ההוא רעיא דכל יומא הוי מסרי ליה חיותא בסהדי. ההוא יומא מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר לא היו דברים מעולם. אתו סהדי ואמרי דאכל תרי מינייהו. אמר רבי זירא אי איתא לדרבי חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא. אע"ג דרבי זירא מספקא ליה אי איתא לדר' חייא נראה דהלכתא כוותיה. דליכא מאן דפליג עליה אלא אבוה דרבי אפוטריקי ואסקינן דסבר כרבן גמליאל. ור' חייא סבר כרבנן דבעו הודאה ממין הטענה. וכן הלכתא כדמוכח בפרק המניח (בבא קמא דף לה:) דאמר רבה בר נתן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ופריך מאי קא משמע לן תנינא. אלמא פשיטא ליה דכן הלכה. ובפרק שבועת הדיינין (שבועות דף לט:) אמתני' דהטענה שתי כסף משמע נמי דרב ושמואל בעו הודאה ממין הטענה. ושמואל נמי קאמר התם דף מ: טענו חטין וקדם והודה לו בשעורין פטור ופריש אם כמערים חייב ואם כמודה פטור. וגם ר״ח פסק כרבי חייא קמייתא והביא ראיה דאין לחוש במאי דקאמר הכא אי איתא. דכי האי אשכחן בכתובות בריש פ׳ המדיר (כתובות דף ע:) אי איתא לדרב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזוניה ואיני עושה. ובפ' בתרא לכתובות דף קז: פסיק הלכה כרב הונא אמר רב. אמר אביי אי איתא משתבע והא גזלן הוא. א״ל שכנגדו קאמינא. השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן אע"ג דסתמא דגמ׳ פריך השתא נמי לחייביה מלרב נחמן למשמע השתא דליתא לדרבי חייא לא קשיא לפיסקא דידן. דאהא דקאמר ר׳ זירא אי איתא לדרבי חייא קמייתא מתמה דהשתא נמי שהיה מסופק ר׳ זירא אי איתא לדרבי חייא קמייתא לא ימנע בשביל זה מלחייבו מהא דרב נחמן. דתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת. אין להביא ראיה מכאן דהלכתא כלישנא קמא דרב נחמן דמתני לה ארישא דלא בעי דררא דממונא. דאף לרב חביבא דמתני להא דרב נחמן אסיפא מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך דאיכא דררא דממונא פריך הכא שפיר. דהכא נמי איכא דררא דממונא דכל יומא הוו מסרי ליה בסהדי. ועוד דאיכא סהדי דאכל תרי מינייהו. אבל מדמייתי הכא דרב נחמן ארישא משמע דכך הלכה אם לא שנאמר דרישא דמתניתין קא מייתי הכא ולעולם רב נחמן אסיפא דמתני׳ אמרה למילתיה. ומיהו נראה דהלכה כלישנא קמא דסתמא דגמרא הוא דקאמר ליה. אבל לישנא בתרא רב חביבא מתני ליה. ורב האי גאון ז"ל כתב דהיכא דליכא דררא דממונא לא משביעין ליה אלא משמתינן ליה אם לא יודה האמת שיהא בשמתא. ורבינו תם ז״ל לא היה מוחה בדיינין המשביעין בלא דררא דממונא. ורב אלפס ז"ל פסק כלישנא קמא דהכא: