בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ותנן נמי (נזיר דף מז.) כ"ג ונזיר שהיו מהלכין בדרך ופוגעים במת מצוה ר"א אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר. ותניא (יבמות דף פט: ובסוף פ"ק דעירובין) איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. פי' המוצא מת (מצוה) בדרך או בעיר של עובדי כוכבים ובמקום מוצאו אין יכול לקרות ישראל שיענהו ויבוא ליטפל בו ולקוברו אסור לו לזוז משם ולהניח את המת לילך אל העיר להביא לו קוברין אלא הוא בעצמו יטפל ויקברנו. ואפי' הוא כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. אבל אם הוא קרוב למת שהמוצאו קורא אותו והוא בא ומטפל בו אין זה מת מצוה שיטמא לו כהן אלא קורא לישראל ויקברנו וה"נ תניא בירושלמי דנזיר פ' שביעי איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר באין (לו). באו בני העיר ה"ז מושך ידו. עד היכן. עד כדי נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן כשאינם צריכים לו אבל כשצריכין לו לא בד"א כשאין מכירין אותו אבל אם היו מכירין אותו לא בד"א שאין כבודו לכן אבל אם היה כבודו לכן לא. והנשיא כבודו לכן ומהו שיטמא כהן לכבוד נשיא כד דמך ר' יונתן נשיאה אכריז ר' ינאי אין כהונה היום. כד דמך ר' יודן נשיאה בר בריה דר' יודן נשיאה דחף רבי חייא רבה את רבי זירא ריש כנישתא דציפורא וסאביה. פי' ואם היו צריכים לו ואפי' יותר מחלופי חלופיהן ואם היו מכירין אותו דקרי ותני לא יספיק לו בזה אלא מיטמאין לו עד השיעור המפורש בפ"ב דכתובות שהוא (שיתא) תריסר אלפי גברא. ואם היה כבודו לכן לא בדא דאם הוי מתני פי' לומד לאחרים לא כדאמר התם לית ליה שיעורא והכל מטמאין לו. והנשיא כבודו לכן לשון בעיא הוא כלומר והנשיא כבודו לכן ואע"ג דלא מתני ומהו שיטמאו לו כל הכהנים ואמרי' נמי בפרק אלו דברים בפסחים כשמת נשיא בערב פסח אז הפסח בא בטומאה דחייבין כל ישראל והכהנים לטמאות לו. והיינו דאמר בפ' אלמנה ניזונית אותו היום שמת רבי בטלה כהונה. ובירושלמי תלמיד מהו שיטמא לכבוד רבו ולא איפשיטא הילכך לא יטמא. וביבמות פרק האשה רבה גרסינן גבי אשתו קטנה יורשה ומטמא לה והוינן בה אמאי מטמא לאו אשתו היא. ומשני משום דהוי מת מצוה. ופריך והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה. ומשני ה"נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה. והאי לישנא משמע דקוראים לאחרים ועונין אותו קאי על המת כלומר אם היה חי והיה קורא לאחרים להטפל בו ובאין וטופלין בו וזה נקרא בעמיו כיון שמצא ממשפחתו שרוצה ליטפל בו. אבל אם אין קרוביו רוצים ליטפל בו נקרא מת מצוה ומטמא לו כהן ואפי' יש שם ישראלים הרבה ופי' הרמב"ם ז"ל דהתם מילתא בעלמא קאמר לומר דודאי אין לה קוברין לזו והבעל אינו קורא אלא אפילו היא בעצמה קוראה אין אחרים עונין אותה לבא לקוברה שאין בני המשפחה שומעין לה לקוברה ונחלה של המשפחה הוסבה אצל הבעל (חי) שלא כדת וכ"ש אחרים שאין קרובים שאין נזקקין לה להטיל על עצמן קבורה של אשה שיש לה יורשין וקרובים וכיון שקבורתה בספק וביאוש הטילוה חכמים עליו אפילו כשימצא אחרים כדי שתהא מזומנת לה ולא תהא קבורתה מוטלת על המחלוקת והקטטה שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה כזה בכ"מ. ועל דרך זה (נמי) התירה תורה נמי טומאת קרובים והיינו דאמר בפ' ג' מינין (נזיר דף מג:) הוה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוהו גנבי לרישי דאבוה ה"נ דלא יטמא ליה א"ל מת מצוה קאמרת השתא י"ל באחרים מטמא באבוה לא כ"ש. והאי מת מצוה הוא והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה כיון דמשתדלין לקוברו בני המשפחה ומשני כיון דאזיל באורחה כמי שאין לו קוברין דמי שהרי אין קוברים בכאן ואחרים ההולכים עמו בשיירא אין עונין אותו לקוברו אם הבן לא יתעסק עמו בקבורתו ע"כ. ומשמע מתוך דבריו שהוא רוצה לפרש קורא ואחרים עונין אותו על ב' דרכים א' על כהן המוצאו כהך ברייתא דירושלמי. ואחד על המת כההיא גירסא דיבמות. ולא נהירא לי אלא על הכהן המוצאו דוקא קאי. וגירסת הספרים (ס"א דיבמות) נשתבשה ע"י סופרים שלא למדו האי ברייתא דירושלמי וסברו דקורא ואחרים עונים אותו על המת קאי וכתבו קריא ולא ענו לה וכך היא הגירסא קרי ולא ענו ליה פי' בעל הכהן שנפטרה אשתו בביתו וקרי לבני משפחתה לבא לקוברה ולא ענו ליה לפי שהוא יורשה. וכ"ש שלא יטפלו בה נכרים והוי מת מצוה: