פרשת נצבים וילך בס"ד
בילקוט, כי קרוב אליך הדבר בזמן שתקרבו את התורה אף אתם קרובים לי שנאמר לבני ישראל עם קרובו:
ממעונות אריות גדולי ישראל זקנים משער שערים המצויינין. הקול נשמע וה' נתן קולו לפני חילו מכרי"ע במקום שמעייני"ן. אז ידבר יהושע גדול מרבן אמירתו לגבוה לא בשמים היא לא נהנין. ולפי רוב הענוה רבונא דעלמא כוליה חדי ואמר נצחוני בני קדישי עליונין. והוו בה קמאי הנה זאת לפנים בישראל לקול תתו נקבעה הלכה ואנהירנהו לעיינין. ואלו השתא אין משגיחין בבת קול אכתי פשו מלכים מדיינין. ורוח חכמים נוחה הא דאתא כדמבעי ליה עליון נתן קולו מיניה וביה אב"א אתאן לדברי תורה דבריו מכוונין.
כאשר חכמים הגידו רבותנו בעלי התוספות במציעא דף נ"ט ע"ב בההוא עובדא דתנורו של עכנאי דאמר ר' אליעזר אי הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, וכתבו התוספות לא בשמים היא והא דאמרינן פ"ק דיבמות דהלכה כבית הלל משום דיצאה בת קול שאני הכא שבא לחלוק על דברי תורה דכתיב אחרי רבים להטות אבל התם בית הלל רובא אי לאו דהוה מספיקא לן אי אזלינן בתר רובא משום דב"ש הוו חריפי טובא, ועוד דכאן לא יצאה בת קול אלא משום כבודו דר' אליעזר שאמר מן השמים יוכיחו וכו' עכ"ל.
וטרם כל ראיתי לעמוד במ"ש הרב הנמקי בהך עובדא דר' אליעזר וז"ל, וא"ת אמאי החמירו על ר' אליעזר כל כך וכו' כתב הרמב"ן דכיון שלא רצה לחזור וכו' מיחזי ליה כאפקירותא וכו', ואפשר שהם היו אומרים מפי השמועה והוא אומר כך הוא בעיני ולפיכך לא קבלו ממנו וכו' ע"ש, וכן כתב גם כן הריב"ש בתשובה סי' קע"ג משם הרמב"ן, והרב חוות יאיר בהשמטות דף ר"ס ע"א הקשה משם גדול אחד דאיך כתב הרמב"ם שר' אליעזר היה אומר כך נראה בעוני והלא אמרו פ' הישן שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ותירץ הרב הנז' וז"ל לק"מ שבד"א כששאלו ממנו דבר הלכה למעשה כהנך דמס' יומא ומס' סוכה ועל זה אמרו לו תלמידיו כל דבריך ר"ל בהוראה אינם אלא מפי השמועה, מה שאין כן כשדן עם רבותיו או עם חביריו בהלכה כמו בתנורו של אכנאי היה אומר דעתו וטעמו וכו' עכ"ל. ודבריו קשים בעיני, חדא דהא דתנורו של עכנאי הלכה למעשה היה כמו שפירש רש"י וז"ל, על ידי מעשה שאירע נשאר הלכה זו בבית המדרש שנפלה טומאה לאויר תנור זה וחזרו ועשו על גביו טהרות וטיהר רבי אליעזר והביאו ושרפו לפניו עכ"ל, הרי שהורה הלכה למעשה, וכן כתב הרב הנמקי שם, וכי תימא שהרמב"ן יסבור שלא היה הלכה למעשה הרי בהדיא אמרו בש"ס אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר ושרפום, וכן אמרו בירושלמי ריש פ"ג דמועד קטן לא הקפיד ר' אליעזר אלא ששרפו טהרותיו בפניו, הרי מפורש בבבלי וירושלמי שהיה הלכה למעשה הפך מהרב חוות יאיר. ותו דביומא דף ס"ג מפורש דגם על דבר שאינו לענין דינא לא רצה לומר מה שלא שמע ע"ש.
וכת הקודמין פירשו בהאי עובדא דר' אליעזר דפלוג רבנן על הבת קול כונת הכתוב פ' חקת, המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, במשז"ל דעל ידי שהכה משה רבינו את הסלע גרם שיש שכחה בלומדי תורה ויש מחלקת ביניהם, ונמצא דהכאת הסלע גרם המחלקת ודבר שהיה בכלל מחלקת ר' אליעזר ורבנן בתנורו של עכנאי אשר במחלקת זה הדברים מגיעים לצד עילאה שאמרו לא בשמים היא, וז"ש המה מי מריבה שזה גרם המחלקת בין החכמים על ידי הכאת הסלע, ולא עוד אלא אשר רבו בני ישראל את ה' שחלקו ח"ו כלפי מעלה ואמרו לא בשמים היא והכל נמשך מן הסלע אשר הוכה. ואיברא דהך מילתא שהכאת הסלע גרם שכחה ומחלקת מילתא דתמיהא, ובעיקר הדבר שגזר ה' על משה ואהרן גזרה קשה אימתני ותקיפא נבוכו המפרשים ועוד מה ענין זה לכניסתם לארץ, והם דברים העומדים ברומו של עולם. אכן כמה פנים לפנים לאוריתין כשרה ואנא בריה קלה רחש לבי דבר קטן, ונקדים מ"ש הרב כלי יקר סוף פ' חקת דהבאר חזרה בזכות התורה הרמוזה בפסוקי שירת הבאר, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל וכו' כמו שדרשו רז"ל מס' עירובין, דאם לא כן קשה מה ראו על ככה לדרוש פסוקים אלו על התורה, ומה ענין שבח התורה אל שירת הבאר, אלא לפי שחזרה בזכות התורה שקבל משה, וזה פירוש נכון וברור עכ"ל. וידוע שכל עניני האבות סימן לבנים כמו שהאריכו רז"ל במדרשים גבי שרה כשלקחה פרעה וגבי האבות ויוסף הצדיק ומשה רבינו בפסוק וינהג את הצאן אחר המדבר ע"ש באופן שכל עניני האבות שבתם וקימתם וענינם הכל סימן לזרעם לדור אחרון בנים יולדו, וק"ו משה רבינו שנשמתו כוללת כל נשמות ישראל ובפרט בעניני תופסי התורה שהוא אבי התעודה, גם נקדים מאמר רז"ל בילקוט על פסוק ויניקהו דבש מסלע זו משנה, ועוד נקדים אשר שמעתי משם המפרשים טעם שמשה רבינו ע"ה לא נכנס לארץ ישראל, כי הנה תורה נתנה במדבר במעמד כל ישראל ומשה רבינו ע"ה קבל תורה ויום יום כל פרשה ופרשה היה מלמדה לכל ישראל במעמד כלם, באופן שיד כל ישראל שוין בקבלת התורה מפי משה רבינו ע"ה ואין שום אדם מישראל יכול לומר כך וכך אמר משה רבינו ע"ה, שכלם יכחישוהו כי דבריו היו נגד כל ישראל באזניהם, אך אם יכנס משה רבינו לארץ ישראל וידור בעיר אחת מערי ישראל, אותו השבט והמשפחה אשר משה רבינו היה שרוי אצלם כל היום יאמרו כך שמענו מפי משה רבינו ע"ה וכן פירוש לנו המצוה הזו וכך קבלנו מפיו, ויבואו כל ישראל לידי מחלוקות בעניני התורה בכמה אופנים, לכך נסתלק משה רבינו ע"ה במדבר כשכל ישראל שרויים אצלו ואחריו אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, וסברת יהושע כסברת אמורא אחד וכמ"ש הרמב"ם דהיינו מ"ש האמוראים אפי' אם אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה ויד כל ישראל שוין ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת והסברא ישרה עד כאן שמעתי.
הנה כי כן שהבאר עתה חוזרת בזכות התורה והתורה היא באר חיים והסלע רמז למשנה כמש"ל, ומשה רבינו אבי התעודה שכולל כל נשמות ישראל רצה הקב"ה לעשות על ידו ועל יד אהרן הרומז לשרש החסד סימנים ללומדי התורה, כי הם אבותיהם של ישראל ויעשו סימנים בסלע הרומז למשנה ולבאר מים חיים הרומז לתורה, ובעת ההיא שהבאר היא חוזרת לישראל בזכות התורה, וכה אמר ה' קח את המטה רמז ליסורין כמשז"ל שבטך ומשענך שבטך אלו יסורין, ויהא סי' לסלק היסורין מעל לומדי התורה וזה סימן לקיחת המטה לסלק היסורין מהת"ח, והקהל העדה רמז שיהיו בהסכמה אחת העדה שהם הסנהדרין כמש"ה ואם מעיני העדה וכן לכל הלומדים, אתה ואהרן אחיך סימן שזכות משה בעל תורה ואהרן במדת טובו הגדול יגן על עוסקי תורה שלא יהיה מחלקת ביניהם ויהי כאחד בלי שום פירוד בסברתם, ולא ישכחו שום דבר בזכות משה ואהרן שנשמתם עליונה ממקום הזכירה כי אין שכחה לפנ"י כס"א כבודו יתברך, ודברתם אל הסלע ונתן מימיו סימן לשני תלמידי חכמים שידברו במשנה רומזת לסלע, תכף ונתן מימיו יתגלה להם אמיתות התורה בלי טורח ובלי יסורין כלל ותכף יבינו עומק הדין ויתרבה הדעת, והשקית העדה ובעירם שהכל יהנו מטעמי תורה אפי' עמי הארץ הנמשלים לבהמה, ואם היה משה רבינו עושה כך לא היה מחלקת ושכחה ולא היה צריך לטרוח בהלכה להוציא הדין ולא היה טעות כי אז נדברו ונתן מימיו ממש מי באר מים חיים, ואם כך היה יכול משה רבינו ע"ה ליכנס לארץ ולא היה שום חשש כי מחלקת ושכחה וטעות לא היה בכל לומדי התורה, כיון שכן אין פחת שיאמרו בני העיר אשר משה רבינו היה שרוי אצלם כך וכך פירש משה רבינו במצוה זו וכיוצא, כי לא היה שכחה וטעות ומחלקת ואמיתה של תורה ברורה לכל מבין עם תלמיד ואין ספק כלל, אמנם עונינו ענו בנו ונעלם מעיני משה רבינו ע"ה כונת השי"ת והכה בסלע, והיה סימן שלומדי תורה יהיה להם יסורין ולא תברר התורה, כי הסלע לא נתן מימיו רק הוציא טיפין טיפין וטפטפה דם כמשז"ל בילקוט מזמור ע"ח על פסוק ויזובו מים, וזה היה סימן שביסורין וטורח ילמדו ולפעמים ישיגו דם, יטעו בדין ובהלכה מצד סטרא אחרא והכה פעם שנית והיה סימן שצריך טורח ויסורין על יסורין לברר התורה ויהיה מחלקת ושכחה, כי הסלע הוכה פעמים וחלקו עליו ושכחו מאמר ה' ודברתם אל הסלע ויהיה טעות בהלכה, כי כן טע"ו במדב"ר אמרת אלוה צרופה שאמר ודברתם אל הסלע ובעונותנו הי' הסימנים להפך, ועל ידי מיעוט שפע התורה וקושי הבנתה נמשך שהיה חרב הבית שנשתכחה תורה ולא היו עוסקין בה כראוי כמש"ה על עזבם תורתי, וצא ולמד כי הסימנים הללו היו לבית ישראל לתקלות גדולות ומהם יצאו תולדות נזיקין וחבלות מאין ספורות, ושוב לא יכול משה רבינו ע"ה ליכנס לארץ ישראל כי יצא תקלה אחרת שבני העיר אשר שכן בתוכם יחלקו עם כל ישראל בפירוש התורה ויתלו באילן גדול משה רבינו ע"ה אשר ישב בקרבם, על כן נגזרה גזרה קשה עליו ועל אהרן שלא ליכנס לארץ ישראל, והיינו דכתיב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', דעל ידי זה נתמעט שפע התורה ועזבוה ונאצו את קדש ישראל, ויקדש בם, שלא נשא פנים לעמו ולביתו וחרב עירו ושמם היכלו ויהרוג כל מחמדי עין, וכשהקב"ה עושה דין מתקדש שמו כמו שאמר הכתוב נורא אלהים ממקדשך וכמשז"ל.
ולשיטת כת הקודמין שכתבנו שפירש אשר רבו בני ישראל את ה', שחלקו על ה' כביכול ואמרו לא בשמים, אפשר לפי זה לסיים ויקדש בם עם מ"ש פ' הזהב אשכחיה רבי נתן לאליהו א"ל מאי עביד קב"ה בההיא שעא א"ל קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני, ומזה נודע גודל ענותנותו יתברך ומתקדש שמו יתברך שבמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, וקחייך ואמר נצחוני בני והיינו כמשז"ל על פסוק למנצח מזמור זמרו למי שמנצחין אותו ושמח, וז"ש המה מי מריבה, כי הן בעון התורה שהיא באר מים חיים יש בה מחלקת ונמשך מזה אשר רבו בני ישראל את ה' שחלקו עם ה' ואמרו לא בשמים היא, ולא תימא שחרה אף בזה אלא ויקדש בם, נתקדש שמו יתברך ששמח ואמר נצחוני בני.
ויש לפרש קצת בסגנון אחר, במ"ש רבינו ניסים גאון ז"ל הובא בשיטה מקובצת למציעא שם במ"ש יצתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד ר' יהושע וכו' וז"ל, ואמנם מה שאמרו יצאתה בת קול וכו' ראיתי בו שתי תשובות, האחת שבת קול לא אמרה הלכה כמותו בדבר זה, אמנם בא הקול סתום ואפשר שכיון בכל מקום זולת זה וכדומה לו שאין הלכה כמותו, ויהיו דברי בת קול אמתיים בזה. והשני שהכונה בזה לנסות החכמים אם זה הקול יעתיקם ממה שיקובל בידם אם לאו וכמו שאמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם והורה בזה אמיתות קבלתם, וא"ר יהושע לא בשמים היא לפי שתורת ה' תמימה וכבר נתנה לנו בסיני והודיענו שלא ישונה ממנה דבר, ולא נשאר בתורתנו לא דבר סותר זה את זה ולא שום ספק כדי שנצטרך בו למופת מן השמים, וכל מקום שתמצא בתלמוד ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול זהו עיקרן, עכ"ל. ולפי תירוצו השני נמצא כי האף אמנם למראה עינים נראה ח"ו כמתריסים נגדו יתברך כביכול באמור לא בשמים היא, לפי האמת היינו שבחייהו דזה היה נסיון מה' אם מופת זה יעתיקם מקבלתם והטיבו את אשר דיברו שהתורה לא תשונה וככל אשר לימדנו הגאון ז"ל, וז"ש המה מי מריבה, כי ענין הכאה זו גרם למחלקת בתורה הקדושה והדברים מגיעים אשר רבו בני ישראל את ה' שחלקו לומר לא בשמים היא מסיבת המחלקת אשר בין ר' אליעזר לחכמים, ולא תימא שעשו שלא כהוגן, אלא אדרבא ויקדש בם, שנתקדש שמו שלא נתפתו במופת ולא נעתקו מקבלתם ומחזיקים בקדושת התורה ויקדש בם.
עתה אקום לדברי התוספות הנתנין למעלה, כי לפי דבריהם לרבות שינוייהם התרי שינויי דמשנו ולחלק יצאו בין בת קול זה שלא השגיחו עליו ובין בת קול דבית הלל אשר עשאוהו כתורה שלימה ונקבעה הלכה לדורות עולם כבית הלל עד אשר אמרו (ברכות ל"ו ע"ב) דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, ואמור רבנן בטעמא דבת קול דבית הלל בא מעצמו והיה כפי התורה, ואפשר דזה עצמו כונת ר' ירמיה שאמרו שם בש"ס עלה דר' יהושע דאמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות, ורמז בדבריו שני תירוצי התוס', באומרו אין אנ"ו משגיחין בבת קול דייק לומר אנו לרמוז דאף דבת קול דבית הלל נתקבל ברצון אנו אין משגיחין, כי היה על ידי שאלה ששאל ר' אליעזר מן השמים יוכיחו ולכבודו הוא, מה שאין כן בת קול דבית הלל. ועוד טעם אחר שכבר כתב בתורה אחרי רבים ובת קול זה נגד התורה, משא"כ בת קול דב"ה דמסייע לתורה וכדברי התוספות.
ויתכן לפרש בדברי ר' ירמיה במ"ש בקידושין דף נ"ט, דפליגי ר' יוחנן ור"ל באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום וחזרה בה בתוך שלשים ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור ריש לקיש אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור ואתותב ריש לקיש שם ע"ב, ושם מבואר דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ע"ש, ואפשר דהיינו דאמר ר' ירמיה כבר נתנה תורה אין אנו משגיחין בבת קול, וכי תימא הא קי"ל כר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור ונימא דאתי בת קול ומבטל דבר תורה, ומאי דכתיב לא בשמים היא אינו ענין לזה אלא הוא כפשטו, לז"א שכבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות, וא"כ הוא מעשה שכתבת בתורה ולא אתי דיבור מן הבת קול ומבטל מעשה אשר כתבת אחרי רבים להטות.
ולפום פירושא קמא דפריש רבינו נסים גאון דהבת קול היה סתום שלא אמר הלכה כמותו בדבר זה וכו', ממילא מתורצת קושית התוס' דשאני בת קול דבית הלל שהיה ברור כל צרכו דהלכה כבית הלל, וכלפי לייא בת קול זה סתום וחתום, ובסתום חכמה מודיענו דאין הלכה כר' אליעזר בזה, אלא דאמר ר' יהושע לא בשמים היא כדי שר' אליעזר לא יפציר עוד כלפי מעלה, ומיהו למאי דאסיקו התוס' דר' יהושע עצמו ס"ל דאין משגיחין בבת קול כלל ואפילו בב"ק דבית הלל, אם כן תירוצי התוספות הם לדידן דקי"ל הלכה כבית הלל משום בת קול וקי"ל דלא כר' אליעזר, והכי נמי הך דשנינן לפום דברי הגאון ז"ל היינו לדידן, והכי נמי מאי דפרשינן בעניותין דר' ירמיה רמז לתירוצי התוס' היינו דר' ירמיה מפרש לדידן, ואעיקרא מאי דבעי בש"ס מאי לא בשמים היא בעי לדידן דלא קי"ל כר' אליעזר בתנורו של עכנאי ומוכרח שלא השגיחו כולהו תנאי בבת קול זה וקי"ל כותיהו מאי לא בשמים היא, כיצד נפרש לא בשמים היא וטעם הבעיין דבעי מאי לא בשמים היא היינו לאסבורי ניהלן דקיימנו בת קול דבית הלל והכא קיימנו לא בשמים היא והיינו כקושית התוס', ור' ירמיה רמז תירוצי התוספות כדכתבינן בעניותין.
ועוד מילתא בפומאי לקושית התוספות עם מאי דאמרינן אין הלכה כר' אליעזר דשמותי הוא, ומפורש בירושלמי פ"ט דשביעית ופ"ה דתרומות ופ"ק דביצה ופ"ד שם דהכונה שהיה מתלמידי בית שמאי (ועמ"ש בעניותי בקונט' יעיר אזן מכללי' בס"ד), וא"כ תו לא קשיא קושית התוס' דלפנים בישראל קבלו וקיימו ב"ק דבית הלל משום דבת קול זה דאמר הלכה כר' אליעזר בכל מקום הוא סותר ב"ק הראשון דהלכה כבית הלל דהא ר' אליעזר מבית שמאי וכן הלכותיו כבית שמאי והוו תרתי דסתרן, ומוכרח דבת קול זה לכבודו דר' אליעזר דוקא, וארחיב הדברים לפי מ"ש חכמי המדע דהלכה כב"ש בשמים שהוא מן הגבורות, והלכה כבית הלל לישראל גוי אחד בארץ דהלל מחסד, וז"ש ר' יהושע לא בשמים היא, כלומר דבשמים הן הן גבורותיו שם הלכה כר' אליעזר וכבית שמאי אך לא בארץ, והשתא הבת קול שאמר הלכה כר"א בכל מקום הוא לשון מסופק דהפשוט הוא בכל דין שבעולם הלכה כר' אליעזר, ואם כך כונת הבת קול יש לפרשו שבכל דין הלכה כמותו בשמים ומשום כבודו נסתמו הדברים, ועל זה קאמר לא בשמי"ם היא בעצם דבשמים הלכה כר' אליעזר ולא בארץ. או אפשר דכונת הב"ק בכל מקום בין בשמים בין בארץ ועל זה אמר לא בשמים היא, כלומר דדוקא בשמים הלכה כר"א ולא בארץ הפך הב"ק, וכונת ר' יהושע דכיון דלשון הב"ק יש בו לצדד שני צדדים מוכרח דהבחירה לנו היא וכאשר נרצה לפרש בלשון הבת קול נפרש ואנו אומרים לא בשמים היא, וממילא יצא לנו תירוץ אחר לקושית התוס' דשאני הכא דלשון הבת קול הוא מסופק כי לא פורש בכל מקום מהו הכונה, והאי דסתים מורה דאדרבא לא רצו בשמים להכריע בזה והשאירו הבחירה בידינו, ולמאי דכתבו התוס' דר' יהושע תדיר סבר אין משגיחין בבת קול יועילו הסברות הללו לדידן וככל הדברים אשר ראו עיניך לעיל מזה הם כתובים.
ומכלל הדברים יש לפרש כפל הלשון מימרא דרחמנא דאמר נצחוני בני נצחוני בני, הראשון הוא כפשטו דלכבוד ר"א נעשו כמה מופתים ויצא ב"ק והם מנוחה הדריכוהו ולא השגיחו לכבודו כלל, והשני דהבת קול הוא כמותם כמו שפירש הגאון דבכל מקום זולת זה, או בכל מקום הכונה בכל דין והוא בשמים, ועם כל זה הם התריסו ואמרו לא בשמים היא כחולקים עלי אף שלא הבינו שאני מסכים ועל זה אמר נצחוני בני פעם שנית, ובאופן אחר יראה במה שפירש"י בכמה דוכתי דהא דאין הלכה כר"א דשמותי הוא הכונה שברכוהו, וזהו הכפל נצחוני בני נצחוני בני, הכונה נצחוני בני שהתריסו ואמרו לא בשמים היא כשיצא בת קול, ולזה היה מקום לומר שהם הבינו כך בלשון הבת קול שאין הלכה כמותו בזה כמו שפירש רבינו נסים גאון, והיינו דקאמר בכל מקום כלומר חוץ מזה, אבל מה נענה דאין הלכה כמותו בשום מקום שברכוהו ולית הלכתא כותיה כלל משום דשמותי הוא, ועל כרחך זה הפך הבת קול ממש שהבת קול אמר הלכה כמותו בכל מקום והם אמרו אין הלכה כמותו בשום מקום דשמותי הוא, ועל זה אמר נצחוני בני פעם שנית.
ולחד שינויא דהתוס' דחילקו דשאני הכת קול דר' אליעזר דהוא שאל מן השמים יוכיחו ולכבודו יצא הבת קול, שמעתי משם הרב הגאון מהר"ם גאלנטי זלה"ה שפירש שזהו כונת הכתוב בפרשה לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, ופירש הרב ז"ל לא בשמים היא דאין משגיחין בבת קול והיינו דוקא כשהחולק שאול שאל מן השמים יוכיחו, וז"ש לאמר מי יעלה וכו' כלומר הא דאמר לא בשמים היא היינו כשיש לומר מי יעלה וכו' דשואלין עזר משדי ויוצא בת קול אז לא בשמים היא, ומינה אתה תשמע דכשהב"ק יוצא מאליו כבת קול דבית הלל אז הקול קול יעקב וכמוהו הלכה רווחת בישראל, עד כאן שמעתי משם הרב הנז'. ולי ההדיוט אפשר לרמוז תירוץ שני סוף פסוק דכתיב וישמיענו אותה ונעשנה, כלומר ואם מן השמים ישמיענו אותה דדברי בת קול מכוונים לתורה כב"ק דבית הלל דכתיב אחרי רבים להטות באופן שהב"ק מסכים לתורה, אז ונעשנה נעשה כדבר הב"ק, כאופן דלא כשמים היא אמרינן כשיש לאמר מי יעלה לנו דשואל מן השמים יוכיחו או כשהוא הפך התורה אז לא בשמים היא, אבל וישמיענו אותה שהב"ק מעצמו ישמיענו אות"ה דקאי לתורה אז ונעשנה.
ואפשר לומר שהכתוב חוץ מפשטו יטמין ברמ"ז ההוא עובדא דרבה בר נחמני דפליגי קב"ה ומתיבתא דרקיעא בשער לבן אם ספק קדם לבהרת ואמרי מאן נוכח רבה בר נחמני נוכח, עין רואה דהתורה נתנה ה' לעמו ונתן כח לחכמי דור ודור לקבוע הלכה כטוב בעיניהם, והעד על זה דאף בשמים לא נגמר הדין כי אם על ידי רבה ב"נ, וזה רמז לא בשמים היא כי התורה נתנה לישראל, והראיה לאמור מי יעלה לנו השמים כי יאמרו בשמים מאן נוכח להכריע בשמים, וז"ש מי יעלה לנו השמימה דצבא המרום הם יאמרו מי יעלה לנו השמימה ויקחה מהארץ הלכה זו העלה וישמיענו אותה כההיא דרבה כ"נ דאמרי בשמים מאן נוכח וכו', וזהו עד דלא בשמים היא.
עוד זאת אדרש בהאי קרא ונקדים מ"ש הרמב"ם פ"ט מיסודי התורה דנביא שאמר בשם ה' הדין כך יחנק שנאמר לא בשמים היא, ומשמע מדברי מרן הכסף משנה שם שאף שהנביא כיון להלכה אם אומר הדין כשם ה' יחנק, והכי מוכח מאותה שאמרו פ' שני דתמורה דשלשת אלפים הלכות נשכחו בימי אבלו של משה ושאל משמים יהושע שיאמרו לו ולא נאמר לו עד שהחזירן עתניאל בפלפולו, הרי דאף שאומר אמת הנביא מן השמים שקר ענה כי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ולא בשמים היא, וכבר בעניותנו הארכנו בענין זה במקומות שונים וכתבנו דאם הנביא מודיע דבר נעלם במציאות מקבלין מיניה על דרך מ"ש יהא מונח עד שיבא אליהו וכן אמרו אם יבא אליהו ויאמר וכו', ולפי קצורנו הבאנו ראיות מכריחות נגד מ"ש הרב הגדול מהר"ם בן חביב ז"ל בתוספת יה"כ בענין המן שהיה מגיד עבד למי ובן הן לו ואשה בכל אלה, והכי משמע מאותה שאמרו בריש מגילה גבי מנצפ"ך צופים אמרום דמשני שכחו והדר פריך אלה המצות ומשני לא הוו ידעי הי בסוף תיבה וכו', ומהכא מוכח כדעת הרמב"ם דאפי' אומר הנביא אמת משקר דאין הנביא רשאי לחדש דבר ולא בשמים היא, וכשנשכחו לגמרי כהלכות שנשתכחו בימי משה אם הנביא על פי הנבואה יאמרם הוי כמחדש דבר כיון דנשתכחו לגמרי ואין רשומן ניכר כלל, וסובר הרמב"ם דהוא הדין לנביא שאומר הדין כך דכיון דלא נודע לנו דין זה כלל הוי בהלכות שנשתכחו בימי משה וכמ"ש במנצפך אם שכחום לגמרי, אבל כי ידעי גופן שלהן ושכחו הי בסוף תיבה הוי כשכחו המציאות דנביא רשאי להודיע המציאות כאמור וזה בדרך נבואה, אבל נביא מחכמתו הרמה יכול מסברתו לומר הלכה כך, ואפשר דהיינו מאי דאמרינן אליהו עתיד לדורשה וכיוצא דאליהו מחכמתו ילמדנו להועיל, וראיתי בליקוטי מהר"ר בצלאל כ"י פ"ק דגיטין שהקשה משם גיליון תוספות איך אליהו דשכיח במתיבתא דרבנן בעלי הש"ס לא פשיט כל תיקו שבתלמוד, והם תירצו תרי אליהו הוו, ויראה להרחיב הדברים דנודע דאליהו יש לו כמה בחינות מעל דמעל וכשהיה נגלה לחכמים היה בבחינה אחת וכשאין בו אלא בחינה אחת לא אפשר ליה לפשוט התיקו שבש"ס, אבל כשיבא לפני המשיח הוא אליהו שלם בכל בחינותיו ובמעלותיו בכל עיקרי ושרשי נר"ן שלו ואז יחוה דעת לפשוט כל הספיקות.
ויתקרב לזה אשר דיבר ה' ביד מלאכי, זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא, הכונה זכרו תורת משה עבדי, זכרו דייקא השמרו לכם שלא תשכחוה וזהו זכר"ו, וכי תאמרו אף אם נשכח על ידי נביא או רוח הקדש ילמדנו מה ששכחנו, לזה אמר אשר צויתי אותו דיקא לו לבדו בחורב על כל ישראל שהיו ושעתידים להיות כל דיקא חקים ומשפטים, ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, וכי תאמרו מה נעשה לצרות השמד ותוקף הגלות כי בודאי נשכח, לז"א הנה אנכי שלח לכם את אליה וכו', כי אליהו זכור לטוב בחכמתו הרמתה וידיעתו כשהיה בעה"ז הוא ילמדכם להועיל, ואם תאמרו הרי אליהו זכור לטוב נגלה לחכמים וחסידים ולא מצינו שיפשוט הספיקות, לז"א לפני בא יום וכו', כלומר אליהו הנביא ז"ל שיתגלה במהרה לפני בא יום וכו' זהו אשר ישיב ויפשוט הכל שיבא בכל בחינותיו, מה שאין כן הנמצא בין החכמים דאינו בכל הבחינות וכמו שכתבנו בעניותנו.
וזה ירמוז קראין לא בשמים היא לאמר מי יעלה וכו', שאין רשאים לשאול הלכה מנביא בדרך נבואה, וזהו לאמר מי יעלה לנו השמימה, כלומר שתאמרו איזה נביא יעלה לנו ברוחו הקדוש השמים ויקחה לנו דהיינו דבר חדש אף שהוא אמת לאמיתה של תורה וזהו ויקחה לתורה באמת, לזה אני אומר לא בשמים היא, דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וזהו ויקחה לקיחה מחודשת, אבל אם מודיע המציאות כגון אשה כי תסרי"ח ועבד למי וכיוצא, אז וישמיענו אותה, כלומר אותה שהיתה כבר או היא ולא נודע המציאות ונעשנה.
ובעירובין דף נ"ה ע"א דרשו בהאי קרא לא בשמים היא רבא אמר לא בשמים היא לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה בשמים וכו' ר' יוחנן אמר לא בשמים לא תמצא בגסי הרוח וכו', ויש לדקדק במאי פליגי. ואפשר דפליגי בהאי פלוגתא דפ"ק דסוטה דף ה' א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח צריך שיהיה בו אחד משמנה בשמינית אמר רבא בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה א"ר נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה מי זוטר מאי דכתיב ביה תועבת ה' כל גבה לב, ופירש הרב מופת הדור מהרח"א בסי' ישרש יעקב דפליגי במ"ש פ' הנשרפין ואיש כי יכה כל נפש מר סבר עד דאיכא כל נפש ומר סבר כל דהו נפש הכא נמי רבא ס"ל עד דאיכא כל גבה לב ור"נ ס"ל כל דהו גבה לב עכ"ל, ורש"י פירש שם בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ובשמתא מאן דלית ביה גסות פורתא, לפי שאין בני עירו יראים ממנו ואין בו כח להוכיחם עכ"ל, ולמדנו דאחד מח' בשמינית גסות פורתא הוא. והשתא אפשר דרבא אזיל לטעמא דאמר בשמתא מאן דלית ביה, שהת"ח לכבוד התורה שיהיו דבריו נשמעים חובה עליו להיות לו מעט, ומשום הכי קא דריש לא בשמים היא, לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה בשמים, כלומר שמגביה דעתו עליה בעבודה לכבודה של תורה, אבל הוא בשמים שהוא הרבה דאע"ג דשוגג הוא דסבר שצריך לכבוד התורה להגביה עצמו הרבה מ"מ איסורא קעביד דלא שרי אלא פורתא, וזה שמגביה דעתו אף שהוא עליה בשבילה ובעבורה, אם הוא הרבה כגבוה שמים קרינן ביה תועבת ה' כל גבה לב, ולזה לא תמצא בו התורה דהאי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו, ור' יוחנן אזיל לטעמיה דסבר התם פ"ק דסוטה אדם אפר דם מרה בשר בושה סרוחה רמה ועל בש"ר אדם לא יסך אף קצת גסות הרוח, והיינו משום דדריש כל גבה לב אפילו כל דהו, ולכן דרש לא בשמים היא לא תמצא בגסי הרוח סתם בין רב בין מעט ואף כל דהו שמתעטף בטלית השי"ת דכתיב ה' מלך גאות לבש, וזהו לא בשמים לא תמצא במי שיש בו מדת השמים דהיינו גאות אף מעט.
ואל זה יסבו בלכתן דברי חזקיה התם פ"ק דסוטה דאמר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים עצמו כבשר שנאמר יבא כל בשר להשתחוות, ופרש"י בשר רך ולא כאבן שהוא קשה להשתחוות אותם שהם כבשר יבואו וישתחוו ויתפללו לפני אבל אותם שהם גסי רוח לא יבואו עכ"ל, וטעמו דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ומהכא ילפינן מצות תפלה כמו שאמרו בספרי איזהו עבודה שבלב זו תפלה וכמ"ש הרמב"ם, וידוע דעל הרוב לא אפשר לאדם שיכוין בכל תפלתו כולה כמות שהיא בכל לבו בלי שום הרהור או רעותא דלבא ברצוא ושוב בדברים אחרים, ואם זה יש בו מעט גאוה א"כ סובר תועבת ה' כל גבה לב דוקא הכל וא"כ פורתא שרי, ולפי זה גם ולעבדו בכל לבבכם היינו כל לבו בלי תערובת כלל ועיקר, וא"כ אבדה תקותו ואינה נשמעת תפלתו דבכל בלבבכם כתיב ובעי כל לבו הכל, אבל אם הוא עניו וריח גאוה לא עדת ביה א"כ סובר כל גבה לב אף כל דהו ותפלתו נשמעת אף שלא כיון הרבה בכל לבו כלו, דעל פי מדותיו תקובל ברצון דקרי ביה ולעבדו בכל לבבכם אף כל דהו.
ואני שמעתי בשם הרב החסיד כמוהר"ר יוסף פייאמיטא זלה"ה שפירש במאי דקי"ל דבשר הנעלם מן העין אסור, וכן צריך שתפלתו ישגיח עליה שתהיה תמימה ולא יעלים עין כלל, וזהו שרמז חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים עצמו כבשר, כלומר כאשר הבשר צריך שלא יתעלם מן העין כלל כך התפלה לא יעלים דעתו ממנה כלל, עד כאן שמעתי. ובזה אפשר לפרש מסורה ומבשרך אל תתעלם אל תתעלם מתחינתי, וכפי פשטן של דברי חזקיה בא הרמז של מסורה ומבשרך אל תתעלם, כשתהיה כבשר ולא תתעלם להסתכל בשר אדם בושה סרוחה רמה ותתן דעתך בזה בתפלתו, אז יכול לומר אל תתעלם מתחינתי דכך היא המדה כאשר ישים עצמו כבשר תשמע תפלתו, ויומתק זה לפי רמז הרב הנז' ומבשרך אל תתעלם דבשר הנעלם מן העין אסור, וכשתתפלל מעין דוגמא שפיר מצית אמרת אל תתעלם מתחינתי.
ודרך דרש אפשר לתת טעם להא דחזקיה דאמר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר, במשז"ל בבראשית רבה פ' ך' עד שובך אל האדמה א"ל הקב"ה קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו לא גזולה היא בידך כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ופירש הרב מהר"ם מפראג כי כשאדם משפיל עצמו כעפר ונפשו כעפר לכל עדיין הוא עפר כבראשונה ובכל מקום שהוא בחזקת עפר הוא, אבל בזמן שמתגאה אם יצא יצא מעפר ואז נחשב כאלו גזל העפר, זהו תורף דבריו. וזהו לפי קצורנו מאמר מלכנו רוח אפינו (תהלים קי"ט כ"ה) דבקה לעפר נפשי חייני כדברך, הכונה שאני שפל מחיק הארץ דבקה לעפר נפשי ואין הפרש בינינו דנפשי וכוחותי וגם האדמה אשר הם עליה הכל היה מן העפר, ואם כן חייני כדברך שאמרת לאדם קומץ עפר גזול בידך השיבהו ואני כי עפר אני בחיי אין גזל וחייני כדברך, ובזה פירשנו בעניותנו כמה ענינים במקומו בס"ד. וידוע במשז"ל דעון הגזל מעכב התפלה וכתיב לא אוסיף עוד עבור לו, ומשום הכי אם הוא גס רוח אין תפלתו נשמעת, דכאשר גבה לבו יצא מכלל עפר ויש בידו גזל קומץ עפר ולכן אין תפלתו עולה למרום ואינה נשמעת, אבל אם משים עצמו כבשר רך ועניו א"כ הוא עפר בכל מקום שהוא ואין קומץ עפר גזל בידו ותפלתו נשמעת, והיינו דאמר ריב"ל ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת כמו שכתבנו בעניותנו במקומו בס"ד.
ויראה טעם אומרו יתברך קומץ עפר של אדמה לא גזולה בידך וכו', במה שראיתי זה שנים בס' ארבע חרשים שנזדמן לי לשעה שכתב בדף מ"ו שנסתפק מהר"א גאליקו זלה"ה אם הנשמה שנתן הקב"ה היא בתורת מתנה או בתורת פקדון, וכתב שפיר מצינן למימר שהיא מתנה לזמן על מנת להחזיר בהשלים הזמן, וגם אפשר לומר דהיא פקדון בתנאי שישתמש בה לעבודתו יתברך דוקא, ואם עבר על מצותיו הוא חייב כדין שולח יד בפקדון, עד כאן דברי הס' הנז'. והשתא לצד זה שהנשמה היא כפקדון אפשר דהכא אדם הראשון עבר על מצותו יתברך ושלח יד בפקדון להשתמש בו נגד מצותו יתברך וא"כ נתחייב מדין גזלן, והיינו דקאמר ליה קומץ עפר שנבראת ממנו לא גזולה היא, כלומר דהשתא דשלחת יד פקדון א"כ אתה גזלן ועליך להשיב הגזלה ואהדר פקדונא למאריה, וכבר בעניותנו כתבנו במאמר זה ואביזריה לעיל פ' תולדות בס"ד.
ועתה על פי הקדמתנו נבין מאמרם ז"ל בשבת דף נ"ה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה, והוו בה קמאי אטו נעלם ממלאכי רום חטאתו אשר חטא ופגם בכל העולמות ומאי קא בעו מפני מה קנסת. ותו יש להבין לשון מפני מה, דמורה דיש צדדין לפניהם ולא ידעו להכריע והלכך שואלי"ן הלכו בו לדעת קושט אמרי אמת, וכבר בעניותנו כתבנו על זה לעיל פ' בראשית והארכנו בס"ד. איכו השתא רגע אדבר במ"ש הרמב"ם פ' כ"ג דמכירה והעלהו על שלחנו מרן בח"מ סי' רי"ב דין ד', המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל פירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעלה וכו' עכ"ל, ונראה דהרא"ה חולק על זה שכתבו בשמו הריטב"א והר"ן פ' המגרש דהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות לזמן כך שנים הרי הוא שלו לעולם כיון שנתרוקן ממנו שעה אחת רשות הבעלים, והרב מהר"א נבון תהי עלה דזה מיקרי קנין פירות וקי"ל דלאו כקנין הגוף דמי, ומורינו הרב מהר"י זאבי ז"ל בספרו הבהיר למוד מ"ז ומ"ח תריץ יתיב דכל שבידו למוכרו לצמיתות גם שהקנה גוף ופירות לזמן כיון שפסקא פסקא, והיינו שאמר לו בפירוש שהוא מקנה לו גוף ופירות לזמן, וע"ד שחילק הרב בני אהרן בביאורו לה' מתנה דף קכ"ח ע"ג להסכים דברי הרא"ש גבי לולב שאמר לו בסתם ושאני ההיא, זהו תורף דבריו ע"ש.
הנה כי כן לדעת הרא"ה והריטב"א והר"ן דנתן קרקע לחבירו גוף ופירות לזמן זכה המקבל לעולם דכיון דפסקא פסקא, יש לדון לכאורה דהנשמה שנותן הקב"ה לאדם היא לזמן קצוב לע' שנים ואם בגבורות, וכיון שנתנה לזמן גוף ופירות זכה המקבל והוא האדם לעולם וח"ו נתרוקן רשותו יתברך דכיון דפסקא פסקה, ולזה יש להשיב שתי תשובות, אחד דלא נתרוקן רשותו יתברך כלל אפילו רגע ובידו להמית ולחיות למחוץ ולרפוא, ועוד דאף דנתן הנשמה גוף ופירות לזמן מ"מ לא אמר בפירוש שנותן הגוף והפירות רק היה בסתם, ובזה לא אמרינן כיון דפסקא פסקא וכמו שחילק הרב בני אהרן, והיינו מה ששאלו מלאכי עליון להקב"ה מפני מה קנסת מיתה לאדה"ר הא נתת לו הנשמה גוף ופירות לעד לעולם שאלו לא חטא חי לעולם, ואף כי לפניו יתברך גלוי שעתיד לחטוא ולא נתן לו הנשמה אלא לזמן קצוב, מכל מקום כל שנתון גוף ופירות לזמן נתרוקן רשות הנותן ואיך קנסת מיתה על אדה"ר והלא זכה בנשמה והיא שלו לעולם, ועל דבר זה שתי תשובות בדבר כדאמרן, או שלא נתרוקן רשותו, או שזה הדין הוא במפרש לא בסתם כמו שאמרנו, וזו היא ששאלו מן הקב"ה שרפים עומדים ממעל מפני מה קנסת, כלומר הודיענו אחת משתים איזו תכשר לדעת אמיתות הדבר, ויאמר ה' מצוה קלה וכו', כלומר אין דמיונכם עולה יפה והנשמה אינה כמתנה לזמן רק היא כפקדון ובשלוח ידו בפקדון תכף נתחייב כגזלן, וזה שאמר מצוה קלה צויתיו ועבר עליה נשתמש בה נגד רצוני וחייב דהנשמה היא כפקדון.
והיתה לבא"ר על פי זה נסחת ברכת אלהי נשמה שנתת בי וכו' אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך שאתה הוא רבון וכו', הכונה נשמה שנתת בי וכו', שהנשמה היא מתנה גוף ופירות לזמן וכי היכי דלא תימא שזה דומה לנותן קרקע ופירות לזמן שנתרוקן רשותו והכא נמי כיון שנתן הנשמה גוף ופירות לזמן נאמר שמן הדין אין לו שליטה כביכול עוד באדם, לז"א ואתה משמרה בקרבי, דלא סילק רשותו אלא כל רגע הוא השומר, ועוד ואתה עתיד ליטלה ממני, דכך התנית מעת שנפחת בי הנשמה דהוא מתנה להחזיר דלא פסק קנינו וכמ"ש הרב בני אהרן דבמתנה על מנת להחזיר מודה הרא"ה דלא פסקא, ומאחר שכן כל זמ"ן שהנשמה בקרבי אף שהיא לזמן מודה אני וכו' אדון כל הנשמות שלא פסק קנינו דהוי מתנה להחזיר מושל בכל הבריות שלא נתרוקן רשותו ח"ו.
ובלכתך בדר"ך הזה אפשר לפרש מקראי קדש סדר יומא פ' נצבים וכה תוארם, פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבע אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה והי' בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וכו'. והני קראי איכא למידק בהו בכללות מה מקום לאיש הזה ללכת לע"ז ולא תסמר שערת בשרו בשומעו את דברי האלה ובפיו שלום ידבר שלום יהיה לי, ובפרעות יש כמה דקדוקים בלשון הכתובים מורגשים אל עין הקור"א. ואפשר כי הרשע סומך על דין זה דנותן קרקע גוף ופירות לזמן זכה המקבל דכיון דפסקא פסקא וזה הבל מכמה טעמים שנתבארו, ועוד דאעיקרא דדינא אפשר דהלכה כהרמב"ם דפליג אהרא"ה וסובר דנותן קרקע גוף ופירות לזמן במשלם שניא תחזור קרקע לבעליה, וז"ש פן יש בכם איש וכו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו, אשר יאמר כי נתרוקן רשותו יתברך מהאדם לפי שהוא נתן הנשמה לזמן וכיון דפסקא פסקה, וז"ש אשר לבבו פונה שהוא פנוי מרשותו, מעם ה' אלהינו מכחו יתברך שהוא נתן הנשמה לזמן ללכת לעבוד וכו', פן יש בכם שרש שתסברו סברא אחת דמזו הסברא פרח בראש משפט, והיה בשומעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, כי כל האלות האלה פטומי מילי דעל פי הדין אני בשרירות לבי אלך למען ספות וכו' כמו שתרגם אונקלוס לאוספא חטאי שלותא על זדונותא דאף במזיד אין לו רשות להקב"ה עליו ח"ו, לא יאבה ה' סלוח לו כי היא סברא מוטעת, חדא דבמתנה על מנת להחזיר או אומר סתם או לא נתרוקן רשותו מכל וכל לא נאמר זה אף לשיעת הרא"ה, וכל שכן דיש לדון להפך דתחזור לבעלה כדעת הרמב"ם, וז"ש לא יאבה ה' סלוח לו אם כי נאמר דנותן קרקע לזמן גוף ופירות אף בסתם ואף במתנה להחזיר לדעת זה זכה המקבל, מ"מ לא יאבה דהוא סבר כהרמב"ם דבכל גוונא תחזור קרקע לבעלה, כי אז יעשן אף ה' וכו', ועיניו תחזינה משרים דלא נתרוקן רשותו ואף בתוך הזמן מושל בכל הבריות ורבצה בו כל האלה וכו'.
ועוד אפשר לומר דיצר סמוך רודף מלא, ולרשע אמר הלא ידעת מה שאמרו (ברכות ל"ד ע"ב) דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד וזדונות נעשה להם כזכיות, ואם כן לכה איעצך שתזכה לשני עולמות צא ועשה כל אשר תאוה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה למען רבות עונותיך ואח"כ תעשה תשובה ויהיו כל העונות זכיות, וזה ריוח גדול שנהנית מעבירות רבות וסוף הן הנה עצמן יהיו מצות, וכלפי זה בא האלהים להזהיר לבל ישמע לקול יצרו כי מפילו לבאר שחת, וז"ש פן יש בכם וכו' אשר לבבו פונה היום, דוקא למעוטי למחר, רק רע כל היום ולמחר תשוב, פן יש בכם שרש פרה ראש להרבות עונות והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי דכונתי לזכות שכל העונות יהיו מצות, וז"ש שלום יהיה לי לעתיד דהכל יהפכו למצות, כי בשרירות לבי אלך לעשות עבירות למען ספות הרוה העונות העכורים כשכור עברו יין את הצמאה מעשה צדיקים הנכספים והתאוו תאוה מאד לעשותם והם למען ספות שיתוספו העבירות על הזכיות, לז"א לא יאבה ה' סלוח לו, דאין מספיקין בידו לעשות תשובה כי אז בעודו רשע יעשן אף וכו' ולא יספיק לעשות תשובה.
ויתבאר עוד בחקירת רבני אשכנז דאיך הקב"ה מעניש לחוטא והרי הלכה רווחת דשמירה בבעלים פטור וישראל נוצרי עדותיו וה' שומר ישראל וא"כ הו"ל שמירה בבעלים ופטור, וניחא להו דמזיק בבעלים חייב והחוטא הוא מזיק ומקלקל ולכן הוא חייב והזקו נזכר וענשו ניכר, וז"ש אשר לבבו פונה היום בטענת מעם ה' אלהי ישראל שאנחנו עמו והוי שמירה בבעלים, לא יאבה ה' סלוח לו שהוא מזיק כי בעשותו העון יעשן אף ה' והוא סיבה לעורר הדינים כי יעשן אף ה' וקנאתו בעבור האיש ההוא, וא"כ הוא חייב ורבצה בו כל האלה וכו' והבדילו ה' לרעה וכו' שלא יהיה לו שמירה מאת ה', והוא פירוש מה שאמר ורבצה בו כל האלה וכו' ומחה ה' את שמו וכו', וזה יהי' משום שסילק שמירתו כביכול והבדילו ה' לרעה וכו', ומאחר שאין לו שמירה ורבצה בו וכו', כי סברתו ומחשבתו אשר חשב בטענת מע"ם ה' אלהי ישראל דהוי שמירה בבעלים גדר הדחויה ושקר ענה דמזיק הוי.
ובסגנון אחר יראה לפרש והוא דכבר כתבתנו בעניותנו לעיל פ' צו אשר שמעה אזני מאחד מאוהבינו שהוסיף בהקדמה הלזו במ"ש הרמב"ם פכ"א דאישות, האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכה בתוך ביתה פטורה ואין זה מן הדין אלא תקנה שאם אין אתה
אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם, וכתבו הרב חלקת מחוקק והר' בית שמואל א"ה סי' פ' דאם שברה כלים אף שלא בשעת מלאכה פטורה, וא"כ אף למ"ד פשיעה בבעלים חייב הכא גבי אשה סברא הוא שהיא פטורה משום שלום הבית, וכבר נודע מרז"ל והמפרשים דאנו יש לנו דין אשה ובעלה עם השי"ת כביכול, עד כאן דברי פי חכם ידידנו יצ"ו. ובזה נבא אל הביאור פן יש בכם וכו' אשר לבבו פונה היום מע"ם ה' אלהינו בטענת שמירה בבעלים, כי בעת שחטא בעליו עמו כביכול ובטענה זו הלך ילך לעבוד ע"ז שיסבור פשיעה בבעלים פטור, וזה אינו דפשיעה בבעלים חייב, אך אוסיף להביט פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה שמפרה רשע בקרבכם שתולידו מזה ענין אחר והוא והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, כלומר הן לו יהיה דפשיעה בבעלים חייב, מאחר דיש לנו עם ה' דין אשה ובעלה כביכול מצד הסברא דין הוא שהאשה פטורה משום שלום הבית כמ"ש הרמב"ם, והוא אומר שלו"ם יהיה לי מצד השלום אני פטור, כי בשרירות לבי בשאט בנפש אלך למען ספות הרוה את הצמאה כמו שתרגם אונקלוס בדיל לאוספא חטאי שלותא על זדונותא דדינא הוא דבשוגג פטור מטעם שמירה בבעלים, וזה חושב שאף פשיעה בבעלים פטור מצד שלום הבית, וכפ"ז אחד שוגג ואחד מזיד פטור לא יאבה ה' סלוח לו, לא יאבה דיקא דאף דהסברא נותנת לפטור האשה משום שלום הבית אינו מן הדין אלא מן התקנה כמ"ש הרמב"ם, וכיון שכן לא יאבה ה' בתקנה זו כי אז יעשן וכו' ורבצה בו כל האלה הכתוב"ה, דיקא לרמוז לפום דינא דפשיעה בבעלים חייב, וזהו הכתוב"ה כלומר כדין תורה לעשות בו משפט כתוב ולא כפי התקנה, ועוד והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, כלומר אף לפי התקנה זהו דוקא בכללות כל ישראל, אבל זה יבטל במיעוטו מובדל ממדת ישראל ואני שלום על ישראל, וזה יצא מן הכלל יען בשאט בנפש פושע, וזה טעם והבדילו ה' וכו' שהוא לבדו נבדל וכל ישראל רעים אהובים עם ה' שלמי"ם וכן רבים יהא שלמא רבא משמיא אל בי"ת ישראל.
ועם עיקר ההקדמה דשמירה בבעלים פטור פירשו כת הקודמין פסוקי הסדר פ' וילך, וחרה אפי בו ביום הוא ועזבתי' והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים, דמאמר על כי אין אלהי בקרבי נראה שהוא וידוי דברים, ומאחר שכן מה חרי אף זה ואנכי הסתר וכו', אכן בהיות שנשתרשו בסברא זו הכוזבת שהם פטורים מעונותיהם דפשיעה בבעלים חייב, א"כ כשרואין דלוקים אז יאמרו על כי אין אלהי בקרבי ולא קיים דברו ח"ו להיות עמנו לשומרנו, וא"כ אין כאן בעליו עמו ולכך נתחייבו, וזה עוד כפול דלא סגי שטועים בדין דפשיעה בבעלים חייב אלא מטיחים דברים כלפי מעלה שח"ו אין ה' בקרבו ואינו שומר ישראל ח"ו, אלו דבריהם ז"ל.
ועטרת ראשי אבא מארי זלה"ה היה אומר משם הרב מהר"א ששון זלה"ה במשז"ל במנשה ששמוהו בכלי ברזל על האש וקרא לכל מין ע"ז שבעולם והיה בראותו כי אין ממש בע"ז קרא אל ה' ואמר אם יענה מוטב ואם לאו כל אפיא שוי, וצבא המרום נועלין תנן לשערי שמים שלא תקובל תפלתו, וכביכול חתר לו חתירה ונעתר אליו והצילו, והשתא האי קרא על מנשה נאמר ואמר על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, דכאשר היה בתוקף צרתו התודה על אשר עבד ע"ז ויזכור כי בצ"ר המה לא יועילו, ואביו קר"א לו בצר לך וכו' ושבת וכו', ומן הראוי היה שלא לקבלו על עוצם חטאתיו וכסברת מלאכי מרום האמנם בהיות שאמר שאם ה' לא יענהו כל אפיא שוין ח"ו לכך ענהו, וז"ש ואנכי הסתר אסתיר פני ממנו על כל הרעה אשר עשה, כלומר כי לא היה הדין נותן לקבלו, אעלים עיני מכל רעותיו ואקבלנו בתשובה, ונתן טעם כי פנה אל אלהים אחרים שצעק אליהם שיענוהו, ואם לא אענהו יש חילול ה' דיאמרו כל אפיא שוין ח"ו, לכך אסתיר פני מכל רעותיו ואני מקבלו בתשובה, ע"כ שמעתי.
ואפשר לפרש בהקדם מה שכתבו חכמי המדע דכל הגליות הם לברר ניצוצות הקדושה אשר נתפזרו בחטא אדה"ר ובעונותינו, וכל היסורין להפריד מהקליפה ולשברה, וזה טעם כולל לכל היסורין של כלל ופרט ישראל להפריד הזוהמא ולכלוך הנפש בעונות ולטהרה, ועל פי זה פירש הרב המופלא קדוש יאמר לו כמהר"ר חיים בן עטר זלה"ה פ' ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צילם מעליהם וה' אתנו אל תיראום, ופירש"י כי לחמנו הם נאכלם כלחם, וצריכין אנו למודע"י מה דמיון הוא זה לאכילת לחם, ופירש הרב ז"ל במה שחקרו חכמי האמת כי הנה נמצא עוף אחד ניזון בלי מזון רק באות נפשה שאפה רוח וברוח מתקיים, ומדוע לא עשה ה' ככה לעם סגולתו רוח אחד להם לזונם ולכלכלם ואז היה לב ישראל פנוי לעבודתו, כי רוב חטאות הצבור והיחיד נגררים מצורך האכילה ועל פת לחם יפשע גבר וכל עמל האדם לפיהו, והיתה תשובתם כי בחטא אדה"ר נטמעו ניצוצי הקדושה בדומם וצומח וחי, ועל ידי הזריעה וחרישה והקצירה ולברר החיטים אחר כמה יגיעות ואח"ך כמה מלאכות עד שיהיה לחם ועל ידי האכילה מתבררים ניצוצות הקדושה שהפסולת נפרד וניצוצי הקדושה נעשים מגוף האדם, וז"ש ואתם אל תיראו את עם הארץ כי הם אינם חיים אלא בניצוצות הקדושה אשר בקרבם ואנו נוציא מהם ניצוצי קדושה אשר בהם והם כלים מאליהם, וז"ש כי לחמנו הם, נאכלם כלחם כשם שאנו מבררים באכילת לחם כך נברר מהם ניצוצי הקדושה המחייה אותם, סר צילם מעליהם וה' אתנו מקור הקדושה והחלק דבק בכל, ועל כן ניצוצי חיותם כן קרבו ויאתיון לידבק במקור הקדושה לכן אל תיראום, זהו תורף דברי הרב הנז' ודברי פי חכם חן.
וממילא רווחא מסורה אחת כי לחמנו הם לחמנו נאכל, הכונה כי לחמנו הם לברר ניצוצי הקדושה, על דרך לחמנו נאכל שהוא לברר, שאם לאו לא היינו אוכלין ללחם המטרידנו מאד, ועל פי' זה יתבאר פסוק משלי סי' ו' כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד, הכונה כי בעד אשה זונה הסטרא אחרא הוצרכנו עד ככר לחם שעשקה ניצוצי הקדושה, ולברר צריך לזרוע ולקצור וכו' עד שיעשה לחם אחר כל המלאכות והכל בירור להפריד החטאה ממוץ ותבן וכיוצא ועד אחרן נעשה לחם, וכי תימא מה נרויח בזה, לז"א ואשת איש שהיא הנשמה שוכבת חיקו נפש יקרה תצוד, ר"ל הנשמה היא היא המבררת נפש יקרה וניצוצי הקדושה אשר בלחם ולכך הוצרכנו לאכול לחם, ובזה נבא לפסוקי הסדר רק זה אומר דידוע דשכינת עוזנו היא המבררת וכשיש גילוי שכינה ועושה הבירור בכח אז ישראל שקטים ולא יש להם צער, ואם ח"ו גרמו עונות שאינה בגלוי אז ישראל גדל צערם מאד, וז"ש ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, שם רמז שישראל יבררו ניצוצי הקדושה ביסורין קשים והיה לאכול כמו שהאכילה לברר כן היסורין הם לברר, וזהו אומרו והיה לאכול אין והיה אלא לשון שמחה כמשז"ל ומצאוהו רעות רבות והכל לצורך הבירור, וגם לשבר ולהפריד הזוהמא, ואמר על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וכו', כמו שתרגם אונקלוס מדלית שכינת אלוה וכו', שאם הייתי זוכה להשראת שכינה היה בנקל גדול אלא ודאי אין כאן השראת שכינה, והם טועין בזה דאם לא היתה שכינה עמהם אין להם קיום, רק ואנכי הסתר אסתיר שהשכינה בהעלם נמרץ מסיבת כל הרעה וכו', אך מ"מ השכינה בקרבם והכל על ידה כי לא יטוש ה' את עמו יורנו בדרך יבחר ויאמר אליו ובחרת בחיים.