ומקצת הגאונים כתבו שהמלוה על המשכון שנאמן לטעון עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי דלא שקיל בלא שבועה חמורה ומני ליה בהדי נשבעין ונוטלין דמתני' דמוציא מחבירו הוא ולית ליה אלא בשבועה חמורה וזה נוטה קצת לדברי ה"ר יוסף ז"ל דלא אמר מיגו לאפטורי משבועה ועוד אמרו הגאונים טעם אחר כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין אלא בעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבריה לית ליה בלא שבועה חמורה. והביאו ראייה ממה ששנינו (ב"ק דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ואילו טעין ממך לקחתי' נאמן בשבועות היסת ועכשיו נשבע ונוטל כעין שבועה דאורייתא וכן במשכון. וכן נמצא בתשובת שאלה לרב אלפס שאלו מקמיה בעסק שמעון דטעין ליה לחבריה אית לך גבאי ספר מקרא וההוא ממושכן לי ביותר מדמיו וראובן אמר שאולה היא בידך והשיב שאם אין דרך המקום להשאיל אותה מקרא וכיוצא בה יהיה שמעון נאמן עד כדי דמיהן ולא יותר אחר שישבע שבועת התורה שאין עליה פחות ממה שהיה שוה אלמא צריך לישבע שבועת התורה אע"פ שהוא נאמן לומר לקוחה היא בידי וכ"כ רב האי גאון ז"ל: א"ר ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נאמן ואמר להם בזה ישבע בעל הבית ויפסיד אומן. ואפי' אי טעין לא קצצתי לך אלא אחת ואותה פרעתי לך דהשתא הוי כופר הכל קאמר שמואל דישבע בעל הבית דמשום טירדא דבעל הבית ראו חכמים שראוי לתקן כאן שבועה וראויה להטיל על בעל הבית והיכא דחולקין בפרעון דבעל הבית הוא בודאי שוכח עקרוה ממקומה והטילוה על השכיר אבל כשחולקין בקציצה דבעל הבית בקציצה זכור הניחו שבועה במקומה על בעל הבית. תדע שכך הוא מדפריך איני והא תני רבא בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראייה ואי לא מייתי ראייה פקע אמאי ישבע בעל הבית ויפסיד אומן ובמה טעה הש"ס לפטור בעל הבית והלא מודה מקצת הוא. אלא ודאי מילתא דשמואל והברייתא איירי בכופר הכל ואפילו הכי קאמר שמואל דישבע: