פרק שני
הנה פחד יום משפט אלהי יעקב גדול ונורא הוא ומי יכילנו ע"כ כל ערי הפרזים יראו לעמוד על נפשם ולהמלט אל עיר בצורה אשר שם בית המלך ומקדש מעט כדי להשגב שם בפני הצר הצורר בהתאסף ראשי עם יחד להרים ולהניף יחד על שכמם עול משא התורה והמצוה ועל זה אמרו רז"ל (א) וגמירי דכל טונא דמידלי אינש על כתפיה אינו אלא שליש משא כמשא כשמסייעין אותו להרים מכל מקום אין הפרש גדול כל כך שיהא על חד תלת וגם לשון גמירי לא שייך כאן רק בנושאי סבל ממש מיירי ולכך נראה כי בעושי המצוה ידבר ומגיד שרבים שעושים מצוה ביחד זכותם יותר הרבה מאשר היה עושה כל אחד לבדו על חד תלת וראוי לאדם שיתעורר את עצמו בבואו שם לשמוע אל הרנה ואל התפלה כי איך לא יבוש שיעלה ויראה לפני יוצר הכל ומשארות אשמיו צרורות על שכמו וכמו שיש בנושאי הסבל יחד מי שמכניס עצמו תחת עובי התקרה עד שנושא יותר מחלקו המגיע לו ויש מי שנושא חלקו בצומצום לא פחות ולא יותר ויש עצל שמשפיל את שכמו כדי להטיל המשא על חביריו ואינו נושא את חלקו המגיע לו כך יש זריזים ויש עצילים בענייני התשובה בבואם להתאסף יחד זהו שכתוב יביא אותו אל פתח אוהל מועד.
ופי' אותו את עצמו ומ"מ יתירא הוא דלא הל"ל רק יבא אל אוהל מועד ומאי אותו אבל מגיד כי החלק השכלי שבאדם יכריח את החלק הבהמי שבו להביאו עמו אל פתח אהל מועד.
(ב) וזהו שאנו מתפללין יעלה ויבא ויגיע כו' כי מתחילה יזכה שיעלה ויבא לשלום עד מקום בית המלך שלא יקראו אסון על הדרך ואחר כך מבקש שלא יהיו לו מונעים שיעכבוהו יותר לכנוס ולהגיע אל חצר המלך וזהו ויגיע אח"כ מבקש שיהא זוכה להיראות אל המלך פנים אל פנים וזהו ויראה.
ושיהא עת רצון לפניו וזהו וירצה ושיכניסו דברי תחנוניו באזני המלך וזהו וישמע שימלא בקשתו וזהו ויפקד ויזכר.
(ג) וראוי ליושבי הקהילות שיכבדו את בני הכפרים בזמן שיבאו למנין שכן מצינו במביאי הבכורים שגדולי ירושלים היו יוצאים לקראתם לשאול בשלומם ולכבדם.
וזהו שיסדו בפזמון של עי"כ בניך בצל קורתך באו הרי שאנו מבקשים חסד אחר שבאנו בצל קורת בית אלהינו כי כן דרך הבעל הבית לחוס על אורחיו כענין שנאמר בלוט כי על כן באו בצל קורתי כמו שפירוש לעיל ויש לאמירה זו שבזמן הזה קצת רמז בתורה שנאמר ועל כל עם הקהל יכפר נקט עם נגד יושבי ירושלים ונקט הקהל נגד אותן שנקהלו לתוכה.
ואם יתקע שופר בעיר וגו' ואריה דבי עילאי שאג מי לא ירא כמו שהשיב (ד) רבי יהושע אל הקיסר בפ' אלו טרפות על ששאלוהו אלקיכון לאריה מתיל ומאי רבותא פרשא קטיל אריה והיה זה רמז על טיטוס שגידר את הפרוכת ויצא דם והיה סבור שהרג את עצמו ואם יש אלהי' שופטי' בארץ איה גבורותיו.
והחכם הזה השיבו כי וודאי אמת שכל השנה כולו כמעט שעזב ה' את הארץ וישלח' ביד פשעיה' אכן יש זמן אחד מיוחד בשנה שאריה דבי עילאי שואג ומי לא יירא וכשמוע קול שופר מי לא יחרד והיום הרת עולם כאשה מעובר' וזהו ואפיל כל מעובר' ואף האומו' נדוני' בו וזהו ושורא דרומא נפיל.
ובקרבו מאה פרסאו' שזהו י' ימי תשובה דהיינו י' פרסאות לכל יום כמהלך אדם ביניני אזי נפל ככי ושיני רמז לתענית צומא רבא שהכל מתענין בו וכרסין דידיה רמין ומלך יושב על כסא רם ונשא ומשליך לארץ כל גאה ונישא וזהו ואיהו מכורסיה נפיל אזי יודע שיש אלקי' שופטי' בארץ ויתר דברי האגדה ההיא אין כאן מקומה: