מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. פליגי רב זביד ורב פפא בגמרא. רב זביד אמר ואינו מועד תנן דסתמיה הוי מועד. ורב פפא אמר אינו מועד תנן דסתמיה לא הוי מועד. והלכה כרב פפא דכולה שמעתא מוכחא כוותיה . שור שנגח יום ט"ו בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בכה"ג בקביעות וסתות. דאיתמר ראתה חמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. רב אמר קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אבל אם ראתה ג' פעמים בריש ירחא או חמשה עשר בירחא לכ"ע קבעה לה וסת כיון דירחא גרים. ואם ראתה היום וראתה לסוף עשרים וחזרה וראתה לסוף כ' וחזרה וראתה לסוף עשרים קבעה לה וסת בראיה שלישית שהוא מעשרים לעשרים ואין הראיה הראשונה ממנין וסתה לכ"ע. ובדילוג הוא דפליגי דשמואל סבר כיון דראיה ראשונה לא היתה בדילוג אינה מן המנין. ועיקר פלוגתייהו בוסתות והלכתא כרב באיסורין. ויש מן הגדולים שאומרים דכיון שלא נחלקו בנגיחות אלא שהספר מדקדק מחלוקת זה מתוך אותו מחלוקת שנחלקו בוסתות ובעיקר פלוגתייהו הלכתא כרב ה"נ הלכתא כרב וכן דעתי נוטה דמאיזה טעם עשו חכמי הגמרא כלל זה לפסוק הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי בכל מקום. לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת. וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר. וכיון שנחלקו בוסתות. ונגיחות ווסתות טעם אחד להם על כן סמכינן אדרב בתרוייהו. וכן אם נחלקו בנגיחות ולא בווסתות הוה סמכינן אדשמואל בתרוייהו: שור של חרש שוטה וקטן שנגח לשור של פקח פטור. דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. כיון דחס רחמנא אתם שאין משלם אלא חצי נזק ואותו חצי נזק עצמו אין משלם אלא מגופו הלכך גבי יתמי מרחמין עליהם. וכן גבי שור שהלכו בעליו למדינת הים כיון שאין להן בעלים גמורים אלא על ידי תקנת חכמים של העמדת אפוטרופוס הקילו בהו רבנן. ואם הוחזקו נגחנין ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ומשוינן להו מועד דכי הדר נגח משלם מן העלייה. ואף על גב דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן בין במלוה הבא מחמת אביהן בין במלוה הבא מחמת עצמן לפי שאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ובפני יתומין כשלא בפניהם דמי כדמוכח גבי בר חמוה דר' ירמיה לקמן בהגוזל בתרא (בבא קמא דף קיב.) ובבא מחמת אביהן אפילו בשטר שאז מקבלין כדאיתא בהגוזל בתרא שמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין או אפילו בשטר מקויים אין נזקקין משום שובר או משום צררי. הכא נזקקין משום דנזקין שאני ולטובת העולם שלא ירבה להזיק נזקקין לנכסיהן אפילו כשהן קטנים לרבי יוחנן. ולרבי יוסי בר' חנינא נפרעין מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מן היתומין לכי גדלי. ופסק הרב הברצלוני ז"ל כרבי יוחנן. והר"מ הלוי ז"ל פסק כרבי יוסי ברבי חנינא דקרי ליה דיינא ונחית לעומקא דדינא כדאמרינן בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קיז:) נקוט דרבי נתן בידך דנחית לעומקא דדינא. ומדרבא מהדר לתרוצי מילתיה דרבי יוסי בר' חנינא אלמא דסבירא ליה כוותיה. ונ"ל דהלכה כרבי יוחנן שהיה רבו של רבי יוסי ברבי חנינא. כדמוכח לקמן בהגוזל בתרא (בבא קמא דף קיב:) תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין קבלה מיניה רבי יוסי בר חנינא וכו'. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ורבא דמתרץ למילתיה לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא דרבא פשיטא ליה דאין נזקקין לנכסי יתומין והיה קשה לו. ובשביל קושיא זו הפך דברי רבי יוחנן ולא חשש על דרבי יוסי בר' חנינא דדיינא הוא דמסתמא לא נחלק על דבר זה שהוא פשוט לכל: