מתני' המפקיד מעות אצל שולחני צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן. מותרין הרי זה ישתמש בהן לפיכך אם אבדו באחריותן. אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן החנוני כבעה"ב דברי ר"מ. ר' יהודה אומר חנוני כשולחני.
גמ' משום דצרורין לא ישתמש בהן. אמר רב יהודה בצרורין וחתומין שנו. רב מרי אמר בקשר משונה. א"ד בעי רב מרי קשר משונה מהו תיקו. הלכך לא ישתמש בהן. אמר רב הונא ואפי' נאנסו בההיא הנאה דיכול להשתמש בהן נעשה מיד שואל עליה וחייב באונסין. ור"נ אמר נאנסו לא כ"ז שלא נשתמש בהן. אבל בהנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו הוי עלייהו ש"ש והלכתא כר"נ בדיני. ואע"ג דלעיל פסק רב אלפס ז"ל בדמי אבידה כרב יוסף דהוי שואל עלייהו איכא למימר שאני התם דבלא הנאת שימוש הוי עלייהו ש"ש. אבל הכא דש"ח אסקוהו חד דרגא בהנאת שימוש והוי ש"ש. ואינו טעם נכון דשכר הנאת שימוש שוה בכל מקום. ואם נתוסף בדמי אבידה פרוטה דרב יוסף. אטו בשביל שהשכר מרובה יחשב שואל אין חילוק בין ש"ש ששכרו מרובה ובין ש"ש ששכרו מועט. והראב"ד ז"ל תירץ דהנאת שימוש דהכא גריעה מהנאת שימוש של דמי אבידה לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבא המפקיד לתבוע פקדונו. אבל בדמי אבידה יודע שישהה אצלו ימים רבים. כתב רב אלפס ז"ל דה"מ היכא דאבדו ועדיין לא נשתמש בהו. אבל אי אשתמש בהו הוו להו הלואה גביה וקמו להו ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה. ובהא אפי' ר"נ מודה. וכ"כ רב האי גאון ז"ל. וצריך פי' לדבריו מה הוצרך להשמיענו להביא ראיה מן הגאון שאם נשתמש בהן שחייב באחריותן. אלא בעי למימר אחר שנשתמש בהן והחזירם למקומם דמדינא לא בעי דעת בעלים אפי' לר"ע כיון שברשות שלח בהן יד אפ"ה חייב באחריותן הואיל וכבר נהנה מהן ועוד מצפה ליהנות אם תזדמן לו סחורה וסברא נכונה היא: