איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן. למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנין. אי אמרת דאורייתא מהדרינן. וא"א דרבנן כי עבוד רבנן תקנתא לממונא לאיסורא לא. ושקיל וטרי גמרא למיפשט הא בעיא ולא איפשיטא. ואע"ג דרבא קאמר אלא סימנים דאורייתא שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכו'. הא איהו גופיה קאמר על ההיא דאין מעידין על השומא בחד לישנא דלכ"ע סימנים דרבנן. ואמר נמי אם תמצא לומר סימנין דאורייתא אלא ודאי רבא גופיה מספקא ליה ולפי שלא היה יכול למצוא טעם למה תקנו חכמים להחזיר אבידה בסימנים משום דהוה קשה ליה מההוא דמצא אגודה של שטרות אמר מאחר שאין אנו יכולין למצוא טעם להשבת אבידה בסימנים מסתברא דהוי דאורייתא ואין זה הוכחה דאם ממנו נעלם הטעם שתקנו חכמים להחזיר אבידה בסימנים. הם ידעו טעמו של דבר. ועוד י"ל הא דתנן דמחזירין תכריך ואגודה של שטרות לאו משום סימנא דלא הוי סימנא כולי האי אלא לצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא דע"י סימן כל דהו מכירו בטביעות עינא. הלכך לא מהדרינן גט בסימנים אלא בסימן מובהק דחשיב או בעדים או לצורבא מרבנן בטביעות עינא: סימנין וסימנין יניח. סימנים ועדים ינתן לבעל עדים. ואפילו סימן מובהק. דעדים עדיפי טפי כיון שמעידין שממנו נפל ואפילו לא ראו הנפילה אלא שמעידין שהיה שלו מחזקינן ליה בחזקתו. ולא אמרינן שמכרו. סימנים וסימנים ועד אחד ואפילו מעיד העד שראה שנפל ממנו. עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח. ומיהו יראה שצריך אותו שכנגד העד לישבע. ולא גרע ממה שאם היה בידו והיה אחד אומר שלי הוא והיה העד מסייעו ואם ישבע יניח ואם לא ישבע יתנהו לבעל העד. עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעידי נפילה דאימור זבוניה זבנה ומטיא לידיה דהאי ונפלה מיניה. מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו. דאיכא למימר האי שיעורי משער כדמכסי בה מרה וקאי. אבל מדת ארכו לא משתער ליה. מדת ארכו ורחבו ומדת גמיו שיודע סכום אמות של אורך ושל הרוחב אבל אין יודע מדת האורך לבד ומדת הרוחב לבד ינתן למדת ארכו ורחבו דהוי סימן מובהק טפי. מדת ארכו ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו. לפי שאין דרך לידע משקל טלית הלכך הוי סימן מובהק טפי: