פרק ראשון
כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחיה האדם בפ' זה יש להסתפק דרישא דקרא משמע שלא בא למעט רק כי לא על הלחם לבדו יחי' אבל פשיטא שגם הלחם הוא צורך האדם שהרי אנו רואים שא"א לו לחיות בלא לחם והיה ראוי א"כ לכתוב בסופא דקרא כי אף על מוצא וגו' אבל כי על מוצא פי ה' משמע שממעט הלחם לגמרי וזה א"א כדפי' וי"ל דודאי על מוצא פי ה' לבד אפשר לו לאדם לחיות אם זכה לו כדרך שזכה לו משה ואליהו ורישא דקרא מיירי ברוב העולם שאינם זוכים לאותה מדריגה וצריכים הם אל הלחם שאעפ"כ לא יחיו על הלחם לבד רק גם על מוצא פי ה' שיתעסקו בו בשעת האכילה וכן כל מ"ב תלוים במאמרו של הקב"ה ובו נבראו להגיד כי ע"פ דברי התורה העולם עומד (א) ולכך על כל ברכת הנהנין אם בירך שהכל נהיה יצא וזהו ג"כ מה שנ' את זה תאכלו וגו' שלא הו"ל רק את זה לא תאכלו וממילא אנו ידעינן דהשאר תאכלו אבל לפי שאפשר לו לאדם להיות בלא לחם אם יזכה כדפי' וכדי שלא תאמר שכ"א חייב לפרוש עצמו מן האכילה ושתיה אולי יזכה לאותה מדריגה העליונה ולכך כתב את זה תאכלו כי התורה נתנה לכל קהילת יעקב ואותה המדריגה רחוקה הרבה מאד מן האיש ההמוני ע"כ ימנע האדם עצמו מן התענוגים היתרים שאינם לצורך רק יקנה במקומם לחם העניים (ב) כי מזונות האדם קשים כקי"ס ואין ליהנות מענייני הנס רק מה שהוא הכרח גדול אל האדם וזהו שנ' ואכלתם לחמכם לשובע שיש להסתפק דפשיטא כי ברבו' הטובה רבו אוכליה ויאכלו לשובע אבל קמ"ל כי עם ריבוי הטובה שהזכיר בפ' אל יאכלו אף לחמכם רק לשובע בעלמא ולא דרך פיזור (ג) ומטעם זה נקרא כל סעודה על שם הלחם כמו שנ' עבד לחם רב וכן לחם אלקיו הוא אוכל להגיד שלא יהנה מסעודתו רק מה שהוא הכרחי לו כלחם זה אשר עליו יחיה האדם (ד) ועצם אחד יש לו לאדם בשדרה שלו והוא קיים לעד ולנצח בגין דלא סביל טעמא דמזוני דבר נש ואף מן הדברים ההכרחי' לא יהנה רק על מוצא פי ה' כדפי' לפי שהשטן מקטרג על אכילת האדם ושתייתו ותקנתו בלחם הפנים אשר לפני ה' תמיד (ה) ובספר הזוהר כ' שמלאך אחד יש ששמו סוריאל והוא נוטל כל מילי דאורייתא שנ' על הסעודה ואיתעטר ביה קמיה מלכא ומטעם זה השם של סוריא"ל נראה על שם שהאדם מתגאה בשעת האכילה ועי"כ הוא סר מאחרי אל וזהו למען תהיה תורת ה' בפיך שר"ל באכילת פיך וכן אך אשר יאכל לכל נפש פי' אותה אכילה שנהנין ממנה כל נפש אדם דהיינו בין נפש הבהמי ובין נפש השכלי אותה אכילה לבדה הוא יעשה לכם אבל שאר אכילת פיגול הוא לא ירצה לכם.
וצדיק אוכל ג"כ לשובע נפשו ולא לשובע גופו לבד (ו) וזהו ג"כ מה ששנינו ג' שיושבים על שלחן א' ולא אמרו עליו ד"ת כו' שהכוונה על ג' כחות האדם דהיינו גוף רוח ונשמה שכולם נהנים משלחן א'.
וכל מסיבה שאין עמה דברי תורה הרי הם יושבי חושך וצלמות אחר שלא נגה עליהם אור התורה (ז) ועליהם ארז"ל מכאן לסומין שאוכלים ואינם שבעים להיפך הברכה שהאדם אוכל קימעה והוא מתברך במיעיו אבל כאן הוא אוכל הרבה והוא מתמעט אצלו עד חציו לפי שכל שלחנם מלאו קיא צואה.
וקי"א הוא החציים מאותיות ברך והקב"ה ברא לאדם ז' נקבים.
ב' עינים ב' אזנים ב' נחירים והשביעי הוא קדש והוא הפה.
וכמו שהעינים והאזנים והנחירים הם שנים שנים על צד היותר טוב כך היה ראוי להיות לו לאדם תרי פומי (ח) כמו ששנינו בירושלמי אמר רבי לוי אילו הוינא בסיני הוינא בעינא לקב"ה דיהיב לן תרי פומי והיה ראוי שיאמר אילי הוינא כד ברא קודשא ב"ה לעלמא אבל נקט סיני כי משעת מ"ת ואילך לא היה ראוי שיעבור המאכל והמשתה דרך הפה הקודש שנתייחד לקדושת דברי תורה והיה ראוי מסיני ואילך שיהא לו לאדם פה מיוחד לתורה לבד ולאכילה ושתיה לבד שלא יהא כמעביר סילון של מים סרוחים דרך פתח קודש הקדשים אבל רצה הקב"ה שיהא מוצא אחד לשניהם כדי שיהא הפה שעוסק באכילה הוא הפה שידבר בדברי תורה בשעת האכילה ואע"ג דכ"מ ודאי ראוי להקדים צרכי הנפש לצרכי הגוף כמו שמצינו בתפילה שאסור לו לאדם לאכול אלא א"כ התפלל תחלה אבל כאן על השלחן אוכל תחלה לשובע נפשו ואחר כך עוכק בדברי תורה שנא' ואכלת ושבעת וברכת כי כשהאדם שבע מתענוגיו חוזר למאוס בהם לפי שרואה שתענוגי הגוף אינם קיימים ואז פונה עצמו אל תענוגי השכל ומתחיל לעסוק בדברי תורה שאין האדם שבע מהם לעולם שנאמר מה אהבתי תורתך כל היום הוא שיחתי פי' אע"ג שכל היום הוא שיחתי אעפ"כ אהבתי אותם ביותר (ט) וזהו כוונת רז"ל שאמרו שחייב אדם ליתן תחלה מזון לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת והבהמה הוא כינוי לגוף שנהנה תחילה והדר ואכלת אכילה ודאי שהוא מזון הנפש וזהו ג"כ מה שארז"ל שאין אומרים שירה על זריקת הדם והקטר חלבים ונסוך המים רק על נסוך היין לבד שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים שהכוונה שאין האדם מוכן לומר שירה רק מתוך השובע שנא' מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים כלומר לאחר שהתענג האדם אז יפה ונעים אליו אהבת הש"י לפארו ולרוממו על כל דברי שירות ותשבחות אבל לא שהוא יושב בתעניות וממעט את דמו וחלבו וגם לא כששותה מים רק בשעה שהטיב את לבו ביין המשמח אלהים ואנשים ר"ל חלק הנפש הנקרא אלהים עם חלק הגוף הנקרא אדם דהיינו שישתה מן היין שעור הראוי באופן שיגביר השכל על היין ולא שיגביר היין על השכל (י) וזהו ג"כ מה שארז"ל שמבטלין ת"ת מפני הוצאת המת והכנסת כלה וראייה לדבר מ"ש עת ספוד ועת רקוד ולא עת לספוד ועת לרקוד רק הלמ"ד חסר בשניהם רמז לביטול הלימוד בשני הזמנים הללו ולפ"ד שלא היה ראוי שידחה מצות ת"ת שהוא כנגד כולם מצות ריקוד הכלה או הספד המת רק מפני שאין התורה נקנית לא מתוך העצב והיגון של הספד המת ולא מתוך קלותראש של הריקוד שעל הרוב הוא עת שכרות היין והואיל ובלאו הכי אין הלימוד בשלימות בשני הזמנים הללו ע"כ בקל ראו חכמים לבטלו לגמרי מפני כבוד המת ומפני שמחת חתן וכלה: