נפלה לגינה ונהנית כגון שהצילוה העשבים שתחתיה שלא ניזוקה משלמת מה שנהנית. וכ"ש אם אכלה והוא שאינה יכולה לירד כדרכה. דאם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס. והא דקתני ירדה כדרכה לאו דוקא אלא אם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה ומשום אורחי' דמלתא נקט ירדה וה"ה נפלה כיון שיכולה לירד. כי אמרי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי לאו מדעתו. א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא. הני תרי לישני שייכי אהדדי והכי מיפרשי ליה מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכיון שמדעתו אפילו אית ליה פסידא חשיב מבריח ארי דהא בנדרים ריש פרק אין בין המודר חשיב פורע חובו של חבירו מבריח ארי. אי נמי מבריח ארי אפילו שלא מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו ולית ליה פסידא. הלכך מדעתו אפילו אית ליה פסידא א"נ לית ליה פסידא אפילו שלא מדעתו לעולם חשיב מבריח ארי עד דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא כי הך מתני'. והא דאמר מבריח ארי מנכסי חבירו אין בעל הנכסים חייב ליתן לו כלום ואפי' שכר טורחו היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין ידוע אם יבוא הארי לכאן אם לאו ואינו מצילו אלא מן הדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבוא. אבל אם הדבר ברור וקרוב לודאי שיבא לידי הפסד או מצילו מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו. ואם הוציא ממונו והציל הכל יפרע בעל הנכסים. וכן מוכח מהא דאמר בסוף השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צג:) רועה שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב ומפרש שומר חנם בחנם ושומר שכר בשכר ואסיק התם דחוזר ונוטל מבעל הבית. ומשמע דשומר חנם לא מיחייב לקדם בשכר אבל כל שכן אם קדם בשכר. תבוא עליו ברכה ונותן לו מה שהוציא ושכר טורחו והוא הדין איניש דעלמא כיון דשומר חנם לא מיחייב אין חלוק בין שומר חנם לאיניש דעלמא. ועוד דאמרינן לקמן בהגוזל בתרא (בבא קמא דף קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ושכרו מיהת נוטל ולא אמרינן דהוי מבריח ארי ואין לו כלום. והך מתני' מיירי שהצילוה הירקות מצער שאין בעל הבהמה רוצה שתפול לארץ ותצטער אע"פ שלא היו דמיה נפחתים בכך הלכך הוה כמבריח ארי אי הוה מדעתו. ופורע חובו אין מצילו מהפסד אע"פ שהיה צריך לפורעו אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו. אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לפרוע לו. א"נ כדמפר' טעמא בירושלמי דכתובות ונדרים מפייסנא הוינא ליה ומחיל לי. ואפילו במשכון אמר מפייסנא ליה ויהיב לי משכוני. והא דקרי בחזקת הבתים דף נג. מבריח ארי ההוא דנתן צרור והועיל ונטל צרור והועיל דסכר מינה מיא ומפיק מינה מיא. לא לפוטרו משכר טורחו והוצאתו שהרי ההיזק מזומן וברור שיבוא וכמציל מפי הארי דמי. אלא לענין חזקה קאמר דלא הויא חזקה ואין זה תקון השדה כמו רפק ביה פורתא ונעל גדר פרץ. אלא מגין עליה שלא תתקלקל: