.
והראיה שמביאים הפלוסופים מן נצחית התורה אינו אלא היפך דבריהם כי איך יוכלו להתפאר בנצחית חכמת' והם לא יאמינו רק מה שישיגו בשכלם תחלה.
ומפני רוב הספיקות בשכלם הנופלים בדרישת החכמה ההוא לא רבים יחכמו ורוב פעמים שהוא עצמו לא יסכים היום על הסברא שהסכים עליו אתמול.
ובאים תמיד לידי ספיקא וסכנת נפש ולעולם הם חכמים בעיניהם ואינם מקבלים זה מזה רק כל אחד בונה לעצמו טירת אמונתו כפי מה שיעלה על רוחו.
ומה שזה בונה זה סותר עד שנכרת האמונה מפיהם לגמרי ואיך יהיה אם כן חכמתם נצחית.
אבל לא כן זרע יעקב זרע אמונים שהם תלמידים המקשיבים לקול הזקנים הגדולים שבהם כדי לקבל את האמת ואפילו הגדולים שבה לא נקראו רק תלמידי חכמים לפי שאינם מחזיקים את עצמם רק כתלמידים זה לזה וכן התורה שבעל פה נקראת תלמיד (ב) מן הטעם שאמרנו ולא עיקרי יסודי התורה והמצות ופירושיה וטעמיה לבד הם על פי הקבלה רק אף כל המדות הטובות והנהגות הישרות לא יסדו אבותינו מדעת עצמם רק הכל היה על פי קבלת אבות הראשונים הקדושים איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום (ג) ולזה סמכו משנת משה קבל להקדמת מסכת אבות לומר שגם אותה מסכת הוא ע"פ קבלת האבות אע"ג שאינה מדברת אלא מן המדות הישרות ואף משה רבינו ע"ה שהיה אבי כל החכמים (ד) לא נקרא רבינו משה רק נקרא משה רבינו להגיד שלא החזקנו את תורתו בתורת אמת בשביל רוב התחכמותו רק מפני שהיה עניו מכל אדם ולא החזיק עצמו רק כמשה בעלמא ולא סמך רק על מסורת התורה שנמסרה לו בסיני מפי הגבורה ועל ידי כך נעשה הוא רבינו לפי שחזר ולמדה לנו.
וכן הנבואה לפי שאינה מושגת לאדם על ידי התחכמתו רק על ידי שפע אלקים ואור פניו כי רציתיו על כן נזכרו תחילה בשם העצם שלהם ישעיה הנביא ירמיה הנביא ולא נקראו הנביא ישעיה הנביא ירמיה וכן כולם.
וקרוב לזה טעם גדול מרבן שמו וכל זה סבה לנצחית התורה שלנו הואיל ואינה חכמת אדם מלומדה רק היא דבר ה' אשר לעולם תעמוד ומה שטענו גם כן מן הצלחת הנפש אינו אלא היפך דברים כי לפי סברתם לא יהיה בכלל הצלחת הנפש רק יחידי הדור כמו ארסטו וחביריו וכולי האי ואולי וחלילה להאמין כן.
כי התורה הוא חסד אלהים להיות תועלת לכל אדם אחד חכם ואחד תם כענין שנאמר מורשה קהילת יעקב ועשיית המצות הוא שוה לכל קהילת יעקב כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יצטרך להוראה זו.
ואדרבה הרשע והתם יצטרכו להדרכת התורה יותר מן הצדיק והחכם.
ואין לך גם כן שום אדם בישראל שלא יתעסק לפחות באחת מכל מצות ה' ועל ידה הוא זוכה לחלק מה בעולם הבא.
וזהו ששנו רז"ל שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב.
אלא שאין החלקים שווים רק הכל לפי רוב המעשה.
וכן באגדת חלק אמרו רז"ל שהתינוק משעה שמתחיל לדבר או משעה שעונה אמ"ן הוא בעה"ב: (ה) וכל זה הוראה עצומה שהצלחת הנפש אינו תולה בלימוד החכמה לבד כדעת הפלוספים שהרי הבן שמתחיל לדבר אין לו עדיין שום ידיעה במושכלות ואפילו הכי אביו מביאו לחיי עולם הבא על ידי שמחנכו בעשיית המצות ורז"ל לא אמרו גם כן שמצוה להשכיל ולהאמין רק לידע ולהאמין ורצו בזה שצריך לידע אופני עיקרי האמונה ושרשיה כאשר הם מקובלי בידינו מפי משה רבינו ע"ה: (ו) ונוסח ברכת התורה אינו על שציוונו ללמוד תורה רק שציוונו לעסוק בדברי תורה לפי שעסק העשייה הוא עיקר.
ובא להגיד גם כן שאע"ג שאין הטעם ידוע לנו ואין אנו בעשיותה רק כמתעסק בקדשים בעלמא אפילו הכי אנו יוצאים בזה ידי חובותינו.
ולפי שידיעת טעמי המצות ודאי מביא חשק ונעימת גדול אל עושיה על כן אנו מתפללין שיערב נא ה' אלהינו דברי תורתו בפינו וכו' ושנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך והכוונה אל ידיעת טעמי המצות שהוא ידיעת שמו הגדול כאשר ידוע למקובלים: והציר הנאמן אחר שדרש וחיקר אחר דרושים אלו ולמדם מפי הגבורה חזר לסדר לנו שלחן ערוך ועליו כל מיני תענוגי הנפש וחכמות התורה בחוץ תרונה לאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ומה לנו א"כ להטריד שכלינו בחנם ולהתבונן האיך נעשה הלחם והאיך נזרע והאיך נקצר ונטחן ונרקד ונאפה וכיוצא בהם כי אין לנו רק לאכול ולהתעדן: (ז) ועל זה נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'.
ורוצה לומר שכמו שהכהן העומד בהיכל אלקיו אין ראוי שיתבונן על ההיכל ההוא האיך נבנה רק יעמוד לשרת אלהיו ויתבונן על עבודת ההיכל ולא על בנין ההיכל כך הענין הזה.
נמצא לפי זה שעשיית המצות הוא תענוג הנפש המתעדן על שלחן גבוה אשר מלא ברכת ה' מה שאין כן בכת הפלוסופים שלא יעלה בידם רק רעיון רוח ושברון לב.
ואע"ג שמעשה המצות הוא עיקר ואין לנו להרהר אחר קבלתינו האמתית עם כל זאת אם תוכל להעלות שום מעשה המצוה אל דבר רוחני עליוני העלהו ואז טוב לך אע"פ שלא קבלת אותו מפי חכם מקובל או אפילו לא ראית אותו בשום ספר מספרי החכמים ועל זה אנו חותמין בברכת התורה ברוך המלמד תורה לעמו ישראל וכן חותמין ברוך נותן התורה הכל בלשון הווה לפי שהוא נותן עדיין לנו תורתו בכל יום שכל א' יכול לחדש בה טעמים ובלבד שיסכים עליו שורש הדת והאמונה.
גם יאמין כי מלבד דבריו יש עוד מילין לאלוה וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם סוף דבר אמונת אומן שכל מצוה ומצוה תולה בחלק אחד מן המרכבה.
ואע"ג שדרכי התורה וסודיה נעלמים ממנו נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת.
ואז יש שכר עשייה ושכר הלימוד בידינו אבל הפולוסופים שאינם בכלל העשייה גם הלימוד שהוא גדול בידם אינו נחשב לכלום.
וזהו שדרשו רז"ל מקרא של ולמדת ועשית כל שישנו בעשייה ישנו בלמידה וכל שאינו בעשייה אינו בלמידה: