הפרק השביעי
(א) יש שמתגאים על תשובתם וזהו דומה לאדם שגנב או רצח ונתחייב מיתה ונעשה בו חסד שלא נהרג אבל הוטל להביא אל גנזי המלך מידי שנה בשנה סך איזהו מעות ביום מיוחד לזכרון כדי שיכניע את לבבו הערל ויזכור את החסד שנעשה לו ולא יזיד עוד ואח"כ מתפאר על נתינת אותו המעות לומר שמביא בזה דורן למלך כ"ש בלתי ספק שלא יעלה לו רק למזכרת עון ונוצרי א' שאל לי כי מצינו בספרי הנבואה (ב) שהקב"ה הפליא לעשות כל מיני ניסים ונפלאות בכל הנמצאים ולא מצינו שעשה נס זה שעשה מן שוטה גמור חכם גמור ולא עניתי את הכסיל על אולת קושייתו והיתה זאת תשובתו על קושיית עצמו שאין הקב"ה עושה נס רק למכירי הנסים אשר בעת צרתם ישתפכו נפשם ורוחם אל ה' וכאשר יוציא מצרת נפשם יודו לה' חסדו ועי"כ יתפרסם גדולות שמו הגדול כש"נ למען שיתי אותותי אלה וגו' למען תספר באזני בנך וגו' אבל שוטה זה אינו מכיר פחיתתו ואינו מבקש מאת בוראו למלאות חסרונו ולכך אינו ראוי לנס זה ואולי ז"ש אשר נואלנו ואשר חטאנו פי' נואלנו כי היינו חכמים בעינינו לומר לא חטאנו בדבר שודאי חטאנו בו לפי שאנחנו כשוטים על כן לא נעשה לנו ג"כ שו נס מפורסם בדורות הללו גם יש לחוש שאין אנחנו נשוי עון כי סליחות העון הוא ג"כ ענין ניסי כדלקמן
(ג) ולפעמים שהחוטא מוצלח בכל עניניו ומשנתן אל לבו לחזור בתשובה מריעין לו מן השמים ואל תתמה על החפץ שזהו דומה לאדם שנשתגע ונעשה שוטה ולקחו אותו לחצר המלך כדי לצחק בו וארוחתו הוא ארוחת תמיד מאת שלחן המלך ואח"כ חזר ונתיישב בדעתו ולא רצה שישחקו בו עוד ונדחה מעל שלחן המלך ועבדי המלך מלקין ומכין אותו ונשאר בעוני ובחוסר כל הרי שמתחילה אהני ליה שיטותיה ושטותו ועכשיו חכמתו היה לו למכשול אף כאן השעה משחקת להם לרשעים ומטיבה להם כדי שיוכל לשחק בהם לפי שעה וכאשר הרשע חוזר בתשובה אז הזמן מתחיל להרע לו אחר שלא יוכל עוד לשחק בו וזהו לשון שהשעה משחקת בו וזהו ג"כ מש"נ והתוודו את עוונם וגו' אף אני אלך עמם בקרי הרי שאחר שהתחילו להתוודות מריעי' להם כדי להביאם עוד במסורת התשובה שנאמר או אז יכנע לבבם הערל ודע כי ג' מיני חטאים הם יש שפושע בגופו ועושה בעברת זדון ודומה לאדם שמוכה שחין ומנוגע ויש שאינו חוטא בזדון רק שיש בו איזהו מדה המגונה המטה אותו לאיזהו עבירות והוא דומה לאדם שגופו נקי רק שהכתונת שלו מלוכלך מזיעת גופו וזהו סוד (ד) כתונת רבנן וכתונת הפסים שהפשיטו השבטים מעל יוסף שלא נתכוון רק להפרישם מאיסור אלא שטעה לחשוד אותם בדבר שלא היה בהם ויש שגם הכתונת שלו נקי ולא נמצא בו רק לכלוכי המנעלים שלו לפי שהוכרח לילך בטיט ובצואה כך אין בו שום חטא רק מה שהוא דרך הכרח מצד לכלוך זוהמת מנחש לפי שאדם אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והוא המסך ההכרחי המבדיל בין חומר ובין שכלו בסוד כי סמך משה ידו עליו לפי שהפריש ממנו עובי החומר בארבעים יום ג"פ שעמד בהר כמנין מס"ך וכמנין סמ"ך על ידי השפע שהשפיע מדרגה ההוא ליהושע תלמידו וז"ש של נעליך מעל רגליך כי לא נשאר לפני משה אף בתחילת נבואתו רק הכרח החומר שאחר המסך והוא הנעל כי אותיות נעל באים אחר אותיות מסך המ"ם אחר הנו"ן העי"ן אחר הסמ"ך הלמ"ד אחר הכ"ף וחטא השבטים היה ממקום זה וז"ש על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים כלומר אותו לכלוך הנעליים שהיה בהם בשבטים גרם שנכשלו בחטא זה ועיקר התשובה הוא התעניות כמו שפי' לעיל ואולי שלזה רמזו רז"ל שאמרו שידו של הקב"ה תחת כנפי החיות לקבל השבים וכנפי החיות אלו רמז אל חלבו ודמו של אדם שמתמעטים ע"י תעניות שנקראו חיי האדם ויסודו
(ה) ורז"ל אמרו שכל מי שיושב בתענית נקרא קדוש ויש בזה רמז כי במלת קדוש יש אותיות כל המוצאות כי הקו"ף מאותיות גוכ"ק ודל"ת מאותיות דטלנ"ת והוי"ו מאותיות בומ"ף והשי"ן מאותיות זסשר"ץ שהן מוצא החיך והפה והשינים והלשון חסר כאן מוצאי הגרון להגיד כי הגרגן רחוק מכל קדושה וארז"ל שכל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית
(ו) והנה לא אמרו כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל כי תפלתם וודאי אינה נכונה ויותר היה מקובלת אם לא היו הפושעים עמהם בתפלתם אבל התענית עיקרו מיוחד אל הפושעים הללו לפי שהם צריכים אל התעניות כדי להכניע ע"י את רוע יצרם ואין התענית ראוי לת"ח כמ"ש האי בר בי רב דיתיב בתענית ליכול כלבא לשירותא ואין הת"ח מתענין רק לכסות אל הפושעים שלא יתביישו ולכך כל תענית צריך בהכרח אל הפושעים שעיקר התענית בשבילם
(ז) ואותם התעניות שהיחידים קובעים לעצמם יש אופן מה לומר עליהם שהם יותר מקובלים מן התענית שהוא של חובה לפי שזהו דרך רצון וזהו דרך הכרח שלא ישובח כ"כ כדפי' לעיל פ"ב בח"א ולפי שאינו דומה מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה ע"כ אמר הכתוב בפ' נדרים הוא הדבר אשר צוה ה' לומר שגם זה מכלל מי שמצווה ועושה ויש אופן מה שעובר על נדר עצמו חמור יותר מן העובר על ד"ת כי דבר ה' צריך שיעמוד לעולם וחוטא זה אשר דבר ה' בזה ומצותיו הפר מוטב שיאבד הוא ומאה כיוצא בו רק שלא יתבטל אפי' נקודה א' מן התורה אלא שרוב המצוה נצטוו בהם כל ישראל וא"א שלא יהיו לה מקיימין זולת חוטא זה אבל העובר על נדרי עצמו אין לה מקיימין זולתו ולכך ראוי שלא יכופר עון הנדרים רק בעונש מיתה.
אלא לפי שאינו ממש מצות הש"י רק חיוב שהביא האדם על עצמו ע"כ נתפשו בניו הקטנים במקומו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ח) ומטעם זה שאמרנו לא נאמרו עשרת הדברות רק בלשון יחיד להגיד שכ"א מישראל יחשוב בלבו כאלו לו לבדו ניתנו עשרת הדברות שאין להם מקיימים זולתו.
ולזה נענש שאול על שחמל על עמלק ודוד רצח וניאף ולא נענש שמצות דוד היה להם מקיימים זולתו משא"כ במצות שאול והנה ידוע שלפי חומר העבירה כך צריך בעל העבירה ההוא להרבות במיני תעניות וענוים אם מלקות או כרת או מיתת ב"ד וכן החוטא בזדון ובידיעה אינו דומה לחטא בשוגג בלא ידיעה ויש להסתפק לפ"ז על מה שהשוה התורה את כל הדורות לעונש אחד למן אשר צוה ה' ולדורות עד העולם כי איך אפשר שיהא עונש האדם שכלי דומה לעונש אדם הדומה לחמור שהרי רז"ל אמרו אם הראשונים כמלאכים אנו כחמורים והלא אפי' חש"ו פטורים מכל המצות בשביל מיעוט חכמתם כ"ש דור הדומה לחמור וצ"ל דאע"ג שוודאי אנו כחמורים ובינת אדם אין לנו כנגד חכמת הדורות הראשונים מ"מ אחר שנמצא עכשיו בידינו ספרי חכמות הראשונים וגם האחרונים שערכו לפנינו ש"ע עליו כל מיני מגדים של מעדני הנפש מה שלא היה נמצא אצל הראשונים זה עומד לנו במקום החכמה יתירה שהיה להם לראשונים באופן שכל הדורות ראוים שיהיו שוים לעונש אחד (ט) וזשה"כ טובה החכמה עם נחלה כלומר חכמת הדור מצטרפת עם נחלת חכמת הראשונים ושניהם כאחד טובים וזה דומה ליורש שוטה היורש ממון הרבה מאדם א' חכם בשעה קלה מה שטרח בו החכם שנים רבים וזה ג"כ מ"ש מורשה קהילת יעקב כלומר התורה שוה לכל קהילות יעקב שבכל דור ודור לפי שהיא להם למורשה כדפי':