תוספתא פ"ז השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך לו ולא הביא נותן לו שכרו משלם. השוכר את הפועל להביא קנים ודרקנים לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם. השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ורמונים ודורמסקין לחולה בא ומצאו שמת או שהבריא. לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם. אמר רב הלכה כרבי דוסא דאמר קבלן ידו על התחתונה. שאם חזר בו שמין מה שעתיד לעשות. ודוקא קבלן אבל פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום ושמין לו מה שעשה. מ"ט דרב. דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. וה"מ בדבר שאין אבד אבל בדבר האבד ל"ש פועל ול"ש קבלן לא מצי למיהדר בהו אלא היכא דאניסי. אבל בדלא אניסי ואין פועלים לשכור שוכר עליהן או מטען. דתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן הוא נותן לו קבלנותו. ודייקינן מינה טעמא דאניס הא לא אניס לא מצי הדר בהו ואוקמא רב נחמן בר יצחק בדבר האבד ודברי הכל. שמעינן מינה דבדבר האבד אפי' פועל אינו יכול לחזור בו. הא דאמר הכא היכא דאניס שכיר או קבלן אינו נותן לו אלא שכרו שלפני האונס ובפרק קמא דקדושין דף יז. אמר דעבד עברי שחלה שלש אינו צריך להשלים תי' רבינו מאיר ז"ל דהתם מיירי כשקיבל העבד כל שכרו דאם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן ישלים. ול"נ דהתם מיירי כשחלה שלש ועבד שלש דכיון שאחר חוליו קבלו בעה"ב למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו. אבל הכא שהחולי היה בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו. והא דמפליג התם בין חלה שלש לחלה שש ולא מפליג בין חלה שלש ועבד שלש ובין עבד שלש וחלה שלש. בלאו הכי משני התם בחלה שש ועבד שלשה. שוכר עליה או מטען ועד כמה. אמר רב נחמן עד כדי שכרן. פרש"י עד מה שבעה"ב תפיס משכרן. וי"מ בכפל שכרו כדאמרינן במקח טעות עד כדי דמיהן. וכן משמע בירושלמי דקאמר בדבר האבד כיצד אומר להן סלע קצצתי לכם באו וטלו שנים או נוטל מזה ונותן לזה. ולפי' רש"י אם כבר פרע להן לא יטול מהם מה שעשו איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז כי תניא ההיא כשבאת חבילה לידו. היינו כלי אומנות כדרך האומנים שמוליכין כלי אומנותן לבית בעל מלאכה אבל לא באתה חבילה לידו אינו שוכר עליהן אלא כדי שכרן ואם שכר יותר נותן משלו: