מתני' (משנה חלה פ"א) אלו חייבין במעשר ופטורים מן החלה. האורז והדוחן והפרגיס והשומשמין והקטניות ופחות מחמשת רבעים בתבואה. הסופגנים והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע :
גמ' אורז ודוחן מיני קיטנית הן ובלע"ז מיי"ל ופניי"ל. פרגין פי' בערוך מק"ל בל' כנען והוא כעין רימון מלא זרע והזרע מתקשקש בתוכו כעין השומשמין. ופחות מחמשת רבעים בתבואה לכאורה היה נראה דה' רבעים יש למודדו בתבואה שכן היתה עיסת מדבר מלא העומר מן היו מלקטים ואחר כך טוחנן ברחיים. וראיתי באשכנז שהנשים גודשות הקמח לשיעור חלה ותליתי הדבר הזה בשביל שנפח הקמח רב מנפח התבואה. וקצת משמע כך לישנא דמתני' דקתני פחות מחמשת רבעים בתבואה אלמא בתבואה משערינן ומיהו אין ראיה כ"כ. דלפי שהזכיר תחילה מיני קיטנית דחייבין במעשר ופטורין מן החלה תנא בתר הכי גם בתבואה תמצא דבר שחייב במעשר ופטור מן החלה כגון פחות מחמשת רבעים. ולקמן בפרק שני תנן חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הן ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבין אלמא בקמח משערינן ועוד אי בתבואה משערינן מאי איצטריך לאשמועינן הן וסובן ומורסנן חמשת רבעים פשיטא דסובן ומורסנן בכלל כיון דמדדינן חמשת רבעים בתבואה. ועוד דקתני סיפא ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין ואי משערינן בתבואה אמאי פטור הרי יש כאן ה' רבעי תבואה כבתחילה אלא ודאי בקמח משערינן ואשמעינן ברישא אף על גב דחמשת רבעי קמח בעינן סובן ומורסנן מצטרף בהדי קמח בעוד שלא ניטל מתוכו ובניטל מתוכו קתני סיפא דלא מצטרף. סופגנין לחם העשוי כספוג ועשוי רקיקים דקים. רקיקי מצות מתרגמינן אספוגין. דובשנין מטוגנין בדבש. איסקריטין עשוין כצפיחית דמתרגם איסקרטין בדבש (שמות טו) וכולהו לישתן רכה. וחלת המשרת מפרש בפ' כל שעה אריב"ל זה חלוט של בעלי בתים שחולטין אותו במחבת. מחבת מתרגמינן מסריתא אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן. ורבי יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשו בחמה (פטורין) ומסיק התם דבין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש הרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה דנהמא הוא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. כי פליגי בהדביק ולבסוף הרתיח. ריש לקיש סבר כמעשה חמה הוא ופטור. ורבי יוחנן סבר כמעשה אילפס הוא ל"ש הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח: ר"ת ז"ל פסק כריש לקיש משום דסוגיא דשמעתין התם כוותיה. דקאמר התם סתמא דתלמודא לא דכ"ע מעשה אילפס פטור. ועוד הך סוגיא דיתיב רבה ורב יוסף אחורי דרבי זירא אליבא דר"ל איירי דר"י לא פטר אלא בעשוין בחמה ורב אלפסי ז"ל פסק כרבי יוחנן (בפסחים פ"ב) מדלא חשיב לה ביבמות פרק החולץ בהדי תלת מילי דהלכה כר"ל וכן פסק בשאלתות דרב אחאי פרשת צו (סי' ע"ו) וכתב ביה דהא דמחייב ר' יוחנן במעשה אילפס היינו דווקא כשאפאו באילפס בלא משקין דומיא דתנורא אבל אם בשלו במים או טגנו בשמן מודה רבי יוחנן דלא הוי לחם כדמוכח בירושלמי דמכילתין (פ"א הלכה ה) דגרסינן התם א"ר יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ור"ל אומר כל שהאור מהלך תחתיו אין חייב בחלה ואין אומרים עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אר"י ובלבד ע"י משקין כלומר בהא מודינא לך. ועוד היה אומר ר"ת דבדבר שבלילתו רכה פליגי. ר"י סבר אפייתו באילפס עושה אותו לחם. ור"ל סבר דוקא תנור אבל דבר שבלילתו עבה מודו כ"ע דאיחייב באלה ואפילו סופו לבשלו במים או לטגנו בשמן. דמשעת גלגול אתי חיוב חלה כדמוכח בכמה דוכתי מההיא דתנן (חלה פ"ג) נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תיעשה בטומאה משגלגלה תיעשה בטהרה. ועוד הביא ראיה ממתני' (חלה פ"א) דתנן עיסה שתחלתה סופגנים וסופה סופגנים פטורה מן החלה. תחלתה עיסה וסופה סופגנים תחלתה סופגנים וסופה עיסה חייבת בחלה פירוש תחלתה וסופה סופגנים כמו עיסה שבלילת' רכה ואח"כ מבשלין אותה או מטגנין אותה בשמן ההיא לא מיקרי לחם ופטורה מן החלה ואין מברכין עליה המוציא אלא בורא מיני מזונות ולאחריה מעין שלש. ותחלתה עיסה וסופה סופגנין כמו שבלילתה עבה ואחר כך מטגנין אותה בשמן או מבשלין אותה במים. תחלתה סופגנין וסופה עיסה כגון שבלילתה רכה ואח"כ אופין אותה בתנור אלמא בתר גלגול אזלינן וכיון שבלילתה עבה מיד נתחייב בחלה ואע"פ שסופה לבשלה במים. וכן היה אומר ר"ת דכי היכי דמיחייב בחלה ה"נ מברך עליה המוציא לאחר בישול או לאחר טיגון כדמוכח בברכות פ' כיצד מברכין דתניא היה עומד ומקריב מנחה בירושלים אומר שהחיינו נטלה לאוכלה אומר המוציא לחם מן הארץ וקפסיק ותני ל"ש מנחת סלת ול"ש מנחת מאפה תנור ול"ש מנחת מחבת ומרחשת אע"פ שמטוגנין בשמן. וה"ה נמי למבושלים במים דלא מסתבר לחלק בין מים לשמן. אבל וירימשיאש שקורין בספרד אלטייר"א היה אומר ר"ת דאין מברכין עליהם המוציא דאין עלייהו תוריתא דנהמא אע"פ שנתחייבה עיסתו בחלה. ורבינו שמשון ז"ל כתב דהלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן פטורה מן החלה. ומביא ראיה מפרק כיצד מברכין (שם) דתני רבי חייא לחם העשוי לכותח פטורה מן החלה והתניא חייבת. התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחות עליה עשאה כעבין חייבת כלימודין פטורה ופירש"י התם לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא מייבשין אותו בחמה. אלמא אע"ג דמשעת גלגול קאתי חיוב חלה כיון שגלגלו אדעתא לאפותו בחמה מיפטר משום דסופו לבטלו מתורת לחם והא דמפליג בין לימודין לכעבין משום דכעבין מיחלפי בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח אבל לימודין מעשיה מוכיחות עליה ולא אתי לאיחלופי ובירושלמי (הלכה ו) גרסי' עיסת כותח חייבת בחלה שמא תמלך לעשות חררה לבנה. וכדי שלא יקשה ההיא דירושלמי מגמ' דידן יש לפרש ההיא דירושלמי בנוטלת מעט מן העיסה לאפותה באור וחיישינן שמא תמלך ליקח כשיעור חלה והיינו נמי דמפליג בגמרא דידן בין לימודים לכעבין דכעבין אתי לימלך אבל לימודין לאו אורחיה לימלך. ומתני' דתחילתה עיסה וסופה סופגנין חייב היינו כשנמלך. אבל תחילתה עיסה לעשות סופה סופגנין פטורה ואמר נמי בירושלמי (שם) חדא איתתא שאלה לרבי מנא כגון דאנא בעינא למיעבד אצותי איטרא מהו דנסיבנא מינה ותהא פטורה מן החלה. אמר לה אסור שמא תמלך לעשות עיסה פירוש אצותי היינו עיסה כדמתרגמינן (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם איצוותכון ואשה זו לשה לעשות איטרא הוא כעין סופגנין ואיסקריטין. ושאלה באותו מקצת שהיא רגילה לאפות שלא בדרך איטרא אם יכולה לאוכלו בלא חלה. ואסר לה שמא תימלך על כולה או על כדי שיעור חלה. וה"ה לעיסת כותח אם לקח ממנה מעט כדי לאפותה נתחייבת כל העיסה. עוד בירושלמי (הלכה ז) אמר רבי יוחנן (נחתום) העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה. אלמא אף על פי שיש שיעור בשעת גלגול כיון שדעתו לחלקה בצק לפחות מכשיעור (ולמוכרה) פטור מן החלה וה"ה נמי העושה על מנת לעשות סופגנין. והא דאמר בפ' כיצד מברכין האוכל מנחה מברך עליה ברכת המוציא. לא במנחת מחבת המטוגנין בשמן דבטלות מתורת לחם אלא במנחת מאפה תנור וסולת איירי אי נמי בכל המנחות ומתוך ששומנן מעט הוי כמו אפוי. ועוד ראיה מהא דאמר בפ' כל שעה אין יוצאין ברקיק מבושל אע"פ שלא נימוח. שהבישול מבטלו מתורת לחם ואע"ג דר"מ פליג עליה קי"ל כר' יוסי. וחביץ (קידרא) דפ' כיצד מברכין שלא נתבשל איירי והא דתניא התם הכוסס את החטה מברך עליה בפה"א. טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהם המוציא ולבסוף מברך ג' ברכות. רבי מאיר היא דסבר דלא אתי בישול ומבטל ליה לאפייה וכן כתב הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם (הלכה ט) איזה הוא עיסת הכלבים ר"ל אומר כל שעירב בה מורסן. מתני' אמרה כן בזמן שהרועים אוכלים ממנה פעמים שאין הרועים אוכלין ממנה רבי יוחנן אומר כל שעשאה כעבין חייבין כלימודין פטורין ותני כן עשאה כעבין חייבים כלימודים פטורין רבא בשם רבי שמואל ר' אמי בשם ר' חייא רובא (אמר) אפי' עשאה גלוסקין. והא תניא אם אין הרועים אוכלין ממנה תפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה. וכיון דמסקינן הכי שמעינן מינה דעיסת כלבים אפילו עשאה מסולת נקיה כמצותו של שלמה כיון דאדעתא דכלבים עבד פטורה מן חלה וה"נ דינא דסופגנין אע"ג דגלגלה העיסה כדרכה כיון שעל דעת לאוכלה סופגנין הוא ולבסוף נמי עשאה סופגנין פטור לדברי הכל. דעד כאן לא פליגי אלא בעיסת כלבים דתחילתה וסופה עיסה ונאפת בתנור ולחם גמור הוא ולפום הכי חיישי רבי יוחנן ור"ל שמא ימלכו הרועים לאכול ממנה. אי נמי דלמא אתי לאיחלופי בלחם דעלמא ומשתכחת תורת חלה. ולהכי בעי היכרא דמורסן לר"ל ולרבי יוחנן לימודים. ור' חייא ורבא לא חשוב כלל אלא אפילו בגלוסקא פטור. אבל בסופגנין שסופו מוכיח על תחילתו הכל מודים שהולכים אחר דעתו של אדם. תחילתו וסופו על דעת סופגנין פטור. תחלת עיסה על דעת עיסה סתם ונמלך לסופגנין חייבת שכבר נתחייב בחלה משעת גלגול. גלגל על דעת סופגנין ונמלך שלא לעשות סופגנין אלא עיסה סתם חייבת. וכי תימא מאי שנא מהא דתנן (חלה פ"ג) הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ופדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה התם מחוסר מעשה הכא במחשבה בעלמא תליא מילתא מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה וכן הקנובקאות ששנינו דחייבות מפרש בירושלמי (הלכה ו) שלא תימא הואיל ועתידה להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה. מ"ט כיון שאפה בתנור או באילפס ונעשית לחם קודם שמחזירה לסולתה לא מפטרה במחשבה דמעיקרא מ"ט לחם כתיב והא איתעביד לחם הא חשב בשעת גלגול לדבר שאינו עושה אותה לחם בסוף (נ"א לחם בסופו ולא עשאו לחם בסוף) פטור ותו לא מידי. ורבינו מאיר הנהיג בביתו כשהיו לשין עיסה כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט וע"י כך נתחייבה כל העיסה בחלה קודם שיאפו ממנו מעט. דחיישינן שמא תמלך כדפירשנו לעיל גם לא היה אוכל בלא המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה גם לא היה מברך עליה המוציא אלא על לחם אחר היה מברך המוציא ואח"כ (היה) אוכלה: