פרק שמיני
מענייני התפילה שראוי לדקדק כל השנה כולה אחר ש"ץ הגון וזהו נוסח הברכ' המהולל בפי עמו משובח ומפואר בלשון חסידיו כלומר אע"ג שהקב"ה מהולל בפי עמו ותפלת הרבים חביב לפניו מאד מ"מ ביותר משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו העומדים בסודו (א) וביותר צריך לדקדק אחר ש"ץ הגון בימי התשובה ומיד אחר שירד הש"ץ לפני התיבה מתחיל להרים קולו וצועק המלך ומיד כל מיני מקטריגי' יסתלקו משל לליסטין שתפס נפש אחת ומוליכו דרך עיר המלך ובבואו בשוק העיר מקום אסיפת עם רב צועק הנתפש בקול גדול ומבקש עזרת המלך ואנשיו שיצלוהו מיד מבקש נפשו ומיד הצסטין שומט ידו ממנו ומתחבא הוא בתוך אסיפת העם ובורח על נפשו ולא נודע הלסטין מי הוא וממילא הנתפש פטור מן תפיסתו כך אנו נמסרים כל השנה ביד מנוול זה שונא נפשינו ואין להמלט ממנו עד כי נהלך ונבא יחדיו קול המון חוגג בבית אלהינו מקדש מעט בימים אלו ואז נצעק אל תשועת המלך הגדול ית"ש ואז השטן מתיירא על נפשו ומסתלק ממנו וכן בכל התפלה כשמזכיר המלך ירים את קולו ויכוון למ"ש והנה דבר המלך שלטון ופורץ לו גדר ומי יאמר לו מה תעשה ולא כן הדיין או השופט שצריך להיות כל דרכיו בקו המשפט ולכך כעס עליהם שמואל על שבחרו להם מלך לפי שרצה הש"י שיתנהגו ישראל על פי המשפט והם אמרו להשים עליהם מלך ככל הגוים אשר דייניהם עושים בחזקה ולא במשפט וכ"ש מלכיהם והנה הקב"ה הוא מלכו של עולם ואעפ"כ הוא נוהג עמנו כמשפט השופט והדיין להיות כל דרכיו משפט אדם
(ב) וזהו מה שאנו אומרים בין ר"ה לי"כ המלך המשפט ואם לא אמר מחזירים אותו ולענין זה דימה הכתוב את כסא שלמה לכסא ה' להגיד שאע"ג שהיה מלך מושל העולם בכל אעפ"כ ביקש מאת הש"י לתת לו לב להבין ולשפוט את ישראל ולנהוג עמהם כמנהג השופט הזה ועוד יש לו תועלת גדול מה שהקב"ה נוהג עמנו כמשפט השופט ולא כמשפט המלך לפי שכל המורד במלך אחת דינו להמית משא"כ במי שמודד בשופט או בדיין שניתן יותר לכפרה
(ג) וכשמגיע הש"ץ אל רם ונישא חוזר ומרים את קולו כי כמניין ר"ם יש שעות בי' ימים ואם עושה בהם תשובה נעשה רם ואם לאו נעשה מר ח"ו ומצינו ג' שכבשו ביצרם "בועז "פלטי "יוסף וסימן בפי ישרים תתהלל ויש רמז בג' שמות אלו להגיד כי היצר שבתוך האדם הוא עז וצריך האדם לשמור ממנו וזהו בו ע"ז ותמיד היא מוסף והולך וחזק מאד וזהו יוס"ף ומ"מ אתה תמשוך לבו וזהו פלט"י ולפי שמדתו של יצחק ועקידתו נזכרים ונעשים בר"ה ע"כ אנו משנים לומר בר"ה תתרומ"ם תתבר"ך תתקד"ש תתהל"ל שהוא ר"ת רבק"ה לנוכח "ישרים "צדיקי' "חסידים "קדושים שהיא ר"ת של יצחק רמז לדבר ויעתר יצחק לנוכח אשתו וזה מבואר.
ואגב אדבר גם על תפילת כל השנה ואומר כי בו' מיני תפילות הם האחד היא תפילות המון העם שאיני אלא תפילת פה בעלמא והשני היא תפלת החסידים היוצא מן הגיון לבבם והיודעים סוד התפל' ועל שניהם אנו אומרים בסוף התפלה יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי וכו' ואפילו אם יברך האדם בכל יום מאה ברכות ולא יכוין בהם אינם נחשבים למאומה (ד) וזהו כוונת רז"ל שדרשו על מה ה' שואל מעמך א"ת מה אלא מאה אלו מאה ברכות שאדם חייב לברך בכל יום ואל"ף חסירה ממלת מה להגיד שאם אינו מכוון בברכותיו אין האחד ברוך היא מה הן שאינם למאומה ומגיד ג"כ שאף אם יברך גבר מאה ברכות מה הן חשובות לפי גדולות רוממות האל ית' כמו שארז"ל וכו סיימת שבחיה דמריה וכן דהע"ה לסוף קמ"ה מזמורים אמר תהלת ה' ידבר פי דיבר פי לא נאמר רק ידבר פין כאלו עכשיו רוצה להתחיל ולדבר כי כל השבח והרוממות כאפס וכאי נגד גדולתו ית' גם הורה דוד שלא נתכוון בהם כוונה ראיה וזהו ידבר פי כאלו לא היה כאן רק דיבור פה הבאה מן השפה ולחוץ ואעפ"כ הוא שומע תפילת כל פה אלא שאין כ"כ שכר לפעולתו וז"ש ונצעק על ה' וגומר וישמע קולינו להגיד שאע"ג שתפילתינו אינו רק צעקת קול בעלמא בערבוב שזה מקדים וזה מאחר אפ"ה לא ימאס תפילת הרבים במקום שיש אסיפת עשרה שנקראו עדה ולזה רמז ג"כ הנביא שאמר ואהיה להם מקדש מעט כלומר אע"ג שאינו רק קדושה מעט לפי שאין נוהגים בו כראוי אעפ"כ אהיה מצוי להם וטעם מניין עשרה לכל דבר שבקדושה לפי שאין הדבר תולה בזכירה בעלמא (ה) אע"ג ששלש עשרה מדות הן שמותיו של הקב"ה וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך הזכרת מדותיו אינו חוזר ריקם מ"מ אינו אומר שיהיו נזכרים רק כסדר הזה יהיו עושין לפני לפי שהעשי' הוא עיקר שצרוך האדם לדבק באותן המדות ולעשותם ובעשרה אפשר שיהיו נעשים שזה רחום וזה חנון וזה ארך אפים וכן כולם שעיקר המדות הללו הם עשר ולפי שבדורותינו זה יהיו נזכרים ולא נעשים ע"כ אין אני נענים בעוה"ז (ו) ורז"ל קראו אל הברכות מטבע שטבעו חכמים לפי שהכסילי' הם מקטעני אמנה וישימו מבטחם על המטבעות כי הכסף יענה את הכל אבל הצדיקים ישימו בטחונם בהקב"ה ומתפללין אליו שיפרנס ברחמיו המרובים נמצא שהתפלה הוא מטבע שלהם (ז) ואין יעקב נרדף מעשו היודע ציד אא"כ עיקר תפלתו הוא לצורך העוה"ז אבל בשעה שישראל נושאים עיניהם ולבם לקדושת אלהים שבשמים אין כל אומה ולשון יכולה להם וכן אנו רואים בארנבת זו שנרדפת מן האיש ציד כי בזמן שהיא מנשבת רוח פיה כלפי ארץ אז הכלבים באים ומריחים אותה ומשיגים אותה אבל כשהיא מנשבת רוח פיה כלפי מעלה אז עקבותיה לא נודעו ולא ישיגוה הכלבים כך ישראל וכ"ז לפי שיש ליעקב פה יתירה שבו מכניע כוחו של עשו כמו שארז"ל כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שני פיות בידו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ובה"א רוכב שמים בעזרך ואעפ"כ הוא חרב גאותך ואל יהא אדם עצל לקום ולהתפלל שגאמר עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך וכפל לשון לפי שיש מי שמקיץ משנתו ואפ"ה אינו עומד ממטתו רק מחבק ידו ומתעצל לעמוד ולכך קאמר מתי תקום משנתך כלומר מיד אחר שנתך (ח) ואנו נוהגים שאין לומר פסוקי הזמרה רק בשנים שזה אומר פסוק אחד וזה אומר פסוק אחד והטעם לפי שעיקר לשון של זמירות הוא מלשון ואת כרמך לא תזמר לפי שהוא מזמר וכורת כל מיני משחיתים הבאים לקטרג על התפלה ע"י הפסוקים הללו לכך לא יאמר אותם ביחידי שמא יבא לידי סכנה אבל שנים רואים ואינם ניזקים (ט) וכבר ידוע שהתפילות האבות תיקנום ויצחק תיקן תפילת מנחה והיה ראוי לקרות תפילת צהרים כעניין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה אבל לפי שיצחק היה עולה לגבי מזבח וראה שעולתו היה חסירה מנחה עמד ותיקון תפלה זו שתהא מנחה לעולתו וצריך שיכוין האדם רגליו בשעת התפלה ונר' שהטעם לומר שרגליו אסורות ונסתלק מהם התנועה לברוח מנזקיו או להשיג ע"י חפצו בלתי עזר ה' ית' וכן הידים משולבות וקשורות זו לזו בשעת התפלה לטעם זה וכדאמר בגמ' בעידן ריתחא פכר ליה לידים כו' וצריך שלא ישמיע קולו בשעת התפילה כמ"ש בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע.
והטעם כי התפילה שהיא בלחש מורה על המתפלל שמאמין שהקב"ה קרוב לכל קוראיו כי מי שמדבר עם המלך בלחש מסתמא אינו רחוק ממנו להיפך מנביאי הבעל שנ' קראו בקול גדול וגו' לפי שיודעים שרחוק הוא מהם ואחר תפלת י"ח פוסע ג' פסיעות לאחוריו (י) ואומר יה"ר שיבנה בהמ"ק כו' והטעם שאומרו לאחר שחזר לאחוריו לפי שמצינו בנ"נ הרשע שפסע ג' פסיעות לכבוד הקב"ה וע"י כך זכה למלוכה הוא ובניו אחריו ג' דורות ועי"כ החריב בית אלהינו ואדם זה שהתפלל ליוצרו ופסע ג"כ ג' פסיעות לאחוריו לכבוד קונו ע"כ הוא אומר יה'/ר שג' פסועות אלו שחזרתי לאחורי לכבודך הם יחזרו את הפסיעות שפסע הרשע לאחוריו וע"י הפסיעות הללו תבנה ותכונן בית אלהינו השמם ע"י פסיעותיו של אותו הרשע: