מתני' אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה. כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר. רבי יהודה אומר אין לתגר אונאה. מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה רצה אומר תן לי מה שאוניתני או תן לי מקחי:
גמ' מנא הני מילי. דת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין ת"ל או קנה. ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה. משום דתגר הוא אין לו אונאה. אמר ר"נ בתגר ספסר שנינו. רב אשי אמר מאי אין לתגר אונאה אינו בתורת אונאה. אע"ג דהני אמוראי מפרשי דברי ר' יהודה לית הלכתא כוותיה. שכן דרך אמוראים מפרשי' דברי התנאים אף אותן שאין הלכה כמותן: איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה. רב אמר יש לו עליו אונאה. ושמואל אמר אין לו עליו אונאה. ואותיבנא עליה דרב מהא דתניא הנושא והנותן באמנה והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. ופריק רבא לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. והתניא בד"א בסתם אבל במפרש. כגון מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני בו ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. וכן הלכתא וכן פר"ח ז"ל. משום דאונאה הוא איסור וקי"ל הלכתא כוותיה דרב באיסורי. ולא דמיא הך פלוגתא לפלוגתא דפליגי רב ושמואל בענין גזל בכמה דוכתי וקי"ל כשמואל בדיני. דהכא פליגי בלכתחלה אם מותר להתנות כן ולהפטר מאונאה. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי כרב משום דהך ברייתא בד"א בסתם אבל במפרש אתיא כרב: