העקר השביעי. אתחיל בו לבאר הוראת שבע הבנינים ותבואר בו הוראת בנין הקל לבדו:
א. הבנין הראשון הוא אב הקל, לקלותו שאין בו דגש ולא אות נוספת לסימנו כי לשאר הבנינים בין אָבוֹת בין תּוֹלְדוֹת יש לכל אחד סימן מובהק והוא דגש או תוספת אות או שתים עם הדגש כמו שתראה בלוח הבנינים אי"ה:
ב. וההוראה העצמית שלבנין הקל הזה היא להורות על מי שהוא פּוֹעֵל הפעולה בזולתו בלשון אשכנז: דיא טהעטיגע גאטטונג. רוצה לומר כי רוב הפעלים שבבנין זה הם פעלים יוצאים ונוכל לומר שבשביל זה שַׂם מניח הלשון ככל פָּעַל שלש אותיות שרשיות השתים הם לצורך הפעולה לפי שאין פָּעַל פחות משתי אותיות ואות השלישית מורה על מי שתצא אליו הפעולה. ולכן היו הפעלים של נחי העין אכן פעלים עומדים, לפי שאין בהן רק שתי תיבות נעות כגון; קָם, שָׁב, סָר, רָץ, רָם, ולכן רוב הפעלים השלמים הם יוצאים ונמצאים מעטים שהם עומדים, כמו; הָלַךְ, יָשַׁב, עָמַד, שָׁכַן, יָשַׁן, שָׁכַב, שָׂחַק, כָּעַס, בָּכַה, ויש בם סימנים להכירם והם שלא שייך בהן פָּעוּל ולא נִפְעַל, גם לא שייך אחריהן אחת ממלות המורות על הפעל כגון; את, אותו, אותי, אותך, ודומיהם גם לא יתקשרו עם הכנויים כמו; ישיבני, עמדני, עמדהו, ודומיהם, והאמת שבכל סימנים האלה יש היוצאים מהכלל.
לכן אתן בהם סימן שיוכל האדם לחבירם בִּנְקַלָּה וזהו שבכל פָּעַל ששייך לפניו מלת מַה, הוא פעל יוצא כגון מַה שָׁמַר, מַה אָכַל, מַה שָׁתָה, ודומיהם, אבל בפעלים העומדים לא שייך לומר מַה, כי לא יתכן לומר מַה יָשָׁב, מַה עָמַד, מַה יָשַׁן, מַה בָּכָה.
ג. ודע כי נמצאים שרשים שהם לפעמים יוצאים ולפעמים עומדים. כמו; הָפַךְ לִבָּם לִשְׁנֹא עַמּוֹ (תהילים ק״ה:כ״ה) הוא יוצא, שפירושו הקדוש ברוך הָפַךְ לבם. וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ (שופטים כ׳:מ״א). הוא עומד, וכן אשר חלק אלהיך לכל העמים (דברים ד יט) יוצא, חָלַק לִבָּם (הושע ז), עומד ואחרים מלבד אלה: