אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים דאינה שבועה עד שיוציא מחשבתו בשפתיו וה"ה לנדר. ואם גמר בלבו להוציא פת חיטים והוציא פת שעורין אינו אסור לא בחיטין ולא בשעורין. אין אסור בחיטין שהרי לא הוציא בשפתיו. ולא בשעורין שהרי לא נתכוון לומר שעורין. דבעינן שיהא פיו ולבו שוין. אבל גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אסור בפת חיטין דפת חיטין פת שמיה והרי פיו ולבו שוין. דתניא בשפתים ולא בלב. גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם. ואמרי' הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין. ותירצה רב ששת ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין. גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם. ותנן נמי במתני' (תרומות פ"ג מ"ח) המתכוון לומר עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני. נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין והא דתנן בפרק שני דנדרים (דף כז:) נודרים לחרמי' ולהרגין ולאנסין שהן של תרומה ושהן של בית המלך ומפרש בגמרא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינו של בית מלך ומסיק התם באומר בלבו היום ומוציא בפיו סתם ואע"ג דקי"ל דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שרי. אלמא שלא במקום אונס מיתסר לעולם אע"פ שאמר בלבו היום ה"נ ליתסר בכל פת אף ע"פ שאומר בלבו חטין. ותירץ הרמב"ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הילכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים אבל הכא דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לומר פת חיטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום. דמן הדין גם מחשבתו תבטל () כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חיטין נמי פת שמיה: