וישראל שנתן משכון לחבירו ללות עליו מן הנכרי מותר. שהנכרי סומך על משכונו. אבל בלא משכון אסור דכיון דאחריות על השליח איהו דקיזיף מנכרי וחוזר ומלוה לישראל ברבית. אבל אם אמר השליח הלוה המעות לישראל פלוני והוא יתן לן קרן ורבית והאמין הנכרי והוא סומך על הלוה ולא על השליח מותר. ונכרי שאמר לישראל לוה לי מעות על המשכון זה מיד ישראל אחר ברבית מותר. אע"פ שאין שליחות לנכרי. הישראל נעשה שליח לישראל חבירו להביא לו משכון מבית הנכרי ולהוליך מעותיו לנכרי. ובלבד שיהא אחריות המשכון והמעות מיד נכרי ליד ישראל ומיד ישראל ליד נכרי על ישראל המלוה ולא על השליח. ואם אינו מאמין לשליח יתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נגנב או נאבד אלא בעדים: תוספתא ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך והלוה מעותי ברבית אסור. ונכרי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. מעותיו של ישראל מופקדות אצל הנכרי מותר הנכרי להלוותן ברבית לישראל אחר. מעותיו של נכרי מופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית. זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור. באחריות נכרי מותר: