הפרק הב'
וכשהבן הוא בן ח' ימים האב מוסרו לעוקדו על גבי המזבח לעבודת השם יתברך ומאז נכנס לרשות אדון הכל ונעשה כבנו ואין רשות לשום מחבל להזיקו כי מי ימלא לבו לשלוח ידו בבן המלך ויהי נקי (א) וזהו ג"כ כוונת תנופת הלוים כדי למוסרם ברשות הש"י והוא כדרך השררות קטנות שלא יוכלו להחזיק בנכסיהם אלא א"כ ימסרו תחלה הנכסים אל יד המושל הגדול והמושל הגדול חוזר ונותן הנכסים אל השררה הקטנה שאז נשאר שם המושל הגדול על הנכסים לעולם ונקר' ליאן בל"א זוהו ג"כ סוד פדיון הבן שהאב נותן הבן אל הכהן שהוא משרת לאל עליון והכהן לוקח פדיונו וחוזר ונותנו אל אביו ואז הוא שאול כל ימיו לה' כענין שמואל ובהצטרף אות האלף המורה על האחדות עם אותיות מילה נעשו ממנו תיבת אלהים וזהו שנא' להיות לכם לאלהים בפרשת מילה פעמי' הרבה והערל' לבד' נתנה לחלק הטומא' ואדם נשאר שוב חלק אלוה ממעל לכך טומנים את הערלה בחול על שהערלה היא חול ולא קודש ולפי פשוט טומנים אותה בחול על שם ושמתי את זרעך כחול הים (ב) ואם יקשה האומר א"כ האשה שאינה בברית נמצא שאין לה אלוה ח"ו נשיב כי האשה הנברא' מן צלע האיש נכנסה עמו בברית דת יהודית עם בן זוגה כדין כל שותף שנתן מכס בשביל הסחורה של השותפות שהוא פוטר גם את חבירו עמו גם עיקר טעם המילה כדי למעט תענוג המשגל כי הערלה עיקר סבת התענוג ההוא כמו שאמרו רז"ל כל הנבעל' לערל קשה לפרוש אותה ממנו ועיקר טעם זה שייך לגבי אשה כשמתחיל התינוק לדבר אביו מלמדו פסוק של שמע בני וגו' ועל ידי כן מביאו לחיי עה"ב (ג) ואע"ג שהתינוק אין לו שום הבנה מ"מ מביאו לידי הרגל וחינוך דבר ובפ"ק דחגיגה פריך ג"כ טף למה באו ומתרץ כדי ליתן שכר טוב למביאיהם והטעם כדפי' מפני שיש בהבאה זו תועלת לתינוק שמרגילו ע"י לב"ה וי"מ שאין לתינוק עצמו שום תועלת ואפ"ה האב המביאו לבה"מד מקבל שכר טוב על מחשבתו הטובה שכל מה שהאדם עושה לכבוד קונו אפי' מסיע אבנים ממקום למקום בעלמא אעפ"כ יש לו שכר טוב בפעלו ואין דעתי כן שלא מצינו עבודת הש"י רק במי שטורח על התור' ועל העבודה לא במסיע אבנים בעלמא לשם קונו ולכך נראה כדפירש' וי"ם אותו על המשרת המביא את התינוק לביה"מד שגם לו יש שכר קבוע על שהוא מסייע לדבר תורה גם המשרת עצמו מתוך כך יבא לשמוע גם הוא לחכם הדורש (ד) ואנו רואים בשמות השבטי' שיש בו רמז נפלא על הויות האדם ועניינו כי מתחילה אביו ואמו משחקים בתינוק ואומרים ראו כמה נאה בן זה ונחמד הוא וזה ראוב"ן אחר כך מרגיל אותו בפסוק של שמע ישראל ושמע בני מוסר אביך וגו' וזהו שמעון ממשיך אותו לבה"ס ולפחו' מחברו עם התינוקות כדי שישב עמהם וזהו לוי שאף על גב שאינו לומד עדיין מכל מקום מחברו עם שאר יושבי בית הספר אח"כ מתחיל התינוק להתפלל וזהו יהודה על שם הפעם אודה את ה' ואמר אשרי יושבי ביתך עוד יהלליך סלה כלומר אינו רק יושב בבית ה' אשרי לו כי עוד יהללוך סלה ועל ידי שמחנכו ומרגילו לתורה יש לו שכר טובה לפעולתו כי ברוב ימים ימצאנו גם כי יזקין לא יסור ממנו וזה (ה) יששכר בשני שינין רמז לשכר שני עולמים וכן זבולון רמז שעל ידי כן עושה לו זבול ואכסניא בעולם הנשמות כמו שפי' שאביו מביאו לחיי עולם הבא.
יוסף ובנימין מרמז כי לפעמים שהאב והאם משאחים על הבן זכר הנולד להם ויותר היה ראוי להם לאונן ולקונן על הבן היולד להם כענין רחל שהתפללה יוסף לי אלהים בן אחר ולא ידעה שסופה להיות לה לבן אונן שהרי הוא סיבב לה את מיתת' דן ונפתלי מרמז שאפילו חרב חדה מונחת על צואר האדם לא יתייאש מן הרחמים רק יתפלל אל ה' וירחמהו וזהו דן ונפתלי כלומר מי שמדת הדין מתוחה כנגדו ירבה בתפלה גד ואשר מגיד מי שמזלו טוב יכול להיות מאושר בשני עולמים על ידי האושר שלו אבל עשו ששם מבטחו באלילי כספו קרא שם בנו אליפז שהזהב והפז הוא אלהיו וכן בת מטרד על שם טרדותיו על טובת העוה"ז כן בת מי זהב וזה מבורר וכאשר ייסר איש את בנו צריך להסיר מעל לבו טבע האב המרח' על בנו ולכן לא נאמר כאשר ייסר אב את בנו רק איש את בנו לומר שצריך להתגב' כאיש והנך רואה נפלאות מלשונינו הקדוש כי בהצטרף הה"א המורה על הדין עם מלת אב נעשה ממנו אהב לומר שאם האב מייסר את הבן ומוכיחו אז הוא אוהב לו ואם תצטרף עם מלת אב אות הי"ד המורה על הרחמים נעשה ממנו מלת אויב על דרך חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר ורצה לומר שאם מוסיף לו תוכחה על תוכחה בכל שחר ושחר יתוסף גם כן אהבה בתוספת ה"א שנייה המורה על הדין ונעשה האהבה שלימה ואף על גב שיש מי שסובר שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא מ"מ נכתבה אותה פרשה בתורה ללמוד ממנו שאם הבן איננו שומע בקול אביו ואמו יתאכזר עליו האב עד שידי עצמו יביאנו לידי סקילה כי בלתי ספק אינו מזרעו רק מתתקע"ד דורות שנקמטו קודם מתן תורה והן הן עזי פנים שבכל דור ודור וכאשר ראה התנא עזי הפנים הרבה בבני דורו אמר עכשיו אני מקוה שיבא משיח שכבר כלו כל אותם הדורות מאחר שהם כל כך הרבה בדור הזה: (ו) וזהו שמצינו שאחר משנת עזי פנים לגיהנם אמר יהי רצון שיבנה בית המקדש כו' והטעם כדפי' שאין בן דוד בא עד שיכלו אותן הנשמות שבגוף וכל הד' סבות שהם החומר והפועל והצורה והתכלית כולם הם נפסדים אצל עז פנים וכן הפועל שלו שהוא האב והאם אינם טובה כי מן הטוב לא יצא רע כי התכלית שלו הוא נפסק שהרי תכלית עז פנים לגיהנם רמז לדבר והיה אם לא חפצ"ת בה הנאמר בבן סורר ומורה שהוא ר"ת של חומר פועל צורה תכלי' ולכך לא תחפץ בה לפי שכולם נפסדים אצל הבן הנולד מן האשה השנואה בלקוחים כמו יפ"ת: (ז) ועיקר קיום כיבוד אב ואם הוא שהבן מטיב דרכו שאז משמח את האב כמ"ש בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו ולכך לא חשש יעקב על מצות כיבד אביו כשהיה נטען בבית שם ועבר שאין כבוד אב ואם גדול מזה והאב נזכר תמיד על צדקת הבן שנ' עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' שאין ספק שכדאי הוא יצחק לבדו להתברך בשביל מעשה עצמו ולא הזכיר אברהם אביו רק בשביל שהוא גרם לצדקת בנו וכן להיפך רשעת הבן תולה ג"כ בקילקול מעשה האב וזהו שאמר שהע"ה אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה פי' דרך האדם שתקהנה שינו כשהוא רואה את חבירו האוכל בוסר אבל כאן שהאבות מתו כבר לא היה ראוי להקהות שיני בניהם שיעמדו תחתיו לאחר זמן אבל אין זה רק שדרך הטבע להקהות ג"כ את שיני המהרהר באכילת הבוסר וכאן נמי לא ימלט שהבניס מהרהרים תמיד בגידולם הרעים שראו בבית אביהם ועי"כ יאחזו גם הם דרכי אביהם בידם ע"כ ראוי להפקד עליהם ג"כ עון האבות וגם פעמים הרבה שהאבות מתו ולא השלימו את הרעה אשר יזמו לעשות ועומדי הבנים והשלימו אותו ואין הענין נקרא רק ע"ש הגומר וזהו שת"א על פוקד עון אבות וגו' כד משלמין בניא למחטי בתר אבהתן וזה מבואר (ח) ובמד' המשיל את מי שגדל את בן לא טוב לחותך בשר או לאם בסכין חדה וחותך את ידו או שהדליק נר ללמוד לאורו ונפל על בגדיו ושרפם ונראה שכוונת משל זה לומר שהלחם והבשר שחתך לצורך פרנסת בן זה העומד על דרך רע הוא לעצב ויגון להאב כאלו חתך את ידו וכן הנר שהדליק לצורך לימוד אותו הבן כאלו נפל הנר על הבגד ונשרף ונקט פרנסה ולימוד שהם הדברים שהאב עושה לבנו כדפי' וכ"מ בפרק במה מדליקין (ט) גבי מיתת דוד ששלחו לשלמה בנו ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטל רמז שהתינוק חייב לכבד אביו על ככר לחם שהאכילו ובמ"א מזכיר ספר על שלמדו תורה.
הזכר נעשה בן עונשים לי"ג שנים והבת חייבת במצות שהנשים חייבת בהם לי"ב שנים לפי שאין התורה מתשת כחה של נקיבה כדרך שמתשת כחו של זכר וסימן לדבר זה נכנס בזו וזו נכנס בזה פי' הזכר נכנס לעונשים לי"ג שנים כמנין זו רמז לדבר עם זו יצרתי לי והנקיבה נכנסת לעונשים לי"ב שנים כמנין ז"ה והעונשים הם ג' וסימן לדב' גיכ"ק דהיינו י"ג שנים לעונשיו של מטה ועשרים שנה לעונשין של מעלה ומאה לאותם שהיו קודם מ"ת וכן לימות המשיח שנא' הנער בן מאה שנים ימות ואחר שהגיע הבן לעונשין חייב האב לברך על שפטר מעונשו של זה ושוב לא יטפל עמו כל כך כדי שלא יסמוך עליו הבן ויראה להיות איש זהיר במעשיו בפני עצמו ובזה יש ללמוד משכוי בינה (י) כי התרנגולת מתחילה מגדלת את אפרוחיה ולוקחת מפיה ונותנת לפניהם וכשנתגדלו קצת היא מנקרת את עיניהם אם יבואו אצלה: