פרק השמיני
וכאשר יקרבו ימי אדם למות אזי יחלשו הכחית הגופניות ואז השכל מתחיל להבהיק וכאשר יחלה יחליש (א) עוד אז השכינה עצמה למעלה מראשותיו מפני טעם זה או משום את שפל ואת דכא אשכון ואין דכא כמו החולה כמו שפי' אחי גור אריה יצ"ו: (ב) וכמו ששקיעת השמש נק' ביאת השמש שנאמר כי בא השמש לומר שאע"ג שנאבד אורה ממנו מ"מ השמש עצמה אינה נאבדת רק נשארה באורה הגדול לעולם כך שקיעת שמש של צדיק זה ופטירתו נקרא ביאת שמשו שנאמר וזרח השמש ובא השמש ודרשינן עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל. וכל זה לפי שפטירתו אינו רק ביאתו אל המקום אשר היה שם אהלו בראשונה.
ובפרק יוחסין אמרו רבותינו זכרונם לברכה אין צדיק נפטר עד שנברא צדיק כמותו ונראה דלאו דוקא צדיק כמותו ממש דאם כן יהיו כל הדורות שוים לעולם במדריגה אחת וזה אינו שהרי אם הראשוני כמלאכים כו'.
אבל נראה במקומו יחיד בדורו כמו שהיה צדיק ומופלא בדורו וצדיק שאבד לבני דורו אבד פי' הוא אבד את בני דורו שאינם מצוים עוד אצלו להשפיע מטובו עליהם.
וזה שאמר הכתוב וכל בית ישראל יבכו את השריפה שרצה השי"ת שהרחוקים יתאבלו עליהם והאחים יהיו אסורים להתאבל להגיד כי האבילות בעבור הצדיק אינו בשביל הרעה שהגיע לו לצדיק על ידי מיתתו דא"כ האבילות היה ראוי לקרובים יותר מלרחוקים אבל מיתת הצדיקים אינו רע רק לכל איש ישראל שהיו נהנים ממנו עצה ותושיה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכו לאובדים ולא לאבידה שהיא במנוחה ונחנו לנאנחה.
ולכך האחים שהיו גדולי ישראל כמותם ולא היו צריכ' ללמוד מהם לא התאבלו אבל ישראל שהיו תלמידיהם הוצרכו להתאבל אליהם אף על גב שהיו רחוקים להם.
(ג) וכל אדם אפי' העני שבישראל צריך שיהא הקרקע שהוא קבור בתוכה קנוי לו בכסף.
והטעם לפי שאין רשות לשו משחית להוציא את האדם מרשותו ולא נקרא רשותו אלא א"כ אותה קרקע קנייה היא לו ולכך לא רצה אברהם במערת המכפלה רק בכסף מלא: ומטעם זה יעשו בעלי השבעות המשבעים לשדי' עיגול סביב להם כי אין יכולת השדים לכנוס מר"ה לרה"י.
(ד) וכן המנהג לעגל את החיות בעת לידתם אחר שהם שוכבים על המטה כדי שלא ישלוט בהם רוחין ולילין ועל כן כותבים לילית חוץ בהזכר' שלשה שמות של המלאכים וקרוב לזה כתבו המקובלים אף יאסוף את רגליו אל המטה שכל אדם יזהיר בעת מותו שלא ישאיר שום דבר מאיבריו חוץ למטה כי כל הנשאר חוץ למטה עליו נאמר אל יאסף ולא יקבר לעוף השמים הוא.
ובספר הזוהר כתב שכמו שדרך הנושה הוא לקחת שאינו לוקח את הלוה עצמו למוכרו לעבד בשביל חובתו אלא א"כ אינו מוצא שום משכן בבית הלוה.
כך המשחית אינו רודף אחר האדם אלא א"כ אינו מניח אחריו זרע קיימא אבל אם הניח אחריו זרע אותו הזרע היא משכן במקומו.
(ה) ונראה שזהו שאומרים שכל י"ב חדש כשהבן מזכיר את האב צריך שיאמר הריני כפרת משכבו שלכאורה היה נראה שאין זה רק כמקלל את עצמו בחנם אבל לפי מה שכתב הזוהר אתא שפיר לפי שהבן נותן את עצמו משכן תחת אביו וכל שנה כשיגיע יום שמת בו אביו הוא קצת בחשש סכנה מפני המשכן שנתבע לגבות.
(ו) וענין הקדיש והתועלת שלו כבר מצינו רמז בתורה והוא מה שאמר בלעם תמות נפשי מות ישרי"ם ר"ת שלו י"הא ש"מיה ר"בא מ"ברך גם מה שנאמר ולא יומתו אבות על בנים רמז כי האבות לא יומתו מיתת הנפש על ידי הבנים שיצילו את האבות ועיקר הטעם נראה לפי שאין מיתה בלא חטא ורובם מתים בשביל עון חילול הש"י שלא יכופר אותו עון עד ימותון וכשהקדוש ב"ה נפרע מן החוטא אז שמו של הקדוש ברוך הוא נתקדש שנאמר ונשפטתי וגו' ואח"כ והתגדלתי והתקדשתי ולכך עומד הבן של החוטא הזה שמת ואומר לפני התיבה יתגדל ויתקדש כו' כלומר מתנחם אני על מיתת אבי הואיל ושמו של אבי שבשמים מתגדל ומתקדש על ידי מיתתו ומיד מתכפר עון חילול הש"י שעשה וזהו דוגמת הנידונים בבית דין שהוצרכו בני משפחתו לבא ולומר לב"ד יפה דנתם להורות שאין בלבם על הב"ד כלום וזהו גם כן מה שמסיים בחייכון וביומיכון כו' כלומר אתם בית ישראל הזהרו במעשיכם שלא תגרמו מיתה לנפשיכם רק תחיו ביראת הש"י והרקנטי פי' שתקנו בקדיש לומר בחייכון וביומיכון כו' לפי שאין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא אך לפ"ד כשאנו מתפללין על ביאת הגואל ראויים אנו לתתפלל על כל חיי ישראל ובכלל חכמיהם פרנסתיהם כשיגיע זמן פרנס את דורו שלא יהא הראשון נדחה מפניו.
לפי מה שפי' אתא שפיר.
סליק חלק שני הנקרא ספר חיים טובים.