ההוא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא. קם חד מינייהו אקדשה. קדשה או לא קדשה. ת"ש דאמר רב נחמן כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש. והאי מסותא נמי אין יכול להוציאו בדיינא דדינא דמסותא כל דאלים גבר דמסותא מקרקעי היא. הלכך לא קדשה ולא אמרינן דאלים כח הקדש למיהוי כאילו גברה יד המקדיש ותקפה. הא יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש ואע"ג דלא אפקיה והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו. זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. מי סברת במסותא מטלטלי עסקינן במסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין ברשותא דמרא קיימא. ומטלטלי נמי דקאמר אע"פ דיכול להוציאו בדיינין הקדישו אין קדוש הני מילי היכא דכפריה וצריך להוציא בדיינין. אבל אי אית ליה פקדון גבי חבריה וכי תבע ליה מיניה יהיב ליה כמקרקעי דמי. דקיימא לן פקדון ברשותא דמרי'. קיימא. והכי נמי איתמר משמיה דגאון כדאמרינן. וכן מוכח בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פח.) מההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרא אתו שקול כל חד וחד מינייהו ואקדשינהו וקאמר התם דהוו הקדש. דכיון דשלא בתורת הגזל לקחום אלא לקנותם וליתן דמים וכיון שלא נתרצה במקחם הוו פקדון בידם: