העקר הששי. בביאור המקור והצווי:
א. דע כי האותיות המשמשות במקורים הם בִּכְלַ"ם ואין צריך לומר גם הוי"ו עמהם כי כן שמושה על כל הפעולות והשמות והמלות זולת על מלת או, ועל מלת אֲבָל, ועל תיבת אֲשֶׁר ראשה ה"א הַתֵּימָה כמו שאבאר בספרי ההרכבה במלת וְהֶאֱזְנִיחוּ:
ב. ודע כי על הרוב לא יבא המקור זולת בִּכְלַ"ם רק כאשר סמוך אליו או עתיד כמו הָלוֹךְ הָלַכְתָּ (בראשית לא ל). אָמוֹר אָמַרְתִּי (שמואל א ב ל). שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן (דברים יא כב). אַבֵּד תְּאַבְּדוּן (דברים יב ב), ודומיהם, ובא כן להורות על חוזק הפעולה ועל הרוב הוא לפני הפעלים אך במקומות מעטים אחריהם. כמו וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ (יהושע כד י). ודומיהו אבל עם הצווי הוא תמיד אחריו כמו שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ (ישעיהו ו ט). ודומיהם וזה להורות יותר על חוזק הצווי:
ג. דע כי האות היותר משמשת במקור היא הלמד כמו לִשְׁמוֹר. לִזְכּוֹר. ודומיהם ואפילו כשיבא זולת בִּכְלַ"ם על הרוב הוראתו כאלו הוא עם הלמ"ד כמו הִסְכַּלְתָּ עֲשֹה (בראשית לא כח). רְאֹה פָנֶיךָ (בראשית מח יא). שהם כמו לַעֲשֹוֹת, לִרְאוֹת, וכל המקור כשיבא במקום צווי כמו זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (שמות כ ז). שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב (דברים טז א), ודומיהם יש לפרשם כאלו הם לִזְכּוֹר, לִשְׁמוֹר, אז הם כמו צוויים ממש כמו; זְכוֹר. שְׁמוֹר. ובשאר הבנינים זולת בנין הקל אין הפרש בכתיבה ובקריאה בין המקור כשהוא זולת בִּכְלַ"ם ובין הצווי ליחיד וזה יתבאר לך יותר בעקר שלש עשרה במאמר שני:
ד. ואשר אמרתי כבר כי אין למקור זמן אומר עתה כשהוא בא עם בִּכְלַ"ם יש בו קצת הוראת זמן כי עם הבי"ת, והכ"ף הוא מורה על הרוב על זמן העבר כמו בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן (במדבר י לה), כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו (בראשית כז לד), שהם כמו כאשר נָסַע, כאשר שָׁמַע, ועם הלמ"ד והמ"ם הוא מורה על הרוב על זמן העתיד כמו לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ (בראשית ג כד), מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב (בראשית לא כט), שהם לעתיד עד כאן דברתי מהמקור, ועתה אדבר מהצווי:
ה. דע, כי לא תבא אות שמושית בראש הצווי לעולם זולת הוי"ו לבדה ואף כי כבר אמרתי כי אין צווי אלא לנכח אומר עתה כי תוכל לצוות גם לנסתר אכן בלשון עתיד כמו; יַעֲשֶׁה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִידִים (בראשית מא לד), ודומיהם רבים:
ו. וכן יבא הצווי לנוכח בלשון עתיד כגון רוב מִצְוֹת עֲשֵׂה, כמו תִּסְפּוֹר לָךְ (ויקרא כה), תַּעֲשֶׂה לִי (שם כו), ודומיהם, וכן בלשון עבר עם וי"ו ההפוך כמו וְאָהַבְתָּ אֶת יְהֹוָה (דברים ו), וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ (שם כ"ו), ודומיהם, והבאים בלשון צווי ממש הם מעטים כמו כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ (שמות כ׳:י״ב). שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (דברים ו). אבל מצוות לא תַעֲשֶׂה לא יבאו לעולם רק בלשון עתיד כמו לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְּנוֹב (שמות כ׳:י״ג), לא נאמר לא רְצַח, לא נְאַף, לא גְנוֹב, כי לא יבא הצווי לעולם אחר אחת ממלות האלו אַל, לֹא, פֶּן, אֲשֶׁר, אֶת, לְמַעַן, בַּעֲבוּר, ודומיהם:
ז. והנה למדבר בעדו לא שייך צווי כלל כי אדם מצוה לעצמו ולפעמים בא הצווי על לשון בַּקָּשָׁה וְתַּחַנֲוּן, ובפרט כנגד השם יתעלה כמו שנמצא לרוב בספר תהלים, ולפעמים משימין אצלו מלת נָא או אָנָּא. להורות על התחינה. כמו סְלַח נָא (עמוס ו). אָנָּא יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה נָא (תהלים קיא). גם נמצא צווי בלשון גזום כמו שְׁמַח בַּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ (קהלת י״א:ט׳), בֹּאוּ בֵּית אֵל (עמוס ד׳:ד׳), ודומיהם מעטים: