פרק שלישי
(א) והנה נחזור אל הסבה הרביעית והוא שהגלות ענין הכרחי אל האמור שאינה ניכרת רק בגולה כענין שארז"ל כי במקדש היו עונין בשכמל"ו אחר כל ברכה וברכה ובגולה היו עונין אמן והטעם כי במקדש ראו עין בעין כי יש אלקים בישראל ע"י הניסים המפורסמים אשר הפליא ה' לעשות לעמו דבר יום ביומו וע"ז היו מברכין את המלך הגדול ב"ה בבית מלכותו עשכ"מ אבל בגולה אשר אין לנו לא נביא וחוזה ועם ה' ניתן להרג ולשבי ולביזה והגוים מרקדים בהיכלו והחזן עומד ומברך ברכת אתה גבור ואיה גבורותיו והעם עונה אמן אע"ג שהחוש מעיד היפך זה וזהו ודאי עיקר האמונה ולפי שצרות הגלות כל יום קשה מיום שלפניו ע"כ מתחדש האמונה אצלנו כל יום ויום וזש"ה חדשים לבקרים רבה אמונתך ויש לפרשו ג"כ על מעשה האדם שמתחדש לרעה בכל בוקר ואעפ"כ רבו הוא עלינו חסדי הש"י ואמונתו.
נמצא לפ"ז כי בזמן שהיה המקדש קיים היה הכרח לצורך המלך כדי שיהא ניכר במלכותו על עבדיו עושי רצונו בא' הזמנים וזמן הגולה הוא כדי להוודע שעם ישראל הם שלימי האמונה.
(ב) הסבה הה' היא המדה הגרועה של השנאה וקנאה שנתחדש בתוכם עד שהשחיתו זל"ז ולא היה נאה להם רק הגולה והפיזור כשארז"ל שהפיזור נאה להם לרשעים וזהו ענין קמצא ובר קמצא שחרב ירושלים ע"י ובלתי ספק שלא נחרב רק בשביל כל התועבת שנמצאו בה אלא שהמכשלה הזאת של בר קמצא היה להם למזכרת עון עד שלא ניתן עוונם לכפרה שהרי כל חוטא הוא ג"כ שונא של הקב"ה ואעפ"כ הוא בא לביתו ומבקש ממנו סליחה וכפרה ומיד הוא מקבלו ואינו מביישו ומר מי בקש זאת מידך רמוס חצירי כך היה לו לבעל הסעודה לעשות לשונאו גם היה ראוי לו לחוס על כבודו שהשליח שלו הטעהו ליכנס לביתן שגיאות מי יבין וכל חוטא לאחר שנקלה ונתבייש נתכפר לו עונו וכאן נמי נתבייש הרבה ולא היה לו לדחותו בשתי ידים וגם בצדקה ובכופר יכופר עון וכאן נמי אחר שרצה לשלם לו דמי כל סעודתו היה לו לקבלו ולהזכיר שגם אנחנו בגבול האויב ובחלקו שלא ברצונו ואעפ"כ הוא נותן לנו אכסנאי בתוכו ואיך נתאכזר אנחנו איש על אחיו ולכך אין לתמוה מה שעל ידי עבירה קטנה כזו נחרב בית אלקינו כי עבירה זו היתה סבה שהקב"ה היה נוהג עמהם ג"כ כפי מה שהיו נוהגים הם איש עם אחיו ומיד נחתם גז"ד והמכשל' הגדולה הזאת נכשלו בו ג"כ אנשי בית שני ועדיין הוא מרקד בינינו וזו היא סיבת אריכות הגלות המר הזה וראוי ללמד זכות על עם הקודש הזה על המדה המגינה הזאת שנשתרש בתוכו ואומר כי שורש מדה המגונה הזו לפי שכל ישראל הם אחים ורעים זה לזה (ג) ופשיעת האחים או האוהבים יותר קשה מפשיעת האנשים הרחוקים זה לזה כעניין שאמר דהע"ה גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב וכאשר רצה הקב"ה לענוש את דוד בעונש קשה מאד אמר הנני מקים רעה מתוך ביתך לפי שאז הצרה כפולה וז"ש ג"כ אחי יוסף ליוסף אנא שא נא לפשע אחיך.
הזכירו לו האחוה לומר שאע"ג שוודאי שפשועת האחים קשה מאד אפ"ה תסלח לנו לפי שאחוה ג"כ טעם אל הסליחה כי האיך יאכל האדם את חצי בשרו ולא ישא לפשע שלו.
וזה דומה לאדם שידו הימנית חתך את ידי השמאלית דפשיטא שאינו חוזר וחותך את ידו הימינית כדי לנקום ממנה גם דרך האנשים הגולים להתנחם זה בזה ולא שיוסיפו הם מכאוב על מכאוביהם זה לזה ע"כ קשה שנאת וקנאת הגולים זה לזה וכשהאומה הזאת מריבים זה עם זה כל אחד מגלה מומי חברו ומומי אבותיו מה שלא יעשו כן שום אומה בעולם כי הם יריבו שת ריבם וסוד אחר אינם מגלים וגם בזה יש ללמוד עליהם זכות לפי שהוא סבת קדושתם שכל חטא ורשע הוא לשמץ פסול אצלם מה שאין כן בשום אומה שבעולם שכל העבירות נעשין להם כהיתר וזהו וודאי (ד) שראוי לפרסם מעשה הרשע כדי לידע ולהודיע שמעשה הרע הוא גנאי לעושהו גם לו גם לזרעו אחריו ובזה יקחו מוסר ויבושו החוטאים ממעשיהם הרעים אכן עכשיו בעו"ה יגנו זא"ז בדרך נקמה בעלמא ואע"ג שידע שהוא משקר בחבירו אינו מונע מלגנותו וזה וודאי חטא גמור המעכב עקבות המשיח ומצינו שהכתוב מעיד על שאר האומות שכולם השוו את דעתם בעמק השוה להמליך את אברהם אבינו עליהם ולתת לו כל הכבוד שהיה ראוי לו ולא כן אנחנו עם ה' וצאן מרעיתו כי מי לנו גדול ממשה ואפ"ה היו חולקים עליו תמיד וגם מדה זו המגונה אינה נמצאת אצלינו רק בשביל שאנו עם ה' ואין לנו להשתעבד לשום אדם בלתי לה' לבדו כי הוא לבדו מלכנו.
כמו שהוכיחם שמואל הנביא על ששאלו להם מלך בימי שאול וע"ד הזרות כתבו מלכי פרס ומדי על ספר ד"ה שלהם כי מרדכי היהודי משנה למלך וגדול ליהודים שהוא דבר חידוש אצלם ויותר מזה מה שהיה רצוי לרוב אחיו ולא קנאו אותו בממשלתו וזה אמנם היה לפי שידעו כי הוא לא היה דורש טובת עצמו כדרך רוב המנהיגים רק היה דורש טובת עמו וזה היה סיבת אהבתו ואפ"ה לא היה רצוי רק לרוב אחיו ולא לכל אחיו (ה) וחתם ספר גאולה זה במקרא זה להגיד כי לעולם לא ימצאו צוררי היהודים מקום להציר את ישראל ולהלשין עליהם אלא א"כ הם צוררים לעצמם ומלשינים זה לזה ולכך ראה מרדכי לאחוז במדת השלום כי בזה לא יוכלו לו המן ושאר צוררי היהודים ומכלל אזהרה זו שלא להחזיק במחלוקת רז"ל אמרו איזהו מחלוקת שאינה לש"ש זהו מחלוקת קרח ועדתו איזהו מחלוקת שהיא לש"ש זו היא מחלוקת הילל ושמאי (ו) פי' אע"ג דלכאורה נראה שאינה לש"ש שהרי א"א שיהיו דברי שניהם אמת ואפ"ה אמרינן הואיל וכוונתם לש"ש הרי אילו ואלו דברי אלהים חיים ולהיפך איזהו מחלוקה שאינה לש"ש זו היא מחלוקת קרח ועדתו שאע"ג שהיו מראים עצמם כאלו נחלקו לש"ש באמרם שאין ראוי להשתרר על עם ה' ואפ"ה לא היה מחלוקת לש"ש ולכך לא אמר ג"כ מחלוקת קרח ומשה ואהרן כדרך שאמר מחלוקת הלל ושמאי משום שמשה ואהרן לא התעוררו כלל על ענין מחלוקתם כענין שאמרו ואנחנו מה ולא אמר רק מחלוקת קרח ועדתו כי לפי האמת הם עצמם היו חלוקים זה מזה וזהו שתרגום אונקלוס ואתפליג ולא תירגם ופליג ויש שאינם מריבים עם חביריהם בפרהסיא רק נראים כאוהבים והם שונאים גמורים ועליהם התפלל דוד ואמר ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי כלומר אותם השונאים שמראים את עצמם כעוזרים לא אוכל להשמר מפניהם רק הש"י יהיה לי כנגד אותם העוזרים והוא יפיר עצתם ויקלקל מחשבותם ולכך נקוד בעוזרי בחולם.
העי"ן ובקמ"ץ הרי"ש שהיה ראוי להנקד בעזרי בסגו"ל העי"ן ובחיר"ק הרי"ש כמו עזרי מעם ה' אכן השונאים שמראים עצמם כשונאים אני בעצמי יכול לראות ולהשמר מהם וזהו ואני אראה בשונאי וגם כי יחנן איש חנף אין ראוי לשמוע לקול תחנוניו כי לבו בל עמו פי' הלב שלא תתהפך עד כי מן מלת לב נעשה מלת בל וכן בלב ולב ידברו מלת בלב הוא בל לב הפוך לכאן ולכאן ע"כ סופו שנאה וזהו שאמר דוד ע"ה תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי פי' לפי שידעתי בתחילת הענין (ז) כשבאו אלי בדברי חניפותם שסופו לא יהיה רק שנאה אותו התכלית נתתי אל לבי בתחילת דיבורם וע"כ לאויבים היו לי כבר ול' היה דמשמע עבר משמע כפי' זה ואחר כל מחלוקת ורכילות ראוי להטיל שלום בתוכם שכן אחר אותיות רכ"ל באות אותיות של"ם וכבר סיפרו לנו רז"ל בפ"ק דכתובות (ח) כי מחכמת טבע יצירת האדם הוא שראשי אצבעותיו הם משופות כיתידים לומר שאם ישמע האדם דבר שאינו הגון יניח ראשי אצבעותיו באזניו וכן האזן שלו קשה מלבד האליה שלו שהיא רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכו ואליה זו הוא תנוך אוזן המטהר והוא ר"ת של "תורה "נביאים "וכתובים שהם וודאי מבטלים כל הדברים שהאוזן נכוית בהם: