מכאן הביא ר"ת ראיה דהמוכר לחבירו שטר חוב בעדים אע"ג דקי"ל דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה אם קדם הלוקח וגבה החוב אין המוכר יכול לחזור בו. ויראה לי דדוקא כשידע המוכר שגבאו הלוקח. ומטעם מחילה. אבל אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מב"ח. משום דא"ל לא היה לך ליתן חובי עד שיראה לך שקנאו ממני כדין קניית השטר. התם זביני הכא הלואה בזביני דליכא איסורא הוי מחילתו מחילה. ותימה דהא רב נחמן גופיה לית ליה הכי בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מא.) דקאמר רב ענן שקיל בידקא בארעיה אהדר גודא בארעא דחבריה א"ל ר"נ את גופך אי הוה ידעת מי הוה עבדת. הוה ליה מחילה בטעות ולא שמיה מחילה. ולעיל בפ' המפקיד (בבא מציעא דף לה.) גבי ההוא דאפקיד כיפי גבי חבריה קאמר רב נחמן שומא בטעות הוי. ותנן נמי נזיר דף לא. ב"ה אומר הקדש בטעות אין הקדש ובפ"ק דגיטין דף יד. אמר כל קנין בטעות חוזר. וי"ל שאני כל הני דלא ידע דמחיל. אבל בפירות דקל ידע ומחיל. וכן מפליג בשמעתא גבי אונאה: