(ת"כ פ' אמור) ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן אין מיטמאין למתים אבל מיטמאות בנות אהרן למתים בני אהרן יכול אף חללים ת"ל הכהנים יצאו חללים רבי חזייה לההוא גברא דהוי קאי בבית הקברות א"ל לאו בן איש פלוני כהן אתי א"ל אבא גבה עינים הוה נתן עיניו בגרושה וחיללו. (יבמות דף קיד.) תניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ולכך שינה המקום כאן שבכ"מ נאמר בני אהרן הכהנים על בניהם. ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו אין לי אלא המת. מניין לרבות את הדם של מת. ת"ל לנפש וכן הוא אומר כי הדם הוא הנפש. ומניין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת. ת"ל לנפש ותניא במסכת שמחות (פרק ד הלכה כא) כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה כהן לוקה עליה את הארבעים ותנן במסכת נזיר פרק כ"ג. על אלו הטומאות הנזיר מגלח (עליה) על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב ועל השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהילן. ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו על אלו הנזיר מגלח. אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעי' (על מת) במת על אלו אין הנזיר מגלח: