אמר רב חסדא ל"ש אלא בלוקח מן התגר יאאבל בלוקח מבעה"ב אין לו אונאה. משום דמאני תשמישי' יקירי עליה ואי לאו דמי יתירי לא הוה מזבין להו. וכתב בשאלתות דרב אחאי דהוה כמפרש בהדיא חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה. וכתבו התוס' מסתברא דדוקא עד שתות אמרי' הכי דומיא דהנך תרי עובדי אבל יתר משתות לא ואע"ג דבשאלתות דרב אחאי מדמה ליה למפרש. לא דימה אותו אלא לענין זה שנדע הטעם למה אין לבעה"ב אונאה משום דדמי למפרש ומיהו לא דמי לגמרי דהתם פריש בהדיא אבל הכא די לו שנאמר דהוי כמפרש עד שתות ולא בדבר מופלג. וכן עשה ר"י מעשה ונ"ל כיון דהוי טעמא משום דהוי כמפרש צריך שידע הקונה שהמוכר הוא בעה"ב הלכך מחל על אונאתו. אבל אם לא ידע שהוא בעה"ב או שמכר ע"י סרסור יש לו אונאה. והאנן תנן כשם שיש לו אונאה להדיוט כך יש לו אונאה לתגר מאן הדיוט לאו בעל הבית ומשמע דיש אונאה לבעה"ב כמו לתגר בין כשהוא קונה בין כשהוא מוכר. א"ר פפא בצרדיתא פי' אורגים שאורגים יריעות ומוכרין אותן ובדברים הללו דינו כתגר. אבל מאני תשמישתא יקירי עליה ואין לו אונאה אם נתאנה לוקח. אבל אם נתאנה הוא דינו כתגר: