הפרק הראשון
החיבור הראוי נקרא ידיעה כמו שנאמר והאדם ידע את חוה אשתו וכתיב וידע קין את אשתו והוא עניין קדוש ונקי ואין בו שום גנאי או כיעור עד (א) שרבותינו זכרונם לברכה אמרו שכביכול הקדוש ברוך הוא יושב ומונה רביעיותיהם של ישראל ואומר מתי תבא הטפה שנולד ממנו הצדיק אמר בלעם מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים וקדושים יסתכל בדברים אלו ועל דבר זה נסמי' עינו של אותו הרשע והכוונה בזה כי בוודאי רשע זה המסכים עם חבירו הערל הטמא היוני האומר כי חוש המשוש חרפה היא לנו שניהם הם סימן בעין השכל שלהם לפי שהם נגועי התאווה עד שהוא דבר נמנע אצלם שיוכל האדם לקדש עצמו ולטהר מחשבתו בעת שעוסק בעניינים אלו ולפי שאין האדם מקדש עצמו כראוי מסבת זוגו על כן כחו של עשו נוגע תמיד בכף יריכו של יעקב כי הירך הוא רמז לכלי המשגל כעניין יוצאי ירך יעקב ואף בירך יעקב רצה לנגוע על שהיה נשוי שתי אחיות ולא היה יכול לו לפי שאף נשואי שתי אחיות שלו היה בקדושה כמו שכתב הציוני ונותן לכחו של עשו ירך הסוטה שהיא וודאי ראוי' לו משל לכלב שחטף עוף טהור ושיבר את רגלו שאף על גב שמצילו מידו מינח לו האדם את הרגל ששיבר וליכלך כך כתוב בספר הזוהר עיקר ברכה הזרע הוא כשהפרנסה מצוי' שאם אין לו לפרנסה ירא' צער בניו ומוטב להם שלא נבראו לכך אמרו רבותינו.
זכרונם לברכה (ב) שאסור לשמש מטתו בשנת הרעבון וארץ ישראל לבדה נשתבחה ברבתי עם משום שהוא ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ומתיישב השתא מה שאנו מהפכין פסוקי ברכה (ג) בויתן לך במו"ש שהרי התורה הזכירה תחלה ברכת פרי בטן ואחר כך ברכת הטנא ואנו מזכירין ברכת הטנא תחלה ואחר כך ברכת הבטן וכל זה משום שאנחנו עכשיו בגלות המר הזה וכל יום קללותיו מרובה מיום שלפניו ולכך יש להקדים ברכת הטנא.
ובכל לידת השבטים לא מצינו שהזכיר עליהם שם של יעקב רק בלידת יששכר וזבולן והטעם לפי שכבר הרבתה ללאה בבנים ודרך האדם שאינו שמח על הבן החמישי או הששי שתלד לו אשתו כדרך ששמח על הבנים שנולדו לו בראשונה ולכך אמר ותלד ליעקב בן חמישי וכן ותלד בן ששי ליעקב לומר שאף הבן החמישי והששי היו אהובים ליעקב כמו הבנים שקדמו להם וכן בלידת בני השפחות (ד) הזכיר שמו של יעקב לומר שאינם בני הפלגשים רק גם הם בנים ליעקב כמו ראובן ושמעון: ויש ללמוד דברי חכמה ומוסר מנפלאות יצירת האדם כענין שנאמר גלמי ראו עיניך וכלם על ספרך יכתבו ואף הימים יוצרו לא אחד בהם כלומר לא יום אחד מהם לחנם רק הכל בשיעור ומדה וכה"א היא עשך ויכוננך מלמד שעל כל כונניות נתייעץ הקב"ה היאך יבראנו ורבותינו זכרונם לברכה גילו לנו עניין זה בפרק ג' מנדה (ה) דדרש רבי שמלאי למה הילד דומה במעי אמו מקופל ומונח כפנקס כו' שלא היה להם לרבותינו זכרונם לברכה להשמיענו הדברים הללו אם לא להורות ממנו דברי חכמה ומוסר ולפי שיש מי שאומר כי הראש והלב לבד הם חשובים לפי שהם ראשי האיברים אבל שאר האיברים אינם רק תשמישי איברי הראשיי' ולכך אמר שהולד מקופל מונח לומר שאין לאברי האדם ראשית או אחרית ולזה כיון שלמה המלך עליו השלום שפתח בראשו כתם פז ויורד למטה עד שוקיו עמודי שש ואחר כך עולה מלמטה למעלה שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים עד ראשך עליך ככרמל: אחר כך אמר שיש ללמוד חכמה מן העובר במעי אמו שלא יהא האדם להוט לרדוף אחר הבלי העולם יותר מדאי וגם לא יתרשל ממלאכתו ולזה מצינו ששתי ידיו הם על ב' צדעיו שהוא מורה על המנוחה ועל ביטל ההרגשה ושתי אציליו על שתי ארכבותיו והם הרגלים המוכנים לילך לכל צרכי האדם לומר שראוי לו שילך בדרך האמצעי שהוא בין המנוחה והעצלות ובין הזריזות והשתלדות ריוח המלאכה ושתי עקבותיו על שתי עגבותיו לומר שלא ירדוף אחר הזוללות לצאת דרך עגבותיו ולשוב צואה נמאסה ראשו בין ברכיו זה מורה על כובד הראש ועל הכנעת האדם לפני בוראו ואינו אוכל רק ממה שאמו אוכלת לומר שאף טבע היצירה נותן שהבריות יצטרכו זה לזה כמו הילד הזה שאינו ניזון רק מאמו והעשיר יפרנס את העני בלב שלם כדרך שהאם מפרנסה את בנה בלב שלם וכן הוא אומר כופר לאיש עושרו ורש לא שמע גערה כלומר אימתי עשרו של אדם הוא כופר שלו בזמן שהרש לא שמע ממנו גערה כלומר שנותן הצדקה לעני בלב שלם אכן גם העני יהא נכנע לפני העשיר שלח יזלזלנו ולא יבקש ממנו הצדקה בחזקה כדרך שהתינוק אינו מוציא רעי כדי שלא יטנף את האם המפרנסת אותו וכדי שלא יזיק אותו הרעי נפתח הסתום כו'.
מגיד שאם היה לו לאדם פרנסתו על ידי שום ריוח או עסק ושוב נתקלקל אותו הריוח אל יצטער כי הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך ואם נסתם ריוח זה עוד יפתח לו ריוח ממקום אחר.
נר דלוק על ראשו כו' ומלמדי אותו כו' הכוונה שאלמלא כן לא היה תקומה ליצר הטוב בפני היצר הרע שמקדים עצמו ורובץ לפתח חטאת אבל עכשיו שכבר קדם לו החכמה והתורה שלמד בעודו במעי אמו א"כ אף אם סטרו אחר כך המלאך ונשכח ממנו הכל מכל מקום קל מהרה יכול היצר הטוב לעוררו ולהזכירו על הדברים שלמד כבר בעודו בבטן אמו כדרך החלום שנשכח ומזכירו.
וזהו שמסיים אחר כך ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן כו' דרך העולם שאם נולד בן זכר שהכל שמחים כנגדו ואומרים שבן זכר בגי' ברכה אבל נקיבה בגי' בקללה ולכך הכל עציבים כנגד לידת הנקיבה ולכאורה נראה שהמאמר שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אשרי מי שבניו זכרים אוי למי שבניו נקיבות מסכים לזה.
אבל חלילה להתרעם על מעשה הש"י ועל יצוריו ואיך יאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ו) אוי מי שבניו נקיבות ולך אל האומן אשר יצרה ולכך נראה כי בניו האומר במקום זה רוצה לומר זרע כמו ובין אין לו שרוצה לומר זרע שהרי אף הבת פוטרת מחליצה וכולל זכרים ונקיבות ושניהם אם הם עושים כמעשה הזכרים מחוייבים במצוה אשרי לו לאב שאפי' הנקיבות חשובות לו כזכרים כעניין שנא' ברוך מבנים אשר שבנותיו היו בכלל ברכה יותר משאר הבנים וכן בפרק מי שמת אמרי' דבנתיה דרב חסדא הוו עדיפי ליה מבניו לפי שחתניו היו גדולי הדור רבא ורמי בר חמא ומר עוקבא אבל מי שבניו הזכרים עושים כמעשה הנקיבות וודאי אוי ואבוי לפי שהם תוגת לאב ויותר היה בוחר בנקיבות ובכל מקום (ז) שהנקיבה נמשכת אחר השכל אז גם היא נקראת בלשון זכר כמו שמצינו בפרשת נזיר שמתחלה אמר איש או אשה וחזר ואמר יפליא בלשון זכר לבד לפי שהנזירת הוא שכלי וכל הנשמות אפילו של אשה כולם נקראו בלשון זכר כמו שפי' רבינו בחי' אצל מיתת שרה: אבל בפרשת אוב וידעוני כתיב איש או אשה וסיים בלשון רבים באבן ירגמו אותם דמיהם בם וכן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם הכל בלשון רבים וכאשר חזרו לעשות תשובה חזר וכלל שניהם בלשון שנאמר והשיב את אשמו וגו' וחמישתו יוסף וגו':