וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר. ה"נ אפילו אמר אני אעלה לישראל. מותר דבשביל הנכרי הוא נותן לו. אלא משום רבותא דאיסורא דסיפא נקט ואני אעלה לך. ואם העמידו אצל ישראל אסור. בשלמא סיפא לחומרא. אלא רישא כי העמידו אצל נכרי מאי הוה כיון דקי"ל דאין שליחות לנכרי אשתכח דאיהו דמוזיף ברבית. א"ר הונא ב"ר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הב"ע כשאמר ליה הניחם ע"ג קרקע והפטר אבל אם אמר לו תנם ביד הלוה השני והפטר ואני אתנה עמו שיפרע לי הקרן והרבית אסור. אע"פ שלא יפרע עכשיו הלוה השני את הרבית כדי ליפטור הלוה הראשון שקבל המעות מידו שכבר פטרו הנכרי אפ"ה אסור. כיון שקבל המעות מיד ישראל ונתנם כדי ליפטר בכך מן הנכרי נראה כנותן רבית לנכרי בשבילו. אע"פ שלא התנה עמו אלא הנכרי. פשיטא. אלא א"ר פפא הב"ע כגון שנשא ונתן ביד. הא נמי פשיטא. מהו דתימא נכרי אדעתא דידיה קא יהיב קמ"ל. פי' ר"ת דתו לא אמר סיפא לחומרא כדהוה אמר מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנטל ונתן ביד שקבל ישראל המעות מיד הנכרי ונתנם לחבירו וקמ"ל דלא אמרי' אדעתא דנכרי גמר ומקני ליה ולא שיפטור ישראל הראשון את הנכרי ויתחייב לו ישראל השני. והביא ראיה מיבמות בסוף ארבעה אחין (יבמות דף לד.) שיש שם כי הך בשלמא שאין מתקיים לבסוף. דקאמר התם בשלמא כולהו משכחת להו דקא שוו שליח וכו'. ור"ח ורש"י פירשו דלעולם סיפא לחומרא: