ורב האי גאון ז"ל כתב מתוך קושיא זו דכי אמרינן כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא היינו דוקא שטר מכירת הקרקע עצמו. אבל שטר אחר אין נקנה אגב קרקע. וכן כתב ר"ח דאותיות לא מיקנו באגב. ורבא אמר חיישי' לשתי כתובות האחת מסרה ללוקח ונשארה אחת בידה. ואביי לשתי כתובות לא חייש. ועוד שובר בזמנו טורף. אע"ג דזבינתא לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי. כיון דכתבה ליה שובר מניסן זכה הבעל בההוא קרקע דכתובה משעת חתימת העדים. ואע"ג דלא מטא לידיה הויא ליה מחילה. וכשהוא טורף עכשיו מניסן כדין טורף. והיינו דאמר אביי לטעמים דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מתוך דברי רב אלפס ז"ל משמע דהא דאמרינן לעיל (בבא מציעא דף יג.) דלא אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אלא היכא דמטא לידיה בסוף היינו דוקא דבר שצריך מקבל השטר לזכות ע"י השטר דבר שאין בידו. כגון שטר הלואה שזכה המלוה בשעבוד נכסי הלוה ע"י השטר. אבל כשזוכה בדבר שהוא כבר תחת ידו זכה בשעת חתימה אפי' לא יבא השטר לידו לעולם. ועוד שמעינן מדבריו דבשטר מתנה או מכר אם מכר המוכר או הנותן את הקרקע לאחר בין חתימת השטר למסירתו דלא אמר עדיו בחתומיו זכין לו משעת החתימה ואין במכירתו כלום שמכר בין חתימה למסירה. אלא דוקא לענין שעבוד דלא ליהוי שטר מוקדם אז עדיו בחתומיו זכין לו. אבל לענין מתנה או מכר אם מכר או נתן אותו קרקע לאחר בין חתימה למסירה נתבטלה זיכוי החתימה. כיון שנתנו לאחר קודם שיבא השטר ליד הראשון. דאלת"ה מי הזקיקו לרב אלפס ז"ל לפרש דאע"ג דלא מטא לידיה זכה משעת חתימה משום דהויא לה מחילה. אף בלא טעם מחילה כשמחזירין השובר לבעל זכה הבעל למפרע משעת חתימה ונתבטל מכר הכתובה. אלא ודאי כל כה"ג קנה הקונה. ורש"י לא פי' כן. ושמעינן דלית ליה לרבא האי סברא דאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו. דאי אית ליה סברא דאביי לא שמעי' מהך מתני' הא דשמואל. וקי"ל דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא. ואי אמרת האי דאיפליג בהדיה רבה. הא רבה נמי רביה דאביי הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא אמר בפ' המפקיד (בבא מציעא דף לה:) מאימת אכל פירי אמר רבה מכי מטא אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו. רבא אמר מכי שלימו יומי אכרזתא פי' ימים שמכריזין על הקרקע לאחר כתיבת האדרכתא. הנה רבה ורבא תרוייהו לא סבירא להו הא דאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו. ולא הבנתי ראיותיו דע"כ רבה הוא דפליג עליה כיון שנקבעו דבריו לפני אביי. וקי"ל מאביי ורבא ואילך אמרינן הלכתא כאמוראי בתראי אף כנגד רבותייהו. וכן כתב רב אלפס ז"ל בכמה מקומות. ומה שהביא מההוא דאימת אכיל פירי לאו ראיה היא דרבא לית ליה דאביי דאפי' מכי מטא אדרכתא לידיה סבר דלא אכיל פירי עד דשלימו יומי אכרזתא. והתוס' פסקו כאביי ואף ע"ג דרבא פליג עליה וגם מילתא דר' אבא בר ממל דקאמר לעיל הא בבריא והא בש"מ לא מתוקמא כאביי וגם רב אסי פליג עליה לעיל (בבא מציעא דף יג.) מ"מ הלכתא כאביי דהוא בתראה וגם מדגמרא לעיל שם דחיק לתרוצי מילתא דשמואל אליביה משמע דהלכתא כוותיה. ור"א דההיא שמעתא נמי כאביי כדפירשו התם. והאי דאמר עדיו בחתומיו זכין היינו דוקא כשניכר בזמן הכתוב בו שקדם למעשה שנעשה אחריו. אבל שני שטרות שנכתבו ביום אחד ומסר האחרון תחילה זכה. דהא בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צד:) משמע דלמ"ד עדי מסירה כרתי כתב לזה ומסר לזה זה שמסר לו קנה. ואביי ס"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי כדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כח:) גבי ההיא מתנתא דהוי חתימי עלה תרי גיסי. אלא ודאי כשאין הקדימה ניכרת מתוך השטר לא אמר עדיו בחתומיו זכין לו. וא"ת א"כ מאי משני אביי ניחוש שמא באותו יום שכתבה השובר מכרה כתובתה לפני מסירת השובר. וי"ל דכולי האי לא חיישי' שמא באותו היום עצמו מכרה הכתובה: