אמר ר"א לאו שבועה הן שבועה אמר הכא והוא דאמר לאו תרי זמני הן תרי זמני. דכתיב לא אוסיף עוד להכות כל חי ולא יהיה עוד המים למבול. וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ומדלאו לאו שבועה הן הן נמי שבועה. והוא שמתכוון לשם שבועה כמו שהקב"ה אמר לשם שבועה. שני פסוקים הללו הביא רב אלפס וראיתי בגמרות תרי קראי אחריני דלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול. ואין נראה לי לא כגירסת הספרים ולא כגי' רב אלפס אלא הני תרי קראי שאמר הקב"ה לנח כשבנה מזבח והקריב קרבן וערבה עליו מנחתו והבטיחו שלא ישחית עוד עולמו דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי והנך תרי לאוין אמר הקב"ה לנח לשם שבועה כי לא רצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שנשבע דכתיב וידבר אלהים אל נח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך וכתיב ויצא נח ובניו ואשתו כמו שכתוב בבואם אל התיבה ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו שנאסרו בתשמיש המטה כל ימי היותם בתיבה והתירם הקב"ה בצאתם ולא רצו לקבל ההיתר עד שנשבע להם אבל הנך תרי קראי לא יכרת ולא יהיה עוד המים למבול דכתיב בפרשת הקשת לא לשם שבועה נאמרו אלא לסיפור דברים. להבטיח שבראיית הקשת ישכך חמתו ולא ישחית עולמו. תדע לך דתלתא לאוי כתיבי התם. ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וא"כ ליבעי תלתא לאוי ואי מצרפ' להו ליבעי חמשה לאוי. אלא ודאי לא חשיב אלא הני תרי דכתיב ויאמר ה' אל לבו שאמר לשם שבועה ודומיא דהני שאמר זה אחר זה בלא הפסק אבל אם מבקשים האדם על הדבר ואמר לא אעשה ובקשהו שנית ואמר לא אעשה אין בזה בית מיחוש: המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה. עצמו דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד וכדר' אבין דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. חבירו דכתיב לא תקלל חרש. ירושלמי הא דתנן עובר בלא תעשה מהו ללקות. חברייא אמרין אין לוקה. א"ר יוסי משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וחזינן ליה לגאון דאמר לוקה. דאמרינן (לעיל שבועות דף כא.) א"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל מצות לא תעשה שבתורה יש בו מעשה לוקין עליו. אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם: 0הדרן עלך שבועת העדות