מתני' עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו. עד שיאמר די:
גמ' עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש פירוש פלך בלע"ז שפינדי"ל ברוטב ומכניסים לתוך פיה אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מביאין לה רוטב עצמה. אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מביאין שומן עצמו. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולאו דוקא עוברה אלא הוא הדין כל אדם שהריח מאכל ומתאוה ופניו משתנין מסוכן הוא ומאכילין אותו ע"פ עצמו או על פי בקי. כדאמרינן בפרק אע"פ (דף סא:) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפתחא דבי דונגר מלכא חליף ואזיל אדונגר דמלכא חזא רב אשי לאמימר דחוורא אפיה שקל באצבעתיה ואנח ליה בפומיה וכו'. ואמרו ליה רבנן מאי טעמא סמכת אניסא אמר חזינא לרוח צרעת דקא פרחה עילויה. שמע מינה דכי חיוור אפיה חיישינן לסכנתא. וקאמר התם (שם.) הכל משהין בפני שמש חוץ מיין ובשר. אמר רב אשי הוה קאימנא קמי דרב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא ואי לאו דיהבו לי מינה איסתכנית. רב פפא אמר אפילו תמרא דהינוניתא. כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל מסתברא הא דתוחבין לה כוש הני מילי בעוברה שאין לנו אומד ביישוב דעתה פעמים מתיישבת בכוש ברוטב ופעמים צריכה לשומן עצמו. אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאין מאכילין אותו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו הרופאים ואין מדקדקין עליו על ידי כוש ורוטב אלא להאכילו הקל הקל. וגרסינן בכריתות בפרק אמרו לו (דף יג.) התירו לה לעוברה לאכול פחות (פחות) מכשיעור מפני הסכנה. ופריך מפני הסכנה ואפילו טובא נמי תיכול. אמר רב פפי הכי קאמר התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת פרס וכן כתב בעל הלכות. ונראה שאף בחולה עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד ע"כ. ונראה לי דבחולה אין עושין כן אלא ע"פ רופא אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט וכן בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך צריך להאכילה כשיעור. כתב בעל הלכות אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר וולדה אע"ג דספק בן קיימא הוא ספק נפל שפיר דמי ליתן לה. והרי"ץ גיאות ז"ל כתב דלאו בידיעה דידן תליא מילתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מילתא דמשהריחה נותנים לה וכחולה דמי. וכתב הרמב"ן ז"ל משמע מתוך דברי בעל הלכות דמשום סכנת וולד לחודיה מחללין אפילו ליכא למיחש לדידה. דהיינו דגרסינן בשילהי פרק קמא דערכין (דף ז.) האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין כריסה ומוציאין את הוולד. פשיטא מאי עביד מחתך בבשר בעלמא הוא. אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קא משמע לן דעל ספיקא מחללין שבת. תנינא ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין. מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קא משמע לן. ואיכא דסבירא ליה דאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא שכל המפלת בחזקת סכנה היא. וטעמא דיושבת על המשבר שמתה טעמא אחרינא הוא הרי הוא כילוד דתו לאו ירך אמו הוא דלאו בדידה תליא אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא אלא דלא ה"ל חזקה דחיותא וספק נפשות להקל. ולא ידעתי מה צורך לכל אלו הדקדוקים דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר. דהמפלת בחזקת הסכנה היא וכן פרש"י דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים: [דף פב ע"ב] ההיא עוברה דארחה אתיא לקמיה דרבי אמר להו זילו לחישו לה יום הכפורים האידנא הוא. לחישו לה ואילחשה. קרא עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' נפיק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחה אתיא לקמיה דרבי יוחנן אמר להו זילו לחישו לה. לחשו לה ולא אילחשה. קרא עליה זורו רשעים מרחם [דף פג ע"א] נפיק מינה שבתאי אוצר פירי: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין וכו'. אמרי דבי ר' ינאי חולה אומר צריך אני ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה. פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא הא דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית סבר אי לא אכילנא מיתנא קא משמע לן לב יודע מרת נפשו. חולה אומר איני צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא לב יודע מרת נפשו קא משמע לן שומעין לרופא. והאי דקאמר חולה לא צריכנא תונבא פירוש טירדא בעלמא נקיט ליה ורש"י פי' שטות אשדירדשו"ן הוא דנקיט ליה כתבו התוספות הא דקאמר הש"ס חולה אומר צריך אני היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות. ויש ספרים שכתוב בהן מילתא דרבי ינאי פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא האי דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית סבר אי לא אכילנא מיתנא קא משמע לן. אלמא דוקא משום ספק מיתה מאכילין אותו עד כאן. ונראה לי דחומרא גדולה היא זאת בספק דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות אלא הרופא דרכו לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד חליו ויסתכן. ואפי' לספרים שכתוב בהן אי לא אכילנא מיתנא אין ללמוד מזה דדוקא על ספק מיתה מאכילין דלישנא דמיתנא לאו דוקא אלא שדרך החולה לומר כן מחמת פחד המיתה. ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה לא צריכנא ואומר חד רופא צריך אין דבריו של אחד במקום שנים. ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה צריכנא ושני רופאים ואפי' הן מאה אומרים לא צריך תרי כמאה ומאכילין אותו. ואע"ג דאמר רב ספרא הא דאמרי תרי כמאה ומאה כתרי ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר רוב דעות אזלינן. הני מילי אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. אמר איהו צריך ושני בקיאין אומרים אינו צריך אין דבריו כלום במקום שנים. דהכי מיפרשא מתניתין חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. בד"א דאמר לא צריך אבל אמר צריך אם אין שם שני בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו מאי טעמא לב יודע מרת נפשו ומהימן כלפי חד כלפי תרי לא מהימן. מר בר רב אשי אמר היכא דאמר צריך אני אפי' אי איכא מאה דאמרי לא צריך עליה דידיה סמכינן דכתיב לב יודע מרת נפשו. והלכתא כמר בר רב אשי דבתראה הוא ועוד דבתשובת הגאונים כתב דבכולי הש"ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא. ובשאלתות דרב אחאי! כתוב דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת רש"י שהרי פירש לקמן (דף פד:) אבל מצטרפין לדעת אחרת כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אינו צריך ואשה או נכרי אומרים צריך מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל. וכתב הרמב"ן ז"ל ואע"ג דאמרינן בהדיא כי אזלינן בתר דעות באומדנא הני מילי בממונא. הני רבוותא סברי דהך אוקימתא ליתא. דהא משום דאקשינן על פי בקיאין תרי פשיטא תרי ותרי נינהו הוא דאתוקם הכי וכיון דאתא מר בר רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן קמה לה מתניתין כדמעיקרא דאיכא אחרינא בהדי חולה דאמר לא צריך מאכילין אותו על פי בקיאין תרי סלקא דעתך אמינא כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו כנגד מאה בקיאין. כך כשהוא אומר איני צריך נשמע ליה דהכא והכא לב יודע מרת נפשו הוא קא משמע לן דלהקל אמרי' אבל להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי. הלכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה לתרי דאמרי צריך לדידהו שמעינן הא לחד לא שמעינן. ולא אמרי' תונבא בעלמא הוא דנקט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן ליה. ומיהו כיון דאיתמר בהדיא בגמרא דלא אזלינן בתר רוב דעות לא דחינן סוגיא בפירכא ותפסינן סברא בעלמא ע"כ. וכן נראה לי כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא בספק נפשות. ירושלמי (הל"ד) חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע רבי אבהו בשם רבי יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל. כתב הרמב"ן ומסתברא הני מילי בחולה דאמר יכולני דשכיח ביה תונבא אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא. דאיהו מנא ידע רובן של חולין אינן יודעין ובקיאין בחולי שלהם הלכך לרופא שומעין שאומר יודע אני: