ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא אתא לקמיה דרבא אמר להו זילו שיימוהו כעבדא. אמרו ליה רבנן האמר מר כל הנשום כעבד אין גובין אותו בבבל. אמר להו נפקא מינה דאי תפס. הכי גריס רב אלפס ז"ל והלשון משמע שצוה לשום מיד ונ"מ שאם יתפוס שידע כמה יש לו לתפוס. ולא נהירא דאין שמין כלל לגבות הנזק אלא אם תפס הניזק שמין ואומרים לניזק כך וכך תחזיר לו. וראיתי בספרים אמר להו לא אם תפס. כלומר מה שאמרתי לשום היינו אי תפס לידע כמה יחזיר. רבא לטעמיה דאמר רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל. נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובים אותו בבבל. ושקיל וטרי גמרא מ"ש שור בשור ושור באדם אע"ג דאלהים כתוב בפרשה ואין מומחין בבבל מיהו עבדינן שליחותייהו מידי דהוה אהודאות והלואות. אדם באדם ואדם בשור נמי ויעביד שליחותייהו. ומסיק דלא עבדינן שליחותייהו אלא בממונא ובמילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס כמו הודאות והלואות. אבל מילתא דלית בה חסרון כיס אע"ג דשכיח אי נמי לא שכיח אף על גב דאית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. הלכך אדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו בושת אע"ג דשכיח כיון דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. והא דאמר מר שור בשור גובין אותו בבבל היינו בשן ורגל דמועדין מתחילתן אבל קרן לא. דאי תם קיימא לן פלגא ניזקא קנסא. ואי במועד אין מועד בבבל. ואפילו הועד בארץ ישראל והובא לבבל מילתא דלא שכיחא היא ולא עבדינן שליחותייהו: כתב רב אלפס מנהג שתי ישיבות דאע"ג דאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לחבריה. וכד יהיב שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרינן ליה לאלתר בין איפייס מרי דיניה בין לא איפייס מרי דיניה. ואפשר שתקנת גאונים היא אבל מדינא דגמרא לא משמע הכי דא"כ אין לך גבייה גדולה מזו כיון דמשמתינן ליה דנקיטנא בכובסיה עד דלישבקיה לגלימיה. וכן משמע דמשמתינן ליה עד דמסלק היזקא מדר' נתן אבל משום תשלומין לא משמתינן ליה: