תרס"א
בענין הנדרים ושבועות דכתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין מכלל שכח הדיבור קודש והוא כח הפה שזכו בנ"י בכח התורה. וכל מ' שנה שעסק עמהם משה רבינו ע"ה בתורה קבע בהם כח הקול ולשון הקודש. לכן צוה להם על שמירת הדיבור. ונסמכה הפרשה לתמידין ומוספין להיות התפלות במקום תמידין כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו. וזהו בכח פיהם של ישראל כמו הראשונים שהתפללו בשם והי' ניתקן ע"י התפלה שיודעין איך להתפלל בשם הי' זה עצמו תיקון הקרבן. וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה וכמו כן בתורה כמ"ש זאת התורה לעולה כו' העוסק כאלו הקריב כו'. וזה הקול קול יעקב קול בתורה קול בתפלה. וזה הקול הי' בחי' נחלה בלי מצרים נחלת יעקב והוא בחי' חירות ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים שע"י בחי' הקול יכולין לצאת מן המיצר כמ"ש מן המיצר קראתי. וז"ש שיהיו נודרין בעת צרה. לכן בין המצרים צריכין להתחזק בתורה ותפלה. ונתן להם מרע"ה פרשה זו בסוף מ' שנה שזכו לכח הפה בשלימות. וזהו תכלית האדם כמאמר כל עמל האדם לפיהו לתקן כח הפה ואז יש בידו כח החירות להיות נושע בעת צרה. וכמו כן בשבת שנקרא נחלה בלי מצרים לפי שבו נפתח כח הפה כמ"ש ודבר דבר שלא יהי' דבורך בשבת כדבורך בחול והטעם לפי שבו יש נשמה יתירה ונתחזק כח הפה כמ"ש ויפח באפיו ויהי לנפש חיה לרוח ממללא וע"י קדושת הנשמה נפתח כח הפה: